פרשת האוניברסיטה

פרשת האוניברסיטה העברית

חלום שלא התגשם

רצונו של נתן שלם לזכות בהכרה מדעית, ופרשת דחייתו מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מהווה צל כבד על כל חייו. למעשה שמו הושכח ותרומתו המדעית כמעט לא הוזכרה. “סיפורו” האוניברסיטאי של נתן שלם, החל כבר לפני פתיחת האוניברסיטה לאחר שחזר מאיטליה כגיאולוג תוך שהוא קושר את גורלו ועתידו המקצועי עם ליאו פיקרד, לימים בכיר הגיאולוגים בישראל. פנייתו להתקבל כחוקר באמצע שנות העשרים, נדחית והוא מצא פרנסה בבתי ספר תיכוניים בירושלים

flintoolsבסוף שנות העשרים פנה שוב אל הנהלת האוניברסיטה וביקש למנותו כעובד במדעי הטבע בענף הגיאולוגיה, מאחר והשתלם במקצוע זה באיטליה ופירסם מאמרים מדעיים מקצועיים על סלעי הארץ והגיאולוגיה שלה. לנוכח המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים, אין פלא כי האוניברסיטה הודיעה לנתן שלם כי  אין מצב התקציב  מאפשר מינוי של עובד מדעי נוסף בגיאולוגיה, “ואין סיכויים לכך בימים הקרובים

מסוף שנות העשרים התחיל נתן שלם להאבק על הזכות להיות בין חוקרי האוניברסיטה, מאבק שהתנהל שנות דור. בתקופה הראשונה, עד שנת 1940, בה נוצרו כל חומרי “הדרמה”: הוגדרו “התומכים” ו”המתנגדים”, ונוסחו דרכי הפעולה. התקופה השניה נמשכה משנה זו ועד ראשית שנות החמישים, שעה שהדרמה הגיעה לשיאה, ובסופה “הפסיד” את המערכה, ואפסו סיכויו להגשים את חלום נעוריו

למרות הדחייה נתן שלם, אינו מרפה מחלומו להיות חוקר באוניברסיטה העברית. דבקותו בחלומו, שיש בה מהכפייתיות, אפיינה את יחסיו עם האוניברסיטה. כל תשובה שלילית, מצד רשויות האוניברסיטה, גרמה אצלו לאכזבה רבה, אך גם לגיוס כוחות פנימיים וחיצוניים להמשך מאבקו, להגשמת החלום. במשך שנות השלושים הראשונות, הוא הרחיב את חוג מכיריו בין אנשי האוניברסיטה והחל להתקרב אל הגיאוגרפיה בכלל, ואל הגיאומורפולוגיה בפרט. בעצת ידידיו מהאוניברסיטה ומחוצה לה, יצא ללונדון להשתלם בגיאוגרפיה בקיץ שנת 1936

מספר חודשים לאחר שהגיע ללונדון, קיבל מכתב מד”ר אייג ידידו באוניברסיטה שכתב כי ד”ר פיקרד מציג מועמדותו של עוזרו ד”ר קלנר [דוד עמירן] איש צעיר לימים, המבטיח לתפוס עמדה חשובה כאיש מדע”. נתן שלם הריץ מכתב לאוניברסיטה והגיש שוב את מועמדותו לתפקיד, וניסה להתחרות עם דוד עמירן

הידידות העמוקה שנוצרה בין פיקרד ועמירן הסתייעה ברקע האישי – תרבותי ובעובדה כי שניהם למדו באותה אוניברסיטה בגרמניה. לכן, כשבמחצית השניה של שנות השלושים, עת שפיקרד תפס כבר עמדה חשובה באוניברסיטה תמיכתו הבלתי מסוייגת בעמירן היתה מכריעה. עמירן זכה במענק מחקר מטעם “המשרד לעזרה לעולי גרמניה”, והתקבל כ”עמית מחקר” באוניברסיטה, בשנת 1937 fielddiary1927-a

