אטלס ישראל

מפות ולאומיות: קריאה מחודשת באטלס ישראל

אופקים לגיאוגרפיה, 2002,כרך 55, עמ׳ 28-5

מבוא

אנדרסון (Anderson, 1983) שיצר את המונח “קהילות מדומיינות“, טען כי חברה מודרנית, בנויה על קשרים אופקיים וזקוקה למנגנון מאחד. דרך מנגנון כזה אנשים הרחוקים “אופקית“, זה מזה, יוכלו לחלק ביניהם זכרונות ואידיאות משותפות. אלה מועברים בעזרת המסורת, התקשורת, ספרות ומאחדים את האנשים בזמן, במקום ובאירוע. למשל טקסים, מצעדים וחגיגות לאומיות, משמשים כלים, בעלי רוטינה שנתית, לגיבוש הקהילות (מעוז, 1995) אף פעולות יומיות כקריאת עתון או צפיה במהדורות חדשות, אינן רק ענייני העברת מידע, אלא גם יצירת “קהילתיות מדומיינת“, של המדינה והחברה בה אנו חיים ופועלים. מכאן מסקנתו כי מדינת הלאום, מעורבת בייסודם ובהחזקתם של מוסדות וארגונים שתורמים להשרדות אותה “קהילה מדומיינת“: מערכת החינוך, התרבות, תקשורת ועוד. היינו, לצרכי חבור ההווה והעבר, “המרחב המסורתי” ו“המרחב החילוני“, יש צורך במפעלים שביניהם מונה אנדרסון גם את “מפקד האוכלוסין“, “המפה” ו“המוזיאון“.¹

במאמר הנוכחי ננסה ליישם רעיונות אלה, דרך התבוננות באחת היצירות המדעיות החשובות שנוצרו לאחר כינון מדינת ישראל, היינו “אטלס ישראל” שהופיע עד היום בשלוש מהדורות(1956, 1970, 1985) התייחסותנו במאמר תהיה בעיקר למהדורה הראשונה שהחלה להופיע בשנת 1956-7. ננסה להראות כיצד אוסף המפות הנ“ל בא לייצג ולסייע בבניית הזהות הלאומית של מדינת ישראל, שאך זה הוקמה. רעיונות האטלס וראשית ביצועו, קדמו למעשה להקמת מדינת ישראל, והושפעו מרעיונות שהובאו מאירופה על ידי “החבורה הייקית” במהלך שנות השלושים. מאחר והאטלס הנ“ל הוגדר “כאטלס לאומי“, נבהיר במבוא להרצאת הדברים, שלושה נושאים הנמצאים ברקע: (א) מהו אטלס לאומי? (ב) מה לכרטוגרפיה ושכנוע המונים? (ג) כינון הקשר בין לאומיות ולגיאוגרפיה רגיונלית.

א. על אטלסים לאומיים

“אטלסים לאומיים” משמשים כאחד הסמלים של אחדות וגאוה לאומיים, ויש להעריך את הופעתם מסוף המאה ה 19, כחלק מעליית הלאומיות, התפתחות המדע וחשיבותו הציבורית (Monmonier, 1991 ). מוסיף וטוען מונמונייר כי עד מלחמת העולם השניה, האטלסים הלאומיים שנעשו במערב אירופה וצפון אמריקה, ביטאו יותר את השגי המדע, ואת השימושיות של האטלס כמכשיר עזר. אבל בשני הדורות שלאחר מלחמת העולם השניה, מספר האטלסים הלאומיים גדל בשיעור ניכר, מפחות מ 20, ליותר מ 80. האטלסים החדשים האלה מציינים לא רק את התהוות הזהות הלאומית הפוסט קולוניאליים, אלא גם השגי הכלכלה והחברה של אותן יחידות פוליטיות. עוד הוא טוען כי האטלסים הלאומיים עשויים לתת גושפנקא ולגיטימציה לכיבושים טריטוריאליים, אימפריאליזם תרבותי ולתמורות כלכליות וחברתיות. כך לדוגמה הם עשויים לשייך לתחומם חבלי גבול שיש עליהם סכסוך עם מדינות שכנות, כמו במקרה של אזור קשמיר.

לא כל אטלס שבכותרתו המונח “אטלס לאומי“, הוא אמנם כזה. הקריטריונים המצוטטים ביותר הם אלה של הועדה לאטלסים לאומיים של “האיגוד הגיאוגרפי הבין לאומי” (IGU), משנת 1960, בראשותו של הרוסי Salichtchev. על פי ועדה זו אטלס לאומי חייב לעמוד בשלושה קריטריונים: א) יכסה מדינה אחת או אומה אחת. ב) יספק מגוון תמטי המבוסס על מחקר מדעי ויכסה את הנושאים: הפיסי, כלכלי, דמוגרפי, תרבותי–היסטורי. ג) יקבל את החסות של מוסדותיה המדעיים של המדינה וממשלתה. (Monmonier, 1994)

הקריטריונים לכאורה פשוטים, אך אינם מוחלטים. כך למשל אינם נותנים תשובה לגבי אטלסים שהופקו על ידי חבלים/לאומיים שאין להם עצמאות מדינית כמו בווילס (1980). האם אטלס חבלי כזה יחשב לאטלס לאומי? או במקרה אחר, האטלס הלאומי של אירלנד (1979), שכלל את שני חלקי האי, למרות שהן שתי יחידות פוליטיות נפרדות. הקריטריונים אינם מטפלים בטיפוסי המפות המינימליות שצריכות להיות באטלס לאומי. ארצות גדולות כמו קנדה וברה“מ אינן יכולות לספק מפות מפורטות לכל הנושאים בשטחן. כמו כן לא ברור עד כמה מעורבות צריכה להיות לגופי המדע במדינה, כדי שהמוצר יקבל את השם “אטלס לאומי“. יש לפיכך אפשרויות פרשנות די רחבות וסובייקטיביות לקריטריונים של הועדה הנ“ל. אבל עם זאת, ועדה זאת היא שקבעה, כי האטלס הראשון שענה על קריטריונים אלה הוא “אטלס פינלנד“, 1899, וקבעו כי הוא יחשב האטלס הלאומי הראשון.²

לדעת מונמונייר, יש לדחות את הקריטריונים של ה IGU, ומאחר והם התייחסו לקריטריון “התוכן” של האטלס, מנקודת המבט של המידע, ולא הכניסו קריטריון של “הכוונה” הסמלית – לשרת את הלאומיות. לפיכך, הוא מביא כמה דוגמאות מוקדמות של אטלסים שעל בסיס “הכוונה” יכולים להחשב כאטלסים לאומיים, מאנגליה וצרפת של המאה ה 16 , ובעיקר טוען כי אטלס סטטיסטי שהוצא בארה“ב ( Walker 1874 ) יכול להחשב כאטלס לאומי אף הוא. בדומה לאטלסים לאומיים מודרניים, האטלס של ווקר, היה מבוסס על נתוני מפקד 1870, בעיקר נתונים דמוגרפיים וכלכליים, הניתנים לרמה של נפות. בתקופה שבה החל להתמסד המדע הבינלאומי, אטלס לאומי כזה יכול להחשב כהישג מדעי עצום של המדינה שהוציאה אותו. עם זאת ביצירתו לא היו מעורבות אגודות מדעיות לאומיות, ולכן הוא לא נכלל בקריטריונים שהוזכרו למעלה. לעומתו אגודות מדעיות היו הגורם המניע מאחורי הופעתו של האטלס של פינלנד 1899. שהפך להיות אב טיפוס של אטלסים לאומיים. כל העבודות: הסקר והמדידה, המחקר, המיפוי והכרטוגרפיה נעשו בפינלנד, ולא היו מביישות אף את הכרטוגרפיה הגרמנית או הבריטית, של אותם ימים.

היו נסיונות נוספים להגדרת “אטלס לאומי“, כך לדוגמה לאוניטייב ( Leontyev, 1974 ) הציע להוסיף את אמות המידה של: מורכבות – נתונים מורכבים וכוללים של הטריטוריה הממופה, בתחומים הפיסי, כלכלי, פוליטי. תכונה שניה גבולות הטריטוריה – האטלס יציג רק טריטוריה שלמה של מדינה אחת. היינו, אטלסים של חלקי מדינה, או של יותר ממדינה אחת, לא יכללו בקטגוריה של אטלסים לאומיים. תכונה שלישית – הקף המפעל – מדעיותו, איכותו הקרטוגרפית, מקורות המפוי ומטרותיו. הוא טען כי האטלס הלאומי צריך: (1) לשקף את מצבה העכשווי של המדינה, במשתנים הפיסיים, כלכליים ואנושיים, וכן את מאבקה לעצמאות לאומית. (2) ליצר אטלס כמקור מדעי לשימוש לפתרון בעיות של פיתוח כלכלי, תרבותי וחברתי של המדינה. (3) אטלס ישמש כבסיס להמשך המחקר המדעי . הוא חוזר והדגיש כי תפקידו העיקרי של האטלס, ככלי שימושי לישום תוכניות פיתוח ותכנון ממשלתיות. לדעתו מטרות לא פחות חשובות הן תרבותיות פוליטיות של האטלס: “אינדוקטרינציה של רגשות פטריוטיות וגאווה לאומית“..

בין השנים 1920 – 1940, שתיים עשרה מדינות הוציאו או חידשו את האטלסים הלאומיים שלהן, והיה נראה כי הגיע גל עולמי של תופעה זו, אך מלחמת העולם השניה העבירה את הכרטוגרפיה לפסים צבאיים, ולכן הגל הגדול של אטלסים לאומיים נדחה לשנות הששים והשבעים (Yonge, 1957) הנתונים לקביעה זו מבוססים על מספר רשימות שהאחרונה שבהם היא זו של ספרית הקונגרס משנת 1980. על פי הרשימות האלה, עד שנת 1940 פורסמו סה“כ כ 12 אטלסים לאומיים. בשנת 1960 היו סה“כ 15 אטלסים לאומיים, ובשנת 1970 היו 52 אטלסים לאומיים, ובראשית שנות השמונים למעלה מ 80. מכאן הגיע מונמונייר (1994) למסקנה, כי “עידן האטלסים הלאומיים” הוא ללא ספק, התקופה של שנות הששים והשבעים, שמדינות רבות זכו לעצמאות. האטלסים האלה יכולים להחשב יותר לצרכי גאווה לאומיים, מאשר לתוצרי מחקר מדעי מתמשך ויכולות טכניות כמו שהציגו האטלסים של המערב והגוש המזרחי.

לדעת מונמונייר, (1994) עתידם של “האטלסים הלאומיים” כפרוייקטים ממלכתיים מודפסים, כנראה הולך ונגמר, מכמה סיבות: התיישנות מהירה של ייצוגים המביאים נתונים כלכליים ודמוגרפיים, היינו “חיי מדף” של אטלס כזה עד עשר שנים. שנית, הכרטוגרפיה הממוחשבת, והייצוגים הממוחשבים מייצרים אפשרויות חדשות לביטויים הכרטוגרפים. בסיסי נתונים שיחודשו אוטומטית יותאמו לייצוגים ברשתות המידע הבינלאומי. יתכן ואליהם אולי יתווספו אף ספרים עם מפות.