נתן שלם הבין כי הסיכוי לקבלת מינוי באוניברסיטה העברית קשור להשגת כספים עבורה. לכן לאחר שחזר לארץ בסתו תרצ”ח (אוקטובר 1937), הוא פנה לידידיו בקרב העדה הספרדית בירושלים, להשגת תרומה לאוניברסיטה, שתסייע לו לקבל מינוי במעמד של “חבר מחקר”, כפי שקיבל דוד עמירן. ידידיו הספרדיים ובראשם לאון רקנטי, משה קרסו ומאוחר יותר בכור שטרית, גייסו כסף עבור האוניברסיטה, ונתן קיבל את המינוי הזמני של  חבר מחקר

הפרשה המשיכה להתגלגל במשך שנות הארבעים, כשנתן נידחה שוב ושוב על ידי מוסדות האוניברסיטה, ואינו מקבל את המינוי הנחשק של מקים המחלקה לגיאוגרפיה. בשנים 1946-7, הוא הועסק זמנית כמורה מהחוץ, ולימד קורסים בגיאוגרפיה פיסית, עוד לפני שהוקמה המחלקה לגיאוגרפיה. במשך כל אותן שנים, חקר וכתב כמה מהמחקרים המקיפים שלו, אך למרות חוות דעת מצויינות על חלק מהם, התעלמו מקבלי ההחלטות ממחקריו

גורל דומה היה גם לד”ר אברהם יעקב ברוור, הגיאוגרף הראשון שהגיע לארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. נראה כי דחיית מינויים של אברהם ברוור ונתן שלם כמקימי המחלקה לגיאוגרפיה, היה קשור לציפייתם של ראשי האוניברסיטה למצוא “גיאוגרף יהודי בעל שם”. עלייתם לארץ של עמירן ושטנר ושאר אנשי מדעי כדור הארץ , הפיחה תקווה כי ניתן יהיה למצוא את “בעל השם” ברחבי העולם המדעי של מרכז אירופה. אבל באותה העת החלו לראות את עמירן כאדם המתאים ביותר, למרות שעדיין היה בראשית דרכו המקצועית ופירסומיו היו מועטים. גילו הצעיר ובעיקר הרקע התרבותי והמדעי ממנו הגיע תרמו להידוק קשריו המקצועיים עם פיקרד, שעמד בראש הועדות שהחליטו על גורל הגיאוגרפיה בשנות הארבעים
מתוך המחקר בארכיון האוניברסיטה וביומניו של נתן שלם, עולה כי עתידו נקבע מחוסר יכולתם של
מקבלי ההחלטות לפענח את משמעות המחקרים שעסק בהם, שחלקם הקדימו את זמנם בשיטות
ובגישה המחקרית הכללית. (ראה: חלוץ חוקרי מדעי האדמה, רעש 1927, השטפון בטבריה). קיים lecture
מכנה משותף רחב בין כתיבתו ופירסומיו לאלה של אברהם ברוור מגוון נושאי החקירה וחלוציותם
בתחומים גיאוגרפים שונים של הארץ. עבור שניהם, “ארץ ישראל” היתה יותר מאשר “מעבדה למחקר
תהליכים שונים. היא היתה מרכז ההוויה, ומאחר ולשניהם היה רקע עמוק במקורות ישראל, הם
השתמשו בהם למחקריהם הגיאוגרפיים. כברוור גם נתן שלם ראה את תפקידיו הציבוריים בהנחלת
הידע הגיאוגרפי “להמונים”, במעגל רחב של חוגים. לכן הפירסום בעברית ויצירת מערכת מושגים
מקצועיים בשפה המתחדשת, היו כבבת עיניו. כך גם לא ראה פסול בהנחלת הידע והמידע שאסף על ידי
פירסומו בעתונות יומית או בארגון סיורי”אגודת המשוטטים הארץ ישראלית”. מכאן יש להניח כי שפת
הפירסום, היוותה עילה נוספת לדחייתו של נתן שלם, למרות שכבר בשנות העשרים וראשית השלושים
התפרסמו עבודותיו בלועזית אלא שלרוע מזלו הן היו באיטלקית, השפה המדעית שבה התחנך
בפירנצה. רק בסוף שנות הארבעים, החל מתרגם את עבודותיו ולפרסמן באנגלית ובצרפתית, אבל
פירסומן בלועזית היה כבר מאוחר מבחינת קבלת ההחלטות בנושא מי יהיה המייסד של המחלקה
לגיאוגרפיה

Advertisements