ב. מפות, אטלסים ושכנוע המונים

כמו לשפה (“הלשון הפורמלית“) כך גם ייצוגים גרפיים וכרטוגרפיים משקפים את יחסי הכוח בחברה. בדרך הצגת ייצוגים אלה ניתן למצוא ביטוי לרעיונותיו של טומפסון ( Thompson 1987 ) על היחס שבין השפה והאידיאולוגיה: הם בעלי הטיות סובייקטיביות מובהקות. רעיון הסובייקטיביות בהצגה הכרטוגרפית אינו חדש, הכרטוגרפים מתייחסים למפות כתוצר– אנושי –סובייקטיבי. יש מהם הרואים בכרטוגרפיה “תעשייה” העוסקת באריזה של מידע מרחבי ושיווקו, או כמכשיר קומוניקטיבי בעל הטיות אנושיות. ( Wood 1972) מכאן, יש להסיק כי מלבד התפקיד האינפורמטיבי, הרי לכרטוגרפיה בכלל ולאטלסים בפרט, נועד תפקיד של סוציאליזציה ו“שכנוע המונים“; בעזרתם מנסה הכוח הפוליטי להבליט את דעותיו, להצדיק את דרכיו ולהנציח את פעולותיו, בעיקר בנושאי הטריטוריה, גבולותיה או גודלה. בכך תורמת הכרטוגרפיה לצרכי הסוציאליזציה הטריטוריאלית, ולזהות הלאומית.

תשומת הלב לשימוש המכוון הישיר בכרטוגרפיה לצרכי תעמולה הועלתה בספרות המדעית, בזמן מלחמת העולם השניה, וזאת בעקבות השימוש המסיבי שעשו הגרמנים במפות, למרות שכבר החלו בכך בסוף מלחמת העולם הראשונה. תועמלנים גרמניים גילו את היתרונות של הכרטוגרפיה בייצוג מחדש של המציאות: עבורם היעד החשוב ביותר ביצור המפות היה יעילותם הקומוניקטיבית בין השלטון וההמון ( Speier, 1941). לאחר מלחמת העולם הומצא ביטוי מאלף: Cartohypnosis היינו – מצבים בהם אנשים מהופנטים מהמפות, מקבלים ומאמצים את העובדות שהמפות מציגים באמינות גבוהה, וללא ביקורתיות. (Boggs 1947 )

כשלושים שנה אחרי שנכתבו המאמרים הנ“ל, שהושפעו ממלחמת העולם השניה, התפרסם מאמר חשוב בנושא התעמולה והטיות הגרפיות במפות, תוך שהוא הקיף את הדרכים השונות לשימוש במפות ע“י תועמלנים וכרטוגרפים. (Ager 1977) המחבר עמד על המניפולציות על ידי הבחירה שנעשית על ידי עורכי המפה בפריטים הבאים: סמלים, הטלים, צבע , הצללה, טיפוגרפיה, נתונים סטטיסטיים, ושילוב של מפות. כל אחד מפריטים אלה חשוף ליכולתו המניפולטיבית של יוצר המפה, מבלי שקורא המפה ידע כי נעשה כאן שימוש מכוון ומטעה. המפות עשויות להביא להטייה בפרשנות של המציאות, אפילו אצל אנשים המיומנים בקריאתן.

אחת הדרכים המקובלות, להעברת המסרים האידאולוגיים, ולתעמולה של השלטון, כלפי פנים וכלפי חוץ, נעשית בעזרת אטלסים, כך טען בלק (Black, 1997). מלחמת העולם הראשונה, הביאה לגידול התעניינות במיפוי פוליטי. קוראי העתונים נעשו מודעים בעזרת המפות לקרבות, למהלכי מלחמה ולהסכמים הפוליטיים שיצרו גבולות חדשים ומדינות שלא היו קיימות קודם. ההתעניינות היתה לא רק כלפי העבר, אלא בעזרת המפות ניסו להבין גם את העתיד. ההסכמים הבינ“ל היו קשורים לבעיות טריטוריאליות, ואלה נשענו על דרישות הסטוריות, ומכאן עולה חשיבות המיפוי ההסטורי. כך לדוגמה, טוען בלייק, האטלס ההסטורי של בלגיה שפורסם בשנת 1919, תפקידו היה להציג לקובעי המדיניות בחוזה ורסאי את גבולותיה ההסטוריים של בלגיה, לפני שאלה נקבעו מחדש. האטלס הבלגי, עקף את בעיית האתניות של המדינה, והציג אותה כרצף של המשכיות הסטורית. בכך בלגיה יצאה דופן מאטלסים אחרים של מרכז אירופה ובמזרחה שהדגישו מאוד את המימד האתני במפותיהם. דוגמה טובה לכך היא המיפוי הפולני והגרמני של אזור שלזיה, בשנות העשרים – כאשר כל עם (הגרמני או הפולני) מטשטש את המיעוט השני, כדי להדגיש את נוכחות הרוב האתני שלהם באותו חבל ארץ.

בדומה לקודמיו גם בלייק טען, כי הגיאוגרפיה והכרטוגרפיה הגרמניים שרתו את מטרות המשטר. הם עשו מניפולציות בנתונים ליצירת דימויים רצויים. אם הכרטוגרפיה ההסטורית הגרמנית של סוף המאה ה 19, באה לשרת את מטרת איחודה של גרמניה תחת פרוסיה, הרי לאחר מלחמת העולם הראשונה, המטרה היתה לקבוע תחומים וזהות של הגרמנים כלפי מזרח אירופה: “גרמניה“, נתפסה כמייצגת את הגרמנים באשר הם. האוייבים החיצוניים, התאחדו עם האוייבים שמבפנים (היהודים). הפרספקטיבה הגזענית הזאת נעזרה מאוד בכרטוגרפיה. כך למשל החלוקה היסטורית הפנימית של מדינות גרמניה, הדגישה מאוד את ההבדלים ביחס לתפוצת היהודים.

גישת מיפוי זאת הופיעה גם באטלסים לבתי הספר: בהם הודגשו המפות הלשוניות, כדי להראות את תחומי ההשתרעות של “גרמניה הגדולה“. גבולות המדינות הגרמניות לאורך ההיסטוריה הוצגו תמיד כנגד האוייבים האסייתים (תורכים, הונגרים, מונגולים, הונים, קומוניסטים) . כשגרמניה מופיעה כליבה התרבותית של אירופה, שאוייבים אלה מאיימים עליה. על פי המפות הלשוניות, איזורים שנמסרו לצרפת בחוזה ורסאי, הוצגו לתלמידים כשייכים לגרמניה. באטלסים אחרים, הוצגו מפות היסטוריות של התפשטות היהודים באירופה, ותחומי השפעתם. כמו כן, הוצגו מפות הסטוריות מודגשות בעלות הטיה ברורה לאידיאולוגיה הפאן גרמנית.

כמובן שהשימוש בהטיות ובמניפולציות במפות לצרכי שיכנוע המונים, אינן נחלתם רק של משטרים טוטליטאריים, או משטרים ספציפיים בעבר. השימוש בהטיות במפות נפוץ גם כיום לצרכים פוליטיים ולצרכים כלכליים (כמפות תיירות), וצריך לראות בהטיות אלה, חלק מתוך המערך התרבותי הכולל של שכנוע המונים דרך שליטה באמצעי תקשורת מגוונים. לא תהיה זו הפרזה לומר כי תחושת הלאומיות ויחסה לטריטוריה, בה עוסקים הארב וקפלן (Herb and Kaplan , 1999) מתבטאת היטב במערכי המפות והאטלסים למיניהם, כמו גם באלמנטים תרבותיים נוספים, כשפה, חגים יצירות ספרות ואמנות ועוד.

ג. על כינון הקשר בין לאומיות וגיאוגרפיה רגיונלית

כל “אטלס לאומי” או “אטלס אזורי” אחר, וכן ניתוחים גיאוגרפיים חבליים, יונקים את בסיסם הפילוסופי מדעי מרעיון “הרגיונליזם“, שהתפתח במחצית השניה של המאה ה י“ט. בבסיס רעיון זה עומדת ההנחה כי לאזורים מסויימים בכדור הארץ (כ“ארץ ישראל“, “ארצות הים התיכון“, “נורמנדי” או “האלפים“) יש “אישיות מיוחדת“; “הגדרת היחודיות“, גבולותיו של החבל, “ומנגנון יחסי הגומלין“, עומדים במרכז העיון הרגיונלי. (ניר,1975 ) בעוד שישנם כאלה המאמינים כי “הרגיונליזם” אינו אלא אחת מהשיטות לתיאור המציאות המרחבית, הרי אחרים מאמינים כי זוהי המציאות עצמה.³ עד היום, במערכת החינוך בארץ ובעולם, מהווה הגישה הרגיונלית אחד מהנדבכים החשובים ביותר עליהם מושתת החינוך הלאומי. (בר–גל, 1993) הגישה הרגיונלית המדעית הגרמנית הובאה לארץ על ידי א.י. ברוור (1927) וחוזקה עלי ידי מייסדי המחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית, שהגיעו אף הם מאותו עולם תרבותי. מתוך אותו “עולם דעת“, נוצר “אטלס ישראל“, ולכן נרחיב מעט את הרקע בהקשרה של הגיאוגרפיה הרגיונלית הגרמנית.

מקורה של הגישה הרגיונלית בגרמניה, שעה שחיפשו בה שורשים וזהות של אזורים שונים לאחר איחודה ב 1870 .(Wardenga, 1999). “אנשי ידיעת הארץ” הגרמניים, החלו לאסוף נתונים ולחפש את הזהות המקומית, כדי שלא תאבד בזמן איחודה של המדינה. לצורך זה שיתפו פעולה החובבים עם אנשי המדע באגודות משותפות ובפירסומים. כך גם הוצאו לאור סדרות של מונוגרפיות, בנושאים שונים, מתוך ההנחה כי בדרך זו יצטבר הידע הרגיונלי, היו אלה מונוגרפיות אינפורמטיביות ללא כיוון מסוים, וללא אחדות מתודולוגית או פילוסופית.

בתפנית המאות החלה הגיאוגרפיה הרגיונלית לתפוס מעמד חשוב באוניברסיטאות, שעה ש“הצעירים“, הדור השני של הגיאוגרפים הגרמניים מרדו בדור במוריהם. (Dickenson, 1969 ). מרד זה התבטא בהדגשת המחקר והפירסומים הרגיונליים, בהופעת מונוגרפיות אזוריות, ובחקר רגיונלי של אזורים מחוץ לאירופה. בזמן מלחמת העולם הראשונה, הגיאוגרפים השתלבו במחקרים רגיונליים ושימושיים של אזורים שונים. הנתונים שנאספו היו לצרכי מודיעין צבאי, אך גם לצרכים מדיניים לתקופה שלאחר המלחמה. הגיאוגרפים עמדו בראש צוותים שערכו סקרים דמוגרפיים, גיאולוגיים יישוביים וכלכליים, באיזורים אלה.

אף אחד מהגיאוגרפים האקדמיים הגרמניים לא ציפה שלאחר שגרמניה תובס במלחמה, היא תדרש לותר על שטחים באירופה, להוציא אולי אלזס–לורין. חוזה ורסאי היה הלם עבור הגיאוגרפים הגרמניים (Wardenga, 1999).). עמוק בליבם, הם חשבו כי גרמניה טופלה בצורה בלתי צודקת על ידי בעלות הברית, דבר שיצר תחושות של תסכול ומרירות. הם חלמו על גרמניה ככח פוליטי עולמי, והתאכזבו. עבורם הצעירים, ועבור כמה מהגיאוגרפים הותיקים הגיאוגרפיה הרגיונלית נתפסה כתחום שיכול לחזק את מעמדה של המדינה בשעה הקשה ההיא, לכן החלו רובם להיות מעורבים במחקרים רגיונליים בתוך גרמניה. המחקרים נעשו בכיוון Volks-und Kulturbonden “עם ותרבותו“: איסוף וניתוח נתונים שיוכיחו ששטח מסוים, המאופיין על ידי מבנה השפה, ההסטוריה, היישוב – הוא שטח גרמני. הממשלה הגרמנית ראתה חשיבות במחקרים אלה שסייעו בטיעוניה המדיניים על “גרמניותם” של אזורים באירופה, שאינם בתחומי גבולותיה המדיניים החדשים. מדיניותה זו של הממשלה הגרמנית, היתה זקוקה לתמיכה של המדענים. קשרים שנוצרו בזמן מלחמת העולם הראשונה, בין בעלי תפקידים בצבא ובממשל הגרמני, והגיאוגרפים באקדמיה, החלו להניב פירות. משרד החוץ ומשרדי הפנים הגרמניים, החלו להזרים כספים למחקר הרגיונלי הגרמני. כספים אלה שימשו למימון משרות כנסים ופירסומים רבים. לאחר עליית הנאצים לשלטון, שולבו קרנות אלה ומחקריהם במחקרים על איזורי אירופה האחרים.

אפשר לציין כי גם בתנועה הציונית, תקופת גיבוש הלאומיות (טרום–מדינה), הצטיינה בצבירת ידע טריטוריאלי והפצתו ברבים על ידי מוסדותיה השונים של התנועה הציונית. לכך אפשר לייחס לדוגמה, את פעולותיה של מחלקת התעמולה של הקק“ל, שהפיקה את המונוגרפיות “הספריה הארץ ישראלית“, וכן מפות ותמונות של הארץ (בר–גל, 1999). לצד הממסד הציוני, פעלו גם חובבים ואגודות שונות, שמטרתן היתה הגברת הקשר עם הארץ כ“אגודת המשוטטים“, או הטיולים המאורגנים שבהם אנשי “ידיעת הארץ” וילנאי, בנבנשתי, שלם, ברסלבקי, שימשו לא רק כמדריכים אלא גם כאוספי ידע רגיונלי.

באותו הזמן, הלשון והספרות העברית תרמו אף הן את חלקן לחיזוק הלאומיות, והגברת הקשר בין האדם לטריטוריה. ניתן לראות מקביליות מעניינת בין הופעתן של אנטולוגיות ספרותיות (“דור בארץ“) שתארו את חוויית יצירת הנוף הציוני החדש, ובין “ספריית ארץ ישראל” או “אטלס ישראל“. אפשר אולי, לעשות טרנספורמציה מדבריו של ישראל ברטל (2000, עמ‘ 479) גם לאוסף המפות של אטלס ישראל (“אנטולוגיה כרטוגרפית“) :

“אחד מן היסודות המרכזיים ביותר ביצירת התרבות הלאומית החדשה, היה עיצוב מחדש של דמות העבר… האנטולוגיה [הספרותית] שבה ערוכים טקסטים נבחרים בסדר מסוים ועל פי עקרונות ארגון מסוימים, היתה מכשיר מתאים ביותר להנחלת ערכיה של התרבות החדשה. בעצם היותה מורכבת מרצף טקסטים יכולה הייתה להביע ואף להמחיש את הרציפות וההמשכיות ההסטורית של הקיום הלאומי… באנתולוגיה ניתן היה למשוך קוים מן ההוה אל העבר, וכן אל העתיד, ולקשר בין הפרשנות ההיסטורית למעשה הפוליטי בהווה ולציפיות הלאומיות לעתיד. ..[העריכה של האנטולוגיה ] הגשימה כביכול בפועל את עקרונות הארגון של העבר בנוסח הציוני: ניתן היה לפסוח על תקופות, לקרב רחוקים בזמן ובמקום ולצרף צירופים על פי מכנה משותף שיוחס למרכיבים השונים על ידי מסדר האנתולוגיה“.

באנטולוגיות ספרותיות, בהן המבנה והתוכן גמישים, הקורא מודע כי המתואר בהן זוהי “מציאות מדומיינת“. לעומת זאת, באטלסים נשמר סדר ארגון מסויים (הנובע מהנחות הייסוד של הגיאוגרפיה הרגיונלית) הנותן לקורא את התחושה כי זוהי “המציאות האמיתית“. כאמור אין הקורא מודע כי אף באטלסים, נערכת בחירה והמפות אינן “אלא טקסט גרפי ייצוגי” שנבחר על פי אמות המידה הסובייקטיביות של עורך המפה.

“אטלס ישראל” שהחל להופיע באמצע שנות החמישים, היתה בו אמירה לאומית–ציונית חזקה. הוא מסמל את הנאורות המדעית האירופאית ועליונותה והוא נקרא בפי עורכיו “מפעל מדעי–לאומי מסועף“. לאחר סקירת ההסטוריה של האטלס, ננסה לעמוד על משמעותו בשלוש סוגיות: (א) כיצד מסמן אטלס ישראל את הממלכתיות/לאומיות? (ב) כיצד מסמן אטלס ישראל “עבריות/ישראליות/ארץ ישראליות“? (ג) האטלס כמגדיר את “הגיאוגרפיה הישראלית“. בפרספקטיבה של ימינו ובגישה ביקורתית, ניתן לחשוף “מימדים סמויים” שכיוונו את עבודת המערכת וזאת בעזרת ניתוח המהדורה הראשונה של “אטלס ישראל“. הדגש במאמר יושם כאמור בעיקר בניתוח המהדורה הראשונה – העברית, והפניות נוספות תיהנה למהדורה השניה –האנגלית (1970) ולמהדורת העדכון השלישית, הדו–לשונית (1985)

היסטוריה של “אטלס ישראל” ואנשי המערכת ⁴

המגע בין הגיאוגרפיה הגרמנית והארץ ראשיתו במסעות המחקר של חוקרים אירופאיים, והקמת מוסדות מחקר גרמניים שעניינם ארץ הקודש, שעליהם עמד חיים גורן (1999). בשנת 1911, הגיע לארץ א.י. ברוור, שיש לראות בו את “הסוכן העברי” הראשון של הגיאוגרפיה המודרנית. בהיותו חניך אוניברסיטת וינה, הרי הוא מבשר את כניסת הרעיונות של הגיאוגרפיה הגרמנית לארץ.

בעקבות עלית הנאצים לשלטון, היה זרם גדול של מהגרים בעלי השכלה גבוהה ומיומנויות מקצועיות, שחיפש את עתידו במסגרות הכלכליות והתרבותיות שהיו בארץ. למוסדות ציוניים ולמוסדות השלטון הקולוניאלי הבריטי נוצרה הזדמנות יוצא דופן לקליטת מדענים אלה. ואמנם בזרם המהגרים מגרמניה היו כמה אנשי “מדעי כדור הארץ” – הידרולוגים, מטאורולוגים וגיאוגרפים שנכנה אותם להלן “החבורה הגרמנית” (“הייקים“). בין אנשי חבורה זאת, בלטו אנשי המטאורולוגיה שהמשיכו לשמור על קשר עם המחקר הגיאוגרפי: רודולף פייגה, מרטין גוטפלד (מרדכי גלעד) אדגר רוזנאו (נפתלי רוזנן) באותו זרם מהגרים הגיעו לירושלים גם שני גיאוגרפים: הורסט קלנר (דוד עמירן) אייזק (יצחק) שטנר.⁵

הרוח החיה והסוכן המרכזי של המקצוע, היה דוד עמירן שנולד בברלין, 1910, ולאחר סיום בית הספר התיכון החליט לצאת ללמוד גיאוגרפיה בפרייבורג בשנת 1929. בפרייבורג באותה העת לימדו קורסים בגיאוגרפיה שני מורים Hans Schrepfer Hugo Hassinger. עמירן הושפע מאוד משרפפר מהוראתו, מסיוריו בנוף וממחקריו. שרפפר מצידו העריך את חריצותו של תלמידו, ואין פלא כי שנה לאחר מכן פירסם עבודה משותפת של שניהם (Schrepfer & Kallner, 1930).

כשנתיים (1937) לאחר שהגיע לארץ, דוד עמירן הגיש את הרעיון ‘לאטלס ארץ ישראל‘ כפרוייקט לקבלת מעמד של עמית מחקר, באוניברסיטה העברית בירושלים. את המימון השיג בהמלצת פיקרד, מקרן קיימת ו“מהמשרד המרכזי להתישבות של עולי גרמניה“. במשך כשלוש שנים, אסף אינפורמציה, שיתף במטלות את מכיריו “מהחבורה הגרמנית“, והגיש לקק“ל טיוטה חלקית של האטלס שערכה תצוגה פומבית של המפות הראשונות בחודש מאי 1939. את מהותו וחשיבותו של אטלס לאומי, למד עמירן ממורהו שרפפר דרך המקרה של אטלס פינלנד ⁶.

פרוץ מלחמת העולם הביא לביטול המימון, עמירן התגייס לצבא הבריטי.⁷ בינתיים תפסו אנשי החבורה הגרמנית תפקידים חשובים במוסדות השונים הבריטיים: מחלקת המדידות והשירות המטאורולוגי. לאחר קום המדינה בשנת 1949, עמירן קיבל מינוי להקים את המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, ויחד עם עמיתיו “מהחבורה הגרמנית“, החליטו בראשית שנות החמישים להמשיך את פרוייקט האטלס, ולמעשה יישמו את תוכניתו של עמירן שעוצבה עשרים שנה קודם. בא לעזרתם, יוסף אלסטר, יליד ורשה וידידו האישי של שר העבודה הראשון מרדכי בנטוב שמינה אותו לעמוד בראש מחלקת המדידות. הם גייסו אנשים נוספים לעבודה, רובם “ייקים” שאליהם נקשרו דרך ‘ הבריגדה‘, ‘ההגנה‘ או על רקע יחסים אישיים ומקצועיים. אין פלא כי עורכי האטלס וראשי המדורים הם מהגלעין של “החבורה הגרמנית“. מתוך 14 עורכי המדורים כעשרה הם ‘ייקים‘: עמירן, פיקרד, רוזנן, גולדשמידט, בודנהיימר, שטנר, גלעד, אבי יונה, קרמון, מיוזם.

בזמן הכנת המהדורה הראשונה של האטלס לא הועלו סוגיות ערכיות ולא התקיימו דיונים אידאיים רבים. מתוך המסמכים שמלפני מלחמת העולם השניה, ומתוך עדויות על עבודת המערכת בשנות החמישים, נראה כי גישתם היתה פרגמטית, מקצועית–כרטוגרפית. יש לציין כי אותה מערכת, המשיכה לפעול גם בזמן הוצאת המהדורה האנגלית (1970) שהוכנסו בה שינויים מעטים, וכן עודכנו פרטים בהתאם לממצאי מחקר חדשים. בעשור לאחר מכן, משהוחלט על הוצאת מהדורת עדכון דו לשונית (1985), הוחלפה רב המערכת הותיקה של האטלס, הורחב מספר המשתתפים הכותבים, ושונו בו הדגשים אחדים בהתאם לשינויים בתפיסות העולם של עורכי האטלס, רובם מהדור השני של המדענים (עדיין בעיקר אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים) וכן נושאי תפקידים ממשלתיים בארץ.

אטלס ישראל כמסמן ממלכתיות/לאומיות

ההוצאה לאור של האטלס

במושגים כלכליים של ימינו הפקתו של אטלס כזה צריכה לעלות כמה מליוני שקלים. הפקה זו התאפשרה על ידי “ברית” לאומית של משרד העבודה (מדינת ישראל) ומוסד ביאליק (הסוכנות היהודית). מה המשמעות של הוצאת אטלס על ידי גופים אלה? אם נאמץ את גישתו של בנדיקט אנדרסון (Anderson, 1983) הרי יש להניח כי משנכתב האטלס בעברית הוא בא לשרת את צרכי המדינה והתנועה הציונית פנימה; לא רק כאינפורמציה כשלעצמה (כמות הגשם, וכמה תושבים יש בכל יישוב) אלא גם לצרכי חינוך, ואולי אף להסברה ותעמולה (השגי המדינה, מורשת האבות, זכותנו על הארץ.) “אטלס ישראל“, מציין איפוא סימביוזה בין הממסד הממלכתי והציוני ובין האקדמיה: אלה הביאו את שיטותיהם המדעיות וכלי מחקרם הקלסיים שהתאימו למשימה, ואלה תמכו כלכלית במחקר ובהוצאתו לאור. אין פלא כי בדברי ההקדמה לאטלס, הוא מכונה כאמור בשם “מפעל מדעי–לאומי מסועף“. האטלס מהווה איפוא, בית יוצר התומך במוצרי זהות לאומית: מקום, שפה, גבולות, זכרון הסטורי.

לממלכתיות של האטלס ישנם ביטויים סמיוטיים: גודל האטלס: 50X70 סמ‘ (7 ק“ג), כעשר שנים נמשכה הכנתו (1964-1954), גליון ראשון הופיעה ב 1956/7 ואחריו עוד כ 100 גליונות הכוללים 720 מפות. אולי אפשר לפרש את גודל הפורמט של האטלס כאילו בה להכריז: אומה עתיקה, מציגה אטלס גדול ומפואר, פרי יצירה של המדע המתקדם של מדינה צעירה ודינמית. ביטוי סמיוטי נוסף הוא צבע הכריכה – ארגמן וזהב צבעים השכיחים גם בגלימות והעטרות של “ספרי תורה“. בחזית האטלס תחריט של מפת ירושלים, מתוך מפת מידבא, המאה הששית לספירה. המפה נמצאה בעבר הירדן, והיא מתארת את א“י משני עבריה, קשר של ההווה הציוני עם העבר המבוטא במפה – קשר שהוא לא רק גיאוגרפי אלא היסטורי ותרבותי.

סימון הקשר הלאומי/טריטוריאלי

הגישה הרגיונלית בגיאוגרפיה הגרמנית הקלסית, ראתה כאמור את האזור כיחידת חקירה אורגנית, שמתרחשים בה תהליכי השפעה בין המסד הפיזי ובין החברה האנושית. בגישה הרגיונלית טמונה הנחת יסוד של דטרמניזם סביבתי. בעקבות רציונל זה נפתח כל דיון רגיונלי בסקירת המסד הפיזי של החבל ומסתיים באלמנטים התרבותיים, ואמנם ‘אטלס ישראל‘ נוהג על פי אותה סכמה קבועה. עורכי האטלס מסבירים את הרציונל הנ“ל, בהגדרת מטרתו:

“[…] אטלס ארצי תפקידו לכנס בקובץ של מפות את כל הנתונים היסודיים הנוגעים לטבע הארץ ולהתפתחות אוכלוסייתה, כלכלתה ותרבותה. על ידי השוואת המפות השונות הכלולות באטלס כזה, שכל אחת מהן מתארת את אחד הענפים האלה, אפשר לעמוד על השפעת הגומלין שבניהם ועל טיב הנוף בכללותו, ובדרך זו להגיע להבנה מלאה ועמוקה יותר של הגיאוגרפיה של הארץ.[…]” (הדגשות שלי, י.ב.ג)

יש לציין כי ‘החבורה הגרמנית‘ לא דבקה בגישה הדטרמניסטית המוחלטת ונטו להציג את הממצאים על פי גישה המכונה “גישה פוסיבליסטית“. על פיה, תנאי הטבע יוצרים מגוון אפשרויות, וכל תרבות תגיב אחרת למגוון. הגישה השניה התאימה יותר לתיאור הדרמטי של התמורות שהביאה הציונות לארץ ישראל: האדם הכניע את טבע הארץ, בעוד הפלח הערבי נשלט על ידי תנאים אלה. הם הביאו להוכחת הטיעון, שפע מפות משוות כגון: “נוף הארץ במאה ה 19″ ולידה מפת “נוף הארץ במאה ה 20″ – לאחר התפשטות ההתישבות הציונית.

עוד יש לציין כי הגיאוגרף הרגיונלי מאמין כי על ידי רצף המפות הוא מציג את המנגנון שמייצר את “ייחודו של האזור“, ובסיומו של כל מחקר הוא מצהיר על “אישיותו של המקום“. אם כך מהו ייחודו של החבל הנקרא ‘ארץ ישראל‘? יוצרי האטלס ניסו לסכמו במאפיינים הבאים:

“מועטות בעולם הארצות שבהן תמצא על פני שטח מצומצם כזה הבדלי נוף כל כך מרובים[…] נמצא, תכונתה של ארצינו כחטיבה גיאוגרפית [‘בעלת ניגודים חריפים‘] אף היא קשורה מכל צד בתכונתה ההיסטורית [‘שינויים היסטוריים מופלגים‘] “

“ארץ ישראל חשיבותה רבה מבחינה היסטורית ומבחינה גיאוגרפית […] ארץ זו היתה מולדתו הראשונה ובית היוצר של דמותו הרוחנית, החברתית והלאומית [של העם העברי]. גם לאחר שנושל העם מהארץ ונתפזר בין עמי התרבות, לא פסקה מלהיות משא נפשו ומולדתו ברוח, ותקות השיבה אליה היתה למקור כיסופים שהטביעו חותמם על אורח חייו ודרכי מחשבתו בנכר, והרבה פעמים נעשתה למקור תנועה של חזרה אל המולדת החריבה ולהתחדשות חברתית, גופנית ורוחנית בארץ האבות. כך היתה ארץ ישראל לב עמנו והגיגיו במשך תולדותיו הארוכות. […] (אטלס ישראל, 1957, מבוא)

היינו ארץ ישראל היא חבל המאפיין:

• ארץ קטנה במדדיה

• בעלת ניגודי נוף מרובים

• בעלת שינויים היסטוריים מופלגים

• הארץ יצרה את דמותו הרוחנית, החברתית של העם העברי

• דמותה של הארץ השפיע על אורח החיים של היהודים בגולה

• הארץ חרבה וציפתה להתחדשות על ידי העם העברי

מכאן נראה כי “אישיותה של הארץ” (שהיא “בית היוצר הלאומי של העם העברי“) מתאפיינת ברב גוניות פניה ובזיקתם לתהפוכות ההיסטוריות. יש לשער כי על רקע הפעילות הציונית והקמת מדינת ישראל יש במסמך המדעי סיוע לטענת “זכותנו על הארץ“. מפות האטלס, הנתפסות כייצוגים אמיתיים של המציאות, יכולות להווה הוכחות חותכות לטענה ההיסטורית מדינית.

עורכי האטלס הדגישו את היותו של האטלס כלי עזר לניהולה התקין של המדינה. האטלס מהווה “מכשיר מעשי שימושי לקידומה הכלכלי והדמוגרפי של ארצנו“. אמנם, הגיאוגרפיה הרגיונלית הגרמנית שהתפתחה בראשית המאה העשרים לא ראתה בצד היישומי מטרה בפני עצמה, אך במהלך שנות העשרים והשלושים גברה הנטיה לראות במחקר רגיונלי כלי תכנוני. חלק ניכר מהגיאוגרפים (הגרמניים ואף האמריקאיים) עבדו בתקופה מלחמת העולם השניה בתכנון תפעול האזורים הכבושים בעזרת המתודה הרגיונלית. למרות שינוי מעמדה המדעי של הגיאוגרפיה הרגיונלית משנות החמישים, הרי ההיבט השימושי תכנוני נותר כשהיה, ויעידו על כך כל תוכניות התכנון הלאומי והאזורי כגון תוכנית “ישראל 2020″. ⁸

האטלס כמסמן ‘ארצישראליות‘ ‘עבריות‘ והאתוס הציוני

“אטלס ארץ ישראל” או “אטלס ישראל“:

התפיסה היהודית על גבולות ארץ ישראל, ינקו מספורי המקרא ומההיסטוריה הארוכה של ימי הבית הראשון והשני (שבייד, 1979). מסורות אלה לא הועברו רק במסורת היהודית שנלמדה במשך כל שנות הגלות, אלא אף הופיעו בספרים “חילוניים” שקדמו ליצירת הציונות המדינית. כך לדוגמה, בספרו של אליעזר בן יהודה, (1883) מציין המחבר את גבולות הארץ:

“ואלה גבולות הארץ כאשר הם כתובים בתורת משה: גבול הנגב מנחל מצרים (בערבית אל–עריש) ימה עד קצה ים המלח הדרומי קדמה; גבול ים הוא הים הגדול (ים תיכון) מנחל מצרים נגבה ועד צידון צפונה; גבול צפון מצידון ועד חרמון והלאה מזרחה; ומקדם היה נחל פרת גבול ארץ ישראל, אבל רק בימי שלמה. הגבולים האלה הם בין המעלה 31 ועד 33 וחצי ממעלות רוחב צפון, ובין מעלה 52 ובין 55 מעלות מזרח….מידת ארך כל הארץ הזאת מגבולה בצפוני ועד גבולה הדרומי ..במידת המטר 250 קילומטר, ומידת רחבה הבינוי… כמאה וחמישים קילומטר, ומידת שטחה… 33.600 קילומטר מרבע“. (עמ‘ ב).

תיאור דומה חוזר אצל מחברי ספרים אחרים על ארץ ישראל, במעבר בין המאות ה20-19. נראה כי תפיסות כאלה, היו בבסיס הטענות הציוניות על תחומה של ארץ ישראל, אך נראה כי בפועל (“הלכה למעשה“) שם האטלס, ותחומי מפותיו מביעים את אחת התוצאות של הפנמת ‘המורשת הגרמנית‘, כפי שיובהר להלן.⁹ פול קלוול P. Claval, מציין כי בחילופי המאות 20-19, עמדה בפני גיאוגרפים צרפתים וגיאוגרפים הגרמניים שאלות של זהות. אך כל אחד מהם התייחס לזהות אחרת: לצרפתים היתה בעיית זהות של “האומה” – מיהו צרפתי? ומהי “צרפתיות“?, ולכן נטו להדגיש במחקרים את ההבט האתני–תרבותי–הסטורי. לצרפתים לא היתה בעית “זהות” עם גבולות מדינתם: “מהי צרפת?”. לעומת זאת לגרמנים, לא היתה בעיית הגדרה מיהו גרמני, ומהי גרמניות?, אך היתה להם בעיית הגדרה, מהי גרמניה?. הם חיפשו את גבולות המדינה, ולכן פנו אל הנוף והגיאוגרפיה הפיסית, ולדטרמניזם. קלוול, אצל הוסון Hooson.(1996) מבוכות אלה גברו בגרמניה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר לא רק ספגה מפלה צבאית אלא אף הפסידה שטחים שהיו במשך שנים קודם “בלב הקונצנזוס” הלאומי הגרמני.¹⁰ המתח הפוליטי–אינטלקטואלי שנוצר על ידי מצב זה, הביא גיאוגרפים גרמניים רבים לנקוט עמדה אקטיבית, ולרתום את עצמם להסבר משמעות היחסים המרחביים החדשים שנוצרו. אחד הרעיונות שצצו באותם ימים הוא הרעיון של הבחנה בין שלושה סוגי גבולות במרחב: גבולות טבעיים, גבולות היסטוריים– תרבותיים וגבולות פוליטיים ¹¹.

באותה העת, ישב בוינה אברהם יעקב ברוור, ואימץ את הרעיון הזה של הבחנה בין סוגי הגבולות השונים, וביטא אותו בספרו “הארץ” (1927) בו הציג את שלושת טיפוסי הגבולות האלה “כתורה מסיני“. ברוור הבחין בין א“י בגבולותיה ההיסטוריים הרחבים (“גבולות ההבטחה“) בין א“י בגבולותיה הטבעיים (“מהנהר עד המדבר“), ובין א“י בגבולותיה המדיניים (“המנדט הבריטי“). יש להניח כי הבחנתו של ברוור בסוגי הגבולות השונים, התאימה למציאות הפוליטית שבה פעלה התנועה הציונית באותם ימים (ביגר 2001). וכאשר ניגש עמירן להציע את יצירת האטלס בשנת 1937, בתקופה שהמתח הפוליטי סביב תוכנית החלוקה היה בשיאו, נראה לו מובן מאליו ליצור את “אטלס ארץ ישראל“: הארץ בתחומי ארבע רצועות האורך הטבעיות שאפיין ברוור (מישור החוף, ההר, בקע הירדן, ועבר הירדן). מנקודת מבט של אותה תקופה: האטלס הנ“ל שיקף את ארץ ישראל המנדטורית מחד ואת התפיסה הציונית של הגדרת המרחב של ארץ ישראל, כפי שהציגה בוורסאי (גל–נור, עמ‘ 58).

לאחר הקמת המדינה, התחום הפוליטי שנשלט על ידי ישראל בגבולות המדיניים, יצר את המתח בין “הגבולות הטבעיים“, “הגבולות ההסטוריים“, ו“גבולות המדיניים“. קיימת, איפוא, דו משמעותיות באטלס הנ“ל: “אטלס ישראל“, בשמו מציין את המדינה שהוציאה אותו לאור, אך במפותיו משקף גם תפיסת עולם אחרת של הציונות והיהדות: המפות כוללות גם את “עבר הירדן“, ו“הגדה המערבית” מחד, ומאידך, מודגשות באטלס המפות ההסטוריות של ממלכות ישראל הקדומות. מצב זה נראה כה טבעי לעורכי האטלס עד שלא נתנו את דעתם על הפער האידאי הנ“ל.¹²

קווי הגבול המדיניים – הקו המנדטורי, ו“הקו הירוק“, מופיעים במפות מסויימות, אך מופיעים במטושטש במפות הפיסיות של הארץ – גיאולוגיה, גיאומורפולוגיה וכו‘. לכן המתבונן באטלס יכול בקלות לקלוט את הגישה שישנם לארץ “גבולות קבועים” והם הגבולות הפיסיים, וישנם גבולות ארעיים – הקו הירוק או המנדטורי.

בגירסה האנגלית של האטלס, שיצאה בשנת 1970, בהתאם למדיניות הממשלה הושמט “הקו הירוק” והמפות של מחלקת המדידות, ולכן גם “ממפה הבסיס” של הארץ. כמו כן במבוא למהדורה זו, ישנה התייחסות לשאלת סוגי הגבולות המוצגים במפות השונות. העורכים טענו (במבוא למהדורה השניה) כי לגבי המפות הפיסיות, גבול הידע היווה את גבול החלק הממופה. האירועים הפוליטיים והצבאיים אחרי 1970, הביאו את עורכי המהדורה השלישית (1985) לכתוב על נושא הגבולות את הדברים הבאים:

“[השינויים שהתרחשו בארץ] מתיחסים גם לתחום המדיני של ישראל. המהדורה הראשונה אשר יצאה לאור בשנים 1964-1956, התייחסה בעיקר לישראל בתחומי קוי שביתת הנשק של 1949. במהדורה השניה […] ניסינו במידת האפשר להרחיב את הכיסוי הקרטוגרפי לשטחה של ישראל בקווי הפסקת האש […] המדורה השלישית, מתייחסת בכיסויה הקרטוגרפי של ישראל בגבולותיה למעשה בשנת 1985. מכלל זה חורגות המפות הגיאולוגיות ומפות תנאי האקלים של סיני, שהן תוצאה של יותר מחמש עשרה שנות מחקר בחבל זה, שחזר לשלטון מצרי ב 1982.

היקפה של היחידה הפוליטית השוכנת בארץ ישראל וגבולותיה השתנו לא רק במשך אלפי שנים, אלא גם בתקופה הקצרה מאז הוחל בשנות החמישים בהכנת המהדורה הראשונה של אטלס ישראל. לכן ימצא הקורא, גבולות מנהליים ומדיניים שונים במפות שונות באטלס, גבולות המתאימים לתאריכים שהמפות השונות מתייחסות אליהם.”

את נושא השינויים התכופים בגבולות “ישראל” סיכמו במהדורה השלישית בסדרה של ארבע מפות, המראות את שינויי הגבולות המדיניים והמנהליים בארץ, ובפירוט את שיוניי הגבול הצפוני והדרומי. במקביל נכתב ערך “גבולות” על ידי משה ברוור. ההסבר מתאר רק את מהלכי הקווים, אך מעט מאד את הרקע ההסטורי לקביעתם, וללא שום פרשנות.

ברור כי מהות הצגת הגבולות ההסטוריים – מדיניים של הארץ, הם תלויי אידיאולוגיה השלטת, כפי שכתב על כך בלק (Black, 1997). כדי להסביר את הטיעון הנ“ל, ננסה לדמיין כי בנושא המיפוי המרחבי היסטורי, למעשה עוסקים במיפויים של אלמנטים גיאוגרפיים על פני שני צירים הניצבים זה לזה: ציר המרחב וציר הזמן. קיימת הנחת בסיס, ואמונה משותפת בין עורכי המפות לבין “הקוראים“, כי ב“ציר המרחב” צריך לשמור על קנה מידה אחיד בתוך המפה. אחרת נקבל “מרחב” מעוות, משונה, ורחוק מהמציאות אותה הוא בא לייצג. לעומת זאת, בציר הזמן, עורכי מפות מרגישים “חופש” בייצוג המימד, ומתאימים את “קנה המידה” של הזמן לצרכיהם האידיאיים. היינו, “מכווצים או מותחים” את מהות הטריטוריה על ציר הזמן.

כך לדוגמא במהדורה הראשונה של האטלס, ישנן סה“כ 52 מפות באוגדן ההיסטורי, המתארות את גבולות הארץ, ישוביה ונופה בתקופות שונות. מפות אלה מכסות את התקופה שבין התנחלות השבטים ( 1300 לפנה“ס) ועד ראשית המאה העשרים – סה“כ כ 3300 שנות היסטוריה. אם נשתמש במדד פשוט של מספרי המפות בתקופות השונות, תצטייר תמונה ברורה: 9 מפות מתארות את הארץ, עד שיבת ציון ( 536 לפנה“ס); 26 מפות את תקופת הבית שני עד אחרי החורבן ( 70 לספירה); 10 מפות מייצגות את אלפיים השנים הבאות: הכוללות את התקופות הערבית, הצלבנית, העותמנית ועוד. לכן נראה כי “בציר הזמן” ישנו שימוש “בקנה מידה ערכי“: פירוט–יתר בתקופת בית שני, ופירוט–חסר בתקופות הארוכות של הגלות. כמובן שיש לייחס זאת גם על רקע כמות הנתונים והמקורות ההסטוריים, אך טיעון זה יהיה אולי תקף לעת העתיקה. אך קשה להשתמש בטיעון בו ביחס לעת החדשה. במהדורה השניה, האנגלית, חוזרות אותן המפות ההיסטוריות, ובמהדורה השלישית, אין כלל מפות היסטוריות, הדומות לאלה שהוצגו במהדורות הראשונות.

האטלס כמסמן עבריות

קיימת ספרות עניפה על הדרך בה שלטון מנכס לעצמו מרחב על ידי הענקת שמות חדשים, תהליך שכיח מאז ומעולם, כפי שניתן לראות זאת בעת העתיקה ובתקופה המודרנית. כך לדוגמה, במרכז אירופה, השתלטותה של התרבות הגרמנית על אזורים של לאומים אחרים (צ‘כים או פולנים) הביאה להתפשטות שמות המקומות הגרמניים ואלה הונצחו בכרטוגרפיה הגרמנית; התמוטטות העולם הקומוניסטי, החזיר למפות שמות מקומות שהועלמו מאז מלחמת העולם השניה. (ביגר, 2000)

הפיכת מפת הארץ למפה עברית – היא למעשה קביעת ממשות התרבות העברית והשאיפות הפוליטיות הציוניות על הטריטוריה של ארץ ישראל. יש בכך השלמה להשגים הצבאיים והמדיניים. לאחר מלחמת השחרור פעולות העברות של מפת הארץ, היו לא פחות חשובות מפעולות התיישבות הפיסית, והן נותבו מ“ועדת השמות” שליד משרד ראש הממשלה, כפי שכותבים עורכי האטלס : “[…] בעית מיוחדת במינה היו המונחים הגיאוגרפיים וכן שמות המקומות בארץ ישראל. ‘אטלס ישראל‘ משתמש במונחים שהוצעו בידי הוועדה למונחי הגיאוגרפיה שליד האקדמיה ללשון העברית, ובשמות הגיאוגרפיים שאושרו על ידי ועדת השמות שליד משרד ראש הממשלה.[…]” (אטלס ישראל, 1957)

לפני קום המדינה הקק“ל היתה המוסד שנטל על עצמו את תהליך העיברות של מפת הארץ , בעזרת ‘ועדת השמות‘, שבראשה עמד אוסישקין (כץ, 1999). הרציונל שדחף את תהליך העברות היה כי חידוש השמות העבריים שנשתכחו מנוף הארץ היא עדות נאמנה להיות ‘הארץ נחלת אבותינו מאז ומעולם, וזכותינו על מקומות אלה הינן היסטוריות ומוחלטות‘ (בנבנשתי, 1997; כץ, 1998 ) אין פלא כי את התקציב הראשון להכנת אטלס ארץ ישראל, גייסה ‘החבורה הגרמנית‘ מהקק“ל. לאחר קום המדינה הועברו תפקידי העברות לרשות הממלכתית. הוצאת האטלס היתה, איפוא, השלמת תהליך עברותה של המפה ויצירת סטנדרטיזציה ממלכתית של שמות עבריים למקומות בארץ. מכאן מובן גם הנכונות של מדינת ישראל והסוכנות היהודית לממן פרוייקט יקר זה, כי הם ראו בו “מפעל ציוני” חשוב.

ביטויי העבריות של האטלס, ניכר במדור כרטוגרפיה. שם מופיעה מפת “ישראל 1:250.000″, המלווה באינדקס של שמות ישובים ואתרים גיאוגרפים. רשימה זו כוללת כ 4000 שמות וממויינת בשני אינדקסים נפרדים: שמות בתחום מדינת ישראל, ושמות מחוץ לשטח המדינה. ברור כי 2000 השמות בתחומי המדינה הם שמות עבריים, כולל שמות הרים, נחלים ואתרים גיאוגרפים שונים. כפי שרשימה זו מציינת את העבריות, באותה העת מציינת גם את מחיקתם של השמות ערביים שהיו נהוגים בארץ. עברות השמות בולט מאוד כשמשווים רשימת המקומות בתחומי מדינת ישראל לרשימה השמות שמחוץ לתחומיה – בה לאתרים הגיאוגרפים בדרך כלל שמות ערביים. אך גם כאן, אתרים שהיה להם שם עברי, הוא הועדף על השם הערבי, כגון: שכם, חברון, הר גריזים או עמק דותן. האם צורת הצבת רשימות אלה באטלס, יכולה להחשב כפעולה פשוטה של “אינדקס שמות” המלווה כל אטלס? מה היה קורה ל“עבריות” של המפה אילו הרשימה כולה היתה מסודרת לפי סדר הא“ב; השמות העבריים של מקומות בארץ, היו נבלעים בין השמות הערביים המופיעים במפות. האם אין בהצבה שתי רשימות נפרדות משום הצהרה פוליטית–תרבותית?

במהדורה האנגלית, 1970, תירגום השמות מעברית לאנגלית, הם על פי התרגום הרשמי, ואילו במהדורה השלישית, שהיא מהדורה דו–לשונית, הוסיפו גם את השם העברי בכתיב לועזי, לדוגמה: ירושלים=Yerusalyim = Jerusalem ; שכם =Nablus = Shekem ; ים כנרת=Yam Kinneret = Sea of Galilee . ברור כי במהדורה זו לא נכתבו השמות הערביים של המקומות בארץ, באותיות עבריות או לועזיות (ירושלים = אל–קודס או חברון = אל–חליל)

ולבסוף, יש עוד לציין כי ‘אטלס ישראל‘ היה מכשיר חשוב לא רק לעברותה של המפה אלא גם “מכשיר” לעברות השפה המדעית. בעזרת התיאורים והניתוחים שמלווים את המפות נעשו מונחים גיאוגרפים מקצועיים נגישים לתושבי המדינה. שמות עבריים של תופעות טבע כתהליכים גיאומורפולוגיים או אקלימיים זכו בכלי חשוב להפצתם מחוץ לכתלי האקדמיה. מונחים אלה נוצרו בשיתוף פעולה בין האוניברסיטה ובין האקדמיה ללשון העברית.

האטלס כמסמל את האתוס הציוני ¹³

האטלס מדגיש את האתוס של “האדם העברי החדש“, היהודי הגלותי החוזר לכפר ולאדמה. האטלס, כייצוג ויזואלי המשרת את הציונות והלאומיות, לא יוצא דופן מייצוגים אחרים שנוצרו להנצחת הערך של חזרה לאדמה “בתקופת היישוב“: שירה, ספרות, טקסים, קולנוע ועוד. ואמנם, ישנה באטלס התייחסות יתר לנושא החקלאות, בהשוואה לענפי כלכלה אחרים: לעומת כ 70 מפות העוסקות באספקטים שונים של התעשיה העברית, הרי החקלאות מיוצגת בקרוב ל 100 מפות ותרשימים. זאת בנוסף למפות המוקדשות ליישובים הכפריים העבריים, המבנה הפנימי ותפוצתם בארץ. ברור שהמפות מדגישות את החקלאות והתעשייה העבריים. עם זאת חלק מהמפות כוללות גם את ענפי החקלאות בישובים הערביים (כזיתים, טבק ותבואות).

מיפוי “שימושי הקרקע החקלאיים” בפירוט רב כל כך, הוא חלק מהמסורת הגרמנית שעליה צמחו אנשי המערכת, מאחר והכפר והחקלאות מציינים את “השורשיות” בלאומיות מחד, ואת “הנוף הכפרי האופייני” לאיזור מסוים מאידך. אם נראה, כי מבחינה התפתחותה הכלכלית של ישראל, היתה עוד הצדקה מסויימת במהדורות הראשונות להדגשת נושא החקלאות, הרי אין הצדקה כזאת במהדורה השלישית. אך גם במהדורה זו ישנה הדגשת יתר על תחומי החקלאות, למרות שכידוע, מבחינת הכלכלה הלאומית ערכה של החקלאות צומצם מאוד בשנות השמונים. כך לדוגמה במהדורה השלישית מוצאים 16 מפות המוקדשות לתפרושת סוגי התעשיה השונה בארץ, לעומת 48 מפות העוסקות בחקלאות. נוסף לאלה ישנן שש מפות של תעשיה חקלאית: יקבים, מחלבות. בהשוואה בין המהדורות, בולט צמצום יתר במספר המפות בנושא התעשיה בהשוואה לצמצום מפות החקלאות. כמובן אפשר גם ליחס זאת לצד המתודולוגי – שטחים חקלאיים נראים בברור בנוף וניתנים למיפוי בצורה מרשימה באטלס בהשוואה למפעלי תעשיה. כמו כן לימוד מפות “שימושי הקרקע החקלאיים” שבאטלס, והשוואתם למציאות בשטח בעזרת סיורים לימודים, הוא מכשיר נוסף לסוציאליזציה שמאפשר להוכיח את “ממשות” העשייה הציונית – הפרחת השממה.

האתנוצנטריות הציונית של האטלס, ניכרת גם בסימולו את האדם הבלתי נראה בא“י – האוכלוסיה הערבית. כך לדוגמה ברב המפות המציגות את תוצאות מפקד האוכלוסין הנתונים המוצגים הם של האוכלוסיה היהודית ולא את הנתונים המקבילים של האוכלוסיה הערבית: גליונות /X 3-6, ישנן 22 מפות דמוגרפיות, 2 מוקדשות לערבים, 7 מפות כלליות, 13 מפות המוקדשות רק לאוכלוסיה היהודית. דוגמה נוספת בגליון XIII, חלוקת כוח העבודה לפי ענפים: 24 מפות, כולן מתייחסות רק לאוכלוסיה היהודית. העבריות מוצגת אף בהדגש המיפוי של המוסדות והארגונים שמציינים את האוכלוסיה היהודית/עברית: כך לדוגמה זוכה “ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים“, ומוסדותיה השונים ל 19 מפות בתוך האטלס. (גליון XIII12/) והארגונים השיתופיים היהודיים לעוד 14 מפות, ואילו הישוב הערבים בנושאים אלה מוצג בשתי מפות בלבד.

כמו כן קיימת בעיה של בחירת הצבעים להצגת האוכלוסיות השונות: הערבים מיוצגים באטלס (במהדורה הראשונה) בירוק בהיר, הנבלע מהעין על רקע הצבע האפור הכללי של מפת הבסיס, ולעומת זאת הישוב היהודי מוצג באדום בולט: עוצמת הצבע השונה משפיע אף היא על הרושם המתקבל על ידי קורא המפות.

התיזה כי “אטלס ישראל” מהווה למעשה מסמך רשמי לחיזוקה האתוס הציוני הועמדה במבחן לאחר הופעת המהדורה השלישית, עת שהאטלס הפך להיות במרכז ויכוח פוליטי – ציבורי – תקשורתי, כפי שיובהר להלן. לאחר שהאטלס יצא לאור והופץ בישראל ומחוצה לה הופיעה כתבה במדור סטירי בעיתון יומי של עיתונאי בעל דיעות ימניות שכותרתה “אטלס ישראל לפח” (עוזיאל, מעריב 6.8.86) העיתונאי הסתייג מהטקסט הביקורתי שליווה את המפה המתארת את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון טקסט שנכתב על–ידי פרופ‘ דוד עמירן בעצמו. העיתונאי הציע להפסיק את הפצת האטלס ולשכתב את המפות, בצורה שתתאים למדיניות הממשלה שהיתה באותו הזמן, ממשלת הליכוד שתמכה ועודדה התיישבות זו. כאשר הובא למחרת היום הנושא בפני דוד לוי, סגן ראש הממשל, שהיה השר הממונה על מחלקת המדידות, הוא הורה להפסיק את הוצאת האטלס והפצתו, וכן פיזר את המערכת.¹⁴ בתגובה שפירסם (לוי, הארץ15.6.86 ) טען שדבריו של עמירן הם “ביטוי חד–משמעי לעמדה פוליטית מובהקת המסתייגת ממדיניות ממשלת ישראל…ולכן אני פעלתי בתחום אחריותי. לא צנזורה על הבעת דיעות, אלא תיחום מדוקדק בין דעות ועובדות, כמתחייב בכל פירסום ולא כל שכן במסמך רשמי של ממשלת ישראל “.

הקהילה האקדמית הישראלית פירסמה ברבים את סלידתה והתנגדותה לצעדים שנקטה הממשלה בעניין האטלס. למרות זאת נמצא גיאוגרף – זאב וילנאי, שהיה מחוץ לאקדמיה, שכתב מחדש את ההסבר למפה הנידונה; הסברו המשוכתב הוכנס כטקסט הרשמי המתוקן לאטלס והופץ ברבים גם לאלה שכבר רכשו את האטלס, בישראל ומחוצה לה. האירוע המתואר לא נגע ישירות בביטוי הכרטוגרפי של המפה אך ניתן ללמוד ממנו על תעמולה, כרטוגרפיה וכוח פוליטי. יתכן כי העיתונאיים או הפוליטיקאים לא עוררו שאלות על הייצוג הגרפי עצמו, משום שלא יכלו להבין אותו, וראו בו תיאור אמיתי של המציאות. הויכוח נסב על הפרשנות שיש לתת לתהליכי ההתיישבות היהודית המוצגים במפה. האם יש לראות במתיישבים “שליחי ציבור“, מבצעי מדיניות הממשלה או אולי נציגי גופים מיליטנטיים השואפים לקבוע עובדות התיישבותיות שלא יאפשרו בעתיד להפריד את שטחי יהודה ושומרון משטחה של מדינת ישראל. מה המשמעות שיש לתת למיפוי “דירות ריקות” באזור יהודה ושומרון: “תנופת התיישבות” או “פער בין היצע לביקוש” הנובעים מסלקטיביות של הגירה יהודית לאזור?

מאחר ו“אטלס ישראל“, הוא “מפעל מדעי– ממלכתי“, נראה כי השלטון סבר שאסור היה למערכת לחרוג מהתפיסה הפוליטית. לפיכך יש באירוע הנ“ל להדגיש את התיזה המרכזית של המאמר עד כמה מפעל מדעי זה, משרת את המטרות הלאומיות והממלכתיות הנעזרות באקדמיה לצורך יצירת ייצוגים לשכנוע המונים בצדקת הדרך האידיאולוגית. היינו, האובייקטיביות שאנו מנסים לייחס לייצוגים (כמפות, נתונים סטטיסטיים, מאמרים וספרים) שהם פרי מחקר אקדמי, צריכים להבחן ולהשפט בזהירות מירבית, כי הם עלולים להיות טעונים במימדים סמויים שאף יוצריהם לא מודעים להם.

אטלס ישראל כמגדיר את – “הגיאוגרפיה הישראלית“

מנקודת מבט מצומצמת יותר, יש לראות באטלס ישראל, את הייצוג של “הגיאוגרפיה הישראלית” באותם ימים ונעיר על כך כמה הערות קצרות.

ראשית, “אטלס ישראל“, מסמל את הגישה הרגיונלית של הגיאוגרפיה הישראלית עד ראשית שנות השבעים. האטלס סייע בגיבוש התפיסה כי לכל אזור קיימת “אישיות” משלו שהגיאוגרף אמור לחשוף בעבודתו. לכן חלק מעבודות המ“א והדוקטורטים שנכתבו בירושלים עד סוף שנות הששים, עסקו במחקר חבלי הארץ. מעבודות אלה צמחו מפות שהוכנסו לאטלס, כגון דב ניר בנושא עמק בית שאן, ויהודה קרמון מפת עמק החולה. בדיונים שהתקיימו במחלקה בירושלים בשנת 1958, הועלתה האפשרות לחלק את אזורי הארץ שעדיין לא נחקרו כעבודות גמר לתלמידי המחקר, כל אחד ואזורו. כמו כן יש לציין כי עד היום קורסים רגיונליים ממשיכים להוות אלמנט חשוב בתוכנית הלימודים בכל האוניברסיטאות בישראל. הרגיונליזם כרעיון גיאוגרפי נראה לאנשי המחלקה כמסר החשוב ביותר של המקצוע שאותו יש להדגיש במערכת החינוך בבתי הספר. מאחר ואנשי המחלקה בירושלים היו קרובים למקבלי ההחלטות במשרד החינוך, הם שלטו בועדת המקצוע של משרד החינוך, והתוצאה היא כי תוכנית הלימודים בבתי הספר היא בעיקרה רגיונלית, עד היום הזה. (בר–גל, 1993)

שנית, האטלס סימן מאפיינים נוספים של הגיאוגרפיה הישראלית, בעיקר בכיוון הפוזיטיביסטי: אמונה בעליונות המפה ככלי ביטוי ומחקר – הגיאוגרפים צריכים לחקור רק את האלמנטים ברי המיפוי. לפיכך הודגשו מאוד לימודי הכרטוגרפיה, והדרישה מבוגרי המחלקה היתה לחקור משתנים מרחביים ולמפות אותם. עד שנות השבעים, מוסמכי המחלקה נבחנו ביכולתם לא רק לתכנן מפות אלא גם לשרטט אותן. השאיפה הזאת באה לידי ביטוי באטלס ישראל במהדורה הראשונה, שבה מופו גם אלמנטים יוצאי דופן, כגון “מפת תפוצת חברי החברה לחקירת א“י ועתיקותיה“, או מפת “בתי סוהר“. גישה פוזיטיבסטית זו הובילה לדחיית אלטרנטיבות ופלורליזם מחקרי. העדפה היתה לחקירה ולניתוח של תופעות שהן ברות מדידה, תוך דחיית התמודדות עם חקירה המבוססת על פרשנות. (בר–גל, 1999)

שלישית, בנוסף לגישה הרגיונלית, העביר אטלס ישראל גם מסר של יישומיות. שני מסרים אלה הולכים יד ביד: הם מתאימים לשימוש הצבאי בידע הגיאוגרפי –סקירות רבות שנעשו לצה“ל, הן למעשה סקירות רגיונליות. כמו כן, ההכשרה היישומית לבוגרי המחלקה לגיאוגרפיה, הפכה להיות יעד מרכזי של כל המחלקות לגיאוגרפיה בארץ. הן מדגישות לימוד שיטות מיפוי, וניתוחים מרחביים אותם מנצלים הגיאוגרפים העובדים בתחום התכנון הפיזי בשירות הציבורי. אין ספק כי בוגרים אלה מעבירים אתם את המסרים הסמויים האחרים שקנו במהלך הכשרתם בגיאוגרפיה, ושסומלו על ידי “אטלס ישראל“.

לבסוף, קבע האטלס את החשיבות של הציווי הערכי , המחוייבות לציונות, למדינת ישראל – התרומה לבניין הארץ ולנארטיב הממלכתי. מעט מאוד גיאוגרפים ישראלים פנו לגישות ביקורתיות, בהשוואה למקצועות אחרים באקדמיה. רבים מבוגרי המקצוע משולבים במערכות הסוציאליזציה וההסברה המשרתות את המדינה: של“ח, החברה להגנת הטבע, רשות הגנים הלאומיים, מדריכי טיולים ותיירים. יש להניח כי נטייתם לנארטיב הממלכתי היא רבה.

סיכום

האטלס מסמל ומנציח מסורת דיסציפלינרית שנולדה בחיבור של לאומיות ומדע, מסורת שנעזרת בפרקטיקה של מיפוי להצגת ממצאים וטיעונים שונים. החיבור הנ“ל יובא לארץ עם העליה של “החבורה הגרמנית” והשתלבותה במוסדות השלטון והמחקר. עם זאת יש לציין, כי מסורת זו קנתה אחיזה קודמת בארץ עשרות שנים לפני כן: התנועה הציונית ומסודותיה השונים אימצו גישות ופרקטיקות של תנועת Heimat הגרמנית שהתבטאה בתוכנית הלימודים “מולדת” בבתי הספר העבריים, בפעילות תנועות הנוער החלוציות, ובתנועה התרבותית/חברתית “ידיעת הארץ“.

בידי הכוח הפוליטי בישראל מצוי המכשיר החשוב ביותר לביצוע עבודות כרטוגרפיות – “המרכז למיפוי ישראל” (מחלקת המדידות הממשלתית) שלה זכויות יוצרים על מפות בהם מתוארות גבולות המדינה, ישוביה, דרכיה ומשאביה. השאלה היא האם הצגת המיידע המצוי בידיה חייב להיות על פי אמות מידה פוליטיות, היינו, תואמות את מדיניות הממשלה, או חשופות, לביקורת ופרשנות מדעית? האם בכלל ניתן להתייחס למידע מסוג כזה, כמידע ללא הטיה אידיאולוגית של יוצר המפה? האם יצירת המפה והטקסט המלווה אותה אינם אלא יצירת “השפה הרשמית” שאותה הכוח הפוליטי מנסה להחדיר לחברה, להנצחת עמדותיו? האם אין גזרה שווה בין העלמת “הקו הירוק” ממפות האטלסים לבתי הספר וספרי הלימוד, ובין מפות אטלס ישראל? האם מכשירי הביצוע הטכניים של המיפוי, המצויים בידי גוף ממשלתי מקנים לו את הבלעדיות על תוכן הייצוגים הכרטוגרפיים? האם, לכן, לכל פירסום כרטוגרפי המופק על ידי גוף כזה צריך להתייחס כחשוד בתעמולה כרטוגרפית?

עם כל הביקורת והפרשנות, יש לבסוף לחזור ולהדגיש כי בקנה המידה של תקופת הופעתו, וכן בקנה מידה של ימינו אלה אין ספק כי “אטלס ישראל” הוא מפעל מדעי מפואר של מדינת ישראל, ושל מדעניה. היתה בו שאיפה כינה של יוצריו לייצג מידע על בסיס מיטב הנוהל המדעי האובייקטיבי. הם כנראה לא היו מודעים כי בתוך שאיפה זו טמונות הנחות ייסוד ערכיות וסובייקטיביות שהשפיעו על החלטותיהם המקצועיות. אין לראות בכך מקרה יוצא דופן, בהשוואה לאטלסים לאומיים אחרים, כפי שכבר דנו בכך במבוא – ברב הייצוגים הויזואליים והטקסטואליים של המרחב, ניתן למצוא הטיות הנובעות משיקולי יוצריהם, מטרות הייצוג והתקופה בה הם נוצרו. במקרה של אטלסים לאומיים, שיקולים אלה קשורים להשרדות הלאום, הגברת ההזדהות איתו והנצחת הכוח השליט דרך גלגלו בייצוגים שונים של יידע, כפי שטען זאת כבר פוקו ( 1980 Foucault)

ביבליוגרפיה

ביגר, גדעון, 2000, “בירה בדויזר נגד בירה בודוואר“, אצל בן ארצי, י. וחובריו, נוף מולדתו, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה, הוצאת הספרים ע“ש מאגנס, ירושלים, עמ‘ 134-143

ביגר, גדעון, 2001, ארץ רבת גבולות: מאה שנה ראשונות בתיחום גבולותיה של ארץ ישראל 1840–1947, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

בן יהודה, אליעזר, 1883, ספר ארץ ישראל: טבע הארץ, ימיה ונהריה, הריה ועמקיה, וטבע אקלימה, והצמח והחי אשר בה, ועריה וכפריה, דפוס יואל סלומון, ירושלים

בנבנשתי, מירון, 1997, “המפה העברית“, תיאוריה וביקורת, כרך 11, עמ‘ 7-29

בר–גל, יורם, 1993, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות ציונות, עם עובד, תל–אביב

בר–גל, יורם, 1999, “על ‘זקני השבט‘, ה‘ממשיכים‘ ו‘החדשים‘ בגיאוגרפיה הישראלית“, אופקים בגיאוגרפיה, כרך 51, עמ 7-41

ברוור, אברהם, יעקב, 1922, “שאלת למוד הגיאוגרפיה בועידה העשרים של הגיאוגרפים הגרמניים בחודש מאי 1921,” החינוך, כרך 6, עמ 102-104

ברוור, אברהם, יעקב.1927, הארץ, דביר, תל–אביב

ברטל, ישראל, 2000, “קיבוץ גלויות טקסטואלי: האנתולוגיה הציונית בשירות האומה“, אצל בן ארצי, יוסי, וחובריו, נוף מולדתו, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה, הוצאת הספרים ע“ש מאגנס, ירושלים, עמ‘478-490

גורן, חיים, 1999, ‘לכו חיקרו את הארץ‘ המחקר הגרמני של ארץ ישראל במאה ה 19, יד בן צבי, ירושלים

גל–נור, יצחק, 1994, ושבו בנים לגבולם: הכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית, מרכז למורשת בן גוריון, באר שבע

גרוס, נחום, 1987, “מי תהום וקליטת עולים אקדמאים בשנות העשרים“, הציונות, כרך 12, עמ‘ 127-140

גת, צביה, 1986, “חוברת המוקדשת למרדכי גלעד בהגיעו לגבורות“, מטאורולוגיה בישראל, כרך,85/4, עמ‘ 33-8

כץ, יוסי. 1998, “שמות מקומות ותפקידם הפוליטי: המאבק הציוני לשמירת שמות המקומות העבריים בתקופת הישוב“, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, כרך 15, עמ‘105-116

כץ, יוסי, 1999, “ועדת השמות של הקק“ל וקביעת שמות היישובים היהודיים בתקופת המנדט“, עיונים בתקומת ישראל, כרך 9, עמ‘ 280-316

מדינת ישראל, 1957, אטלס ישראל, הוצאת מחלקת המדידות ומוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, תל–אביב

מדינת ישראל, 1970, אטלס ישראל, הוצאת מחלקת המדידות ומוסד ביאליק, מהדורה שניה, תל–אביב (מהדורה באנגלית)

מדינת ישראל, 1985, אטלס ישראל, מחלקת המדידות תל–אביב, מהדורה שלישית (דו–לשונית).

לוי, דוד, 1986, “האיש אחד ימעד והאקדמיה תרעד“, הארץ, 15.6.86

מעוז, עזריהו, 1995. פולחני מדינה, המרכז למורשת בן גוריון, והוצאת הספרים של אוניברסיטת באר שבע, שדה בוקר

ניר, דב, 1975, שיטות מחקר בגיאוגרפיה רגיונלית, הוצאת הספרים ע“ש מאגנס, ירושלים

עוזיאל, מאיר, 1986, “אטלס ישראל לפח“, מעריב, מוסף סוף שבוע, 6.8.86, עמ‘ 35

פורטוגלי, יובל, 2000, “1500 מילה ויותר על הגיאוגרפיה של האדם“, תיאוריה וביקורת, כרך 16, עמ‘ 213-222

פיקרד, יהודה , לייב, 1996, מחקר ומעש בגיאולוגיה חלוצית של ארץ ישראל, ירושלים

קראוטהמר, צבי, 1958. “רודולף פייגה עשור למותו“, ספר העשור של השירות המטאורולוגי למדינת ישראל, תל–אביב, משרד התחבורה, עמ‘ 10-9

שבייד, אליעזר, 1979, מולדת וארץ יעודה, עם עובד, תל אביב

Ager, James., 1978, “Maps & Propaganda”, Bulletin, Society of University Cartographers, Vol.11, pp.1-15

Amiran, David and Schick, Asher, 1982, “Isaac Schattner in Memory”, Israel Journal of Science, Vol. 31, pp. 49-52

Anderson, Benedict., 1983, Imagined communities, Verso, London

Black, Jeremy. 1997, Maps and history: constructing images of the past, New Haven : Yale University Press

Boggs Samuel, 1947, “Cartohypnosis” Scientific Monthly, Vol. 64, pp 469-476

Claval, Paul, 1994. “From Michelet to Braudel: personality, identity and organization of France” in Hooson, David., (ed) Geography and National Identity, Blakwell, Oxford pp. 39-58

Dickinson, Robert, 1969, The Makers of Modern Geography, London, Routledge and Kegan Paul.

Foucault, Michel, 1980, Power/ Knowledge. Brighton: The Harvester Press.

Gilead, Mordecai., 1981, “Naftali E., Rosenan (1901-1976)”, Israel Meteorological Research Papers, Vol. 3, pp. 3-11

Gellner, Ernest, 1983, Nations and Nationalism, Blackwell, Oxford

Herb, Guntarm. and Kaplan, David., 1999. Nested ideologies: nationalism, territory and scale, Rowman&Littlefield, Lahnam

Hobsbawm, Eric, and Ranger, Terence, (eds), 1983, The invention of Tradition, Cambridge

Leontyev, N.F.(?) 1974, “National Atlases”, The Soviet Geographer, Vol. 15, pp. 109-115

Monmonier, Mark., 1991, How to lie with maps, University of Chicago Press, Chicago

Monmonier, Mark.,1994, “The rise of the national atlas” Cartographica , Vol. 51, pp.1-15

Schrepfer, Hans and Kallner, Horst.,1930.”DieMaximaleReliefenergie Westdeutschlands”, Petermanns, Geograph. Mitteilungen, Vol. 76, pp. 225-227.

Smith, Anthony, 1986, The ethnic origins of nations, Blackwell, Oxford

Speier, Hans., 1941, “Magic Geography”, Social Researcher, Vol.8, pp. 310-330

Thompson, J.B., 1987, “Language and Ideology: a framework for analysis”, The Sociological Review, Vol. 35, pp. 516-535.

Yonge, Ena, 1957, “National Atlases: a summary”, Geographical review, Vol. 47, pp. 571-578

Walker, Francis, 1874, Statistical Atlas of the United States, US Census Office, Washington DC

Wardenga, Ute., 1999, “Constructing regional knowledge in German geography: the Central Commission on the regional geography of Germany: 1882-1941”, in Buttimer, Ann. et al (eds), Text and Image, institut fur Landerkunde, Leipzig, pp. 77-85

Wood, Denis. 1972 , “Human factors in cartographic communication”, Cartographic Journal, Vol.9 pp. 123-132

Abstract

Two years after David Amiran arrived in Palestine (1935), Picard arranged a research grant for him to prepare maps for the Atlas of Eretz Israel. Since Amiran enlisted in the British army, work on the Atlas was suspended, and only resumed in the 1950s, after the Department of Geography was established. The scientific editorial board of the Atlas consisted of Amiran and members of the German group, who believed in imparting geographic knowledge for the benefit of the state. With funding from the State of Israel and the Jewish Agency, they were able to publish a handsome atlas. In this connection, it is possible that such cooperation aimed to promote national causes (“achievements of the state”, “the heritage of the fathers”). Thus, the Atlas of Israel is indicative of a symbiosis between the governmental and academic establishments. Members of the academic establishment contributed scientific methodology and classic research instruments that were appropriate for the task, and the governmental establishment provided financial support for research and publication. In this way, the Atlas of Israel continued the trend of conveying political and ideological messages in maps that emphasized Zionism.

מפות ולאומיות: קריאה מחודשת ‘באטלס ישראל‘

יורם בר–גל

המחלקה לגיאוגרפיה אוניברסיטת חיפה

טלפון (בית) 04-8256458

bargal@geo.haifa.ac.il

1 . Anderson, B. 1983.. אין כוונתנו לדון בשאלה הכללית של הלאומיות, בה עוסקים מנקודות מבט שונות חיבורים קלסיים כמו של

Gellner, E,. 1983; . Smith, A., 1986; Hobsbawm, E., and Ranger, T., (eds), 1983

Herb and Kaplan, 1999

2 . במשך מאה שנה, עד שנת 2000, יצאו שש מהדורות של “אטלס פינלנד“. לעניין שלנו חשובות המהדורות הראשונות. המהדורה השניה הופיעה ב 1906, עוד לפני שפינלנד זכתה לעצמאות. מהדורה נוספת הופיעה בין השנים 1925-1929.

3 . הגיאוגרפיה המודרנית עברה שינויים פארדיגמטיים בהבטיה על המרחב, ראה דיון לדוגמה פורטוגלי 2000

4 . מטעמים שלא ברורים דיינם, הושמד כנראה במחלקת המדידות הממשלתית, כל ארכיון המסמכים הקשורים למהדורה הראשונה והשניה של אטלס ישראל, ולא הועבר כפי שהנוהל מחייב לידי גנזך המדינה. לעומת זאת נשמרו מסמכים הקשורים לראשית האטלס, מלפני מלחמת העולם השניה. מסמכי המערכת של המהדורה השלישית, עדיין לא זמינים לעיון ארכיוני.

5 . בין הראשונים שהגיעו מגרמניה עוד בשנות העשרים היה הגיאולוג ליאו פיקרד ( 1900-1996) שהקים את המחלקה לגיאולוגיה באוניברסיטה, והמכון הגיאולוגי של מדינת ישראל. (פיקרד, 1996) באותן שנים הגיע גם מרטין גולדשמידט (1893-1978) שעבד בשירות ההידרולוגי הבריטי והקים את השירות ההידרולוגי של מדינת ישראל. (גרוס, 1987). אף הם השתתפו בהכנת אטלס ישראל. נפתלי רוזנן (אדגר רוזנאו) (1976-1901) נולד בפרנקפורט, למד בהיידלברג ופרנקפורט. מטאורולוגיה וגיאוגרפיה. בשנת 1933 היגר לארץ ועבד בשירות המטאורולוגי הבריטי והישראלי. (Gilead, 1981) רודולף פייגה (1900? 1948-) מעובדי השירות המטאורולוגי בשלזיה, עלה לארץ 1936 וניהל את השירות הסינופטי. נהרג בירושלים במלחמת השחרור. (קראוטהמר, 1958) , מרדכי גלעד (1995-1906) למד באוניברסיטאות ברלין, פרנקפורט, מקצועות מדעי הטבע מתמטיקה וגיאוגרפיה. עלה לארץ 1935. עבד במחלקת המדידות ולאחר מכן כמנהל השירות המטאורולוגי הממשלתי. (גת, 1986) יצחק שטנר (1981-1900) למד גיאוגרפיה והיסטוריה בוינה ועבד במחלקה שם וסיים את הדוקטורט 1925. עלה לארץ ב 1936. עבד במשרה חלקית בכרטוגרפיה אצל פיקרד, ולאחר מכן כמורה בבתי ספר תיכוניים. ערך מחקר היסטורי של מפת ארץ ישראל. משנת 1952 ועד פרישתו לפנסיה, היה גיאומורפולוג באוניברסיטה העברית. ( (Amiran and Schick, 1982

6 . כאמור אטלס פילנד, נחשב לאטלס הלאומי הראשון, והחל להופיע עשרים שנה לפני שפינלנד זכתה לעצמאות. שרפפר מורהו של עמירן, התעניין במדינה זו, חקר אותה ונתן קורסים על האטלס שלה. במבט כולל אטלס ישראל דומה במבנה לאטלס של פינלנד: לאחר שתי מפות מיקום כלליות של פינלנד באירופה, האטלס נפתח בכרטוגרפיה, ועובר למסד הגיאולוגי, פיזי, אקלים ועד שנגמר בחינוך, תרבות, משפט. כן מצויות כמה מפות ספציפיות דומות כגון: אזורים גיאוגרפים מיוחדים, או מפת בתי הסוהר. באטלס ישראל החלק ההיסטורי בולט מאוד בהשוואה להיסטוריה באטלס הפיני.

7 . הפרטים על הביוגרפיים על עמירן, על עבודתו ועל האטלס, הם מתוך ראיון שנערך עם עמירן ביום: 21.12.98. חילופי מכתבים בעניין האטלס, מימונו, ותוכניתו הראשונית וכן הצגת המפות הראשונות לציבור 1937, ראה תיקי המשרד המרכזי להתיישבות יהודי גרמניה, ארכיון הציוני המרכזי, חטיבה S7’ תיק 2057

8 . במבוא למהדורה השניה של האטלס, (המהדורה באנגלית 1970) מוזכר כי האטלס צריך להיות לתועלת לא רק של תושבי מדינת ישראל (לאומיות) אלא גם לכל אלה בעולם שארץ הקודש היא חלק ממורשתם. יש בדברים אלה שאיפה להכרה בין לאומית לממצאיו של האטלס, על ידי הצגתו לכל הנוצרים והמוסלמים בעולם, שצריכים לראות באטלס את היצוג הנכון של הארץ. בהמשך המבוא למהדורה האנגלית, חוזרים על הנרטיב ההיסטורי הציוני הקבוע “מעזובה לתחיה“, וזאת על ידי הצגת מפות “הממחישות” את ההשתנות של הארץ – שיפור פניה.

9 . גל–נור (1995) מציין כי הטיעונים הציוניים שהובאו בפני הועידה בורסאי 1919, הדגישו את הזכויות ההיסטוריות ואת הקשר שבין שני עברי עבר הירדן, על פני שטח של כ 50.000 קמ“ר (שם, עמ‘ 56-60). לעומתו טוען ביגר (2001) כי הפרגמטיזם הוא שעמד מאחורי המחשבה על קביעת גבולות הארץ שהוגשה לועידת השלום על ידי ויצמן, זאת בהנחה שהארץ צריכה להיות גדולה מספיק כדי שתאפשר כלכלת תושביה, וכן תאפשר תנועה חופשית של סחורות בעזרת הרכבת החיגז‘ית, שתוליך אותן עד עקבה (עמ‘ 78-80) אבל בהערכתו בסיכום הספר (עמ 228) מציין ביגר, כי תמיד הציגה התנועה הציונית שטחים שלא נכללו בתחום ארץ ישראל כאילו הם “נקרעו ממנה“, היינו נגזלו מהחלום הציוני. לדעתנו, “השטחים שנקרעו” חיים וקיימים על גבי מפות האטלס.

10 . אחד משיאי הגיבוש של תפיסות אלה היה בכינוס של הגיאוגרפים הגרמניים, בחודש מאי 1921 בעיר לייפציג, בו קראו לרתום את מקצוע הגיאוגרפיה לשיקום הלאומיות הגרמנית. ראה דיווח על כינוס זה, ברוור, 1922.

11 . ישנה ספרות רחבה על תפיסת הגבולות השונים בגרמניה, ואת מקומה של המפלה במלחמת העולם הראשונה בקביעת תפיסה זאת. ראה לדוגמה בקבוצת המאמרים שפורסמה בחוברת: Political Geography Quarterly, Vol. 8, No.3- 4

12 . רעיון עם פרופ‘ נפתלי קדמון, כרטוגרף ומזכיר המערכת של האטלס באותם ימים. ראיון מיום 1.1.99

13 . האטלס כמסמל “עבריות” ו“ארץ ישראליות“, גם על ידי הצגתו/ או אי הצגתו את הנושא של התפוצה היהודית בעולם. באטלס מספר מצומצם של מפות המטפלות ביהדות העולם, והן מוצגות בהטלי–מפות המראות את ישראל במרכז המפה, כגון במפות “תפוצת היהודים בעולם“, “ומפה העליות לארץ“. יש בכך גישה כרטוגרפית אתנוצנטרית. אמנם אין זה “אטלס יהודי” או אטלס של “יהדות העולם“, אך ריבוי המפות ההסטוריות על הארץ עצמה, ומיעוט המפות ההסטוריות והעכשוויות על התפוצות, יוצר תחושה מסויימת של ניכור – חיזוק מסוים לגישה הציונית של שלילת הגולה. כמובן שאין במקביל מפת “תפוצת האוכלוסיה הערבית בעולם“, כי הרי זהו אטלס ציוני–עברי.

14 . בשנות התשעים המשיכה לפעול מערכת במרכז למיפוי ישראל (מחלקת המדידות הממשלתית), היא כוונה להוצאת “אטלס ישראל” לבתי הספר, שהופיעה בסוף שנות התשעים. אין לראות בו “אטלס לאומי” בהתאם להגדרות הבין לאומיות. ובודאי השפעת תפקידו החברתי חינוכי קבע את מהותו.