דימויי חיפה בספרי לימוד

מחזון הרצלייני ליפהפייה הנרדמת דימויי חיפה בספרי לימוד עבריים

אופקים בגיאוגרפיה, 2009, כרך 74-73, עמ‘ 141-151

פתיחה הרצל חזה

חיפה בלילהבשנת 1902, כאשר פורסם ספרו האוטופי של תאודור הרצל אלטנוילנד“,ii היתה חיפה עיירה מזרח תיכונית קטנה שכוחת אל הסגורה בחומה בחלקו הדרומי של מפרץ עכו. הרצל, שהכיר את נוף הארץ, אותה ביקר מספר שנים קודם, ראה במו עיניו את ניצני האירופיזציה במושבות הטמפלריות, שאחת מהן שכנה קילומטרים אחדים ממערב לעיירה חיפה. באותה העת, חיפה נמצאה רגע לפני אחת התפניות המרכזיות בהתפתחותה – סלילת החיבור ממנה דרך עמק יזרעאל אל המסילה החגזית.

כידוע, הרצל מגולל בסיפורו את קורותיו של יהודי אירופאי המבקר בארץ עשרים שנה מאוחר יותר (ב-1923) ונפעם מהחברה הדמוקרטית והמודרנית שהקימו בה היהודים. בסיפורו האוטופי, הרצל מעצב את דמותה של חיפה העתידית כעיר מיוחדת במינה הרחוקה כל כך מהעיירה שהייתה בזמנו. נוסעי היאכטה, גיבורי סיפורו של הרצל, מגיעים אל המפרץ מכיוון דרום, ולפתע העיר ששכנה לחוף הים הכחול התגלתה כיפהפיה. סוללות אבן עצומות על פני המים יצרו בעיני המבקרים בנמל רחב ידיים רושם נכון: זה היה הנמל הנוח והבטוח ביותר בים התיכון. אניות בכל הגדלים, מכל הסוגים, תחת דגלן של כל האומות, עגנו בו בשלום קינגסקורט ופרידריך היו המומים. במפת הימים שנשארה אצלם מלפני עשרים שנה, עיר הנמל הזאת לא היתה מסומנת כלל, והנה כבמטה קסם, היא קמה והיתה לעובדה“.iii

מכאן והילך מגולל הסיפור האוטופי את דמותה של עיר מודרנית, המלאה בנייני משרדים של חברות ספנות וכלכלה בינלאומיות, כיכרות רחבות ידיים, כבישים הומים ממכוניות, רכבות עיליות, אורות חשמל מאירים אותה כמו במתקדמות שבמדינות אירופה. הרצל חזה שהעיר תהפוך לצומת דרכים ומקום מפגש של בני מזרח ומערב סינים, הודים וערבים בלבושם הססגוני, המתערבים בבני המערב המהווים את רוב אוכלוסיית העיר. סממני המזרח האופייניים, כתב הרצל, נעדרו ממנה, אפילו בהמות המשא ושקשוק גלגלי העגלות לא נשמעו כי הם הוחלפו על ידי מכוניות הנוסעות על צמיגי גומי.

את ההתפתחותה של חיפה, כמו של הארץ בכלל, ייחס הרצל להגירה יהודית וליבוא ההון והידע מאירופה למזרח. הוא כמובן לא שיער כי להתפתחותה של העיר יתרמו לא רק ההגירה היהודית, אלא השינוים הפוליטיים הגדולים בעקבות מלחמת העולם הראשונה וכינון משטר המנדט הבריטי בארץ. תהליכים אלה הביאו כידוע להפיכת חיפה לנקודה אסטרטגית בכלכלה ובתחבורה הקולוניאלית בלבנט, וכך כעשור לאחר שחזה הרצל – עברה חיפה תהליכי מודרניזציה מהירה ודמותה במציאות התקרבה במידה מסוימת לחזון של הרצל: עיר נמל, תעשייה ומסחר, שער למזרח ועיר מעורבת מבחינת אוכלוסיה.

לכאורה, אלה שהיו אחראים בתנועה הציונית על יחסי ציבור, תעמולה, פרסום וחינוך, היו צריכים להעלות בראש חוצות את הגשמת החזון האלטנוילנדי על ידי בניית דימויה של חיפה כהגשמת החלום ההרצלייני בארץ ישראל. אבל את הבכורה במציאות ובדימויים קטפה כידועה שכונת אחוזת בית“, שכבר ערב כינון המנדט הבריטי התייחסו אליה בתנועה הציונית בסופרלטיבים הגבוהים ביותר של הגשמת חלומו של הרצל.

את בחינת השתנות דימוייה של חיפה במרוצת השנים החלטתי לבדוק דרך ספרי לימוד. ספרי הלימוד הם ייצוגים שחוקרי תרבות אינם מרבים להתייחס אליהם. אין בהם הוד, יוקרה ונצחיות כמו בספרים של הספרות היפה. ספרי הלימוד נחשבים למוצרים יומיומיים, חסרי ברק, הנזרקים לאחר השימוש. מחד גיסא, יש בהם רצון להציג לתלמידים את המציאות כפי שהיאבדרך אובייקטיבית, אך מאידך גיסא אילוצים תרבותיים ואידיאולוגיים מכתיבים את מהות הטקסטים המוצגים בספרים אלה.iv לכן נראה כי בפרספקטיבה של זמן, יכול לשמש אוסף ספרי לימוד ייצוג תרבותי רב ערך. יש לציין כי במקום אחר נבדקו הדימויים שזכתה בהם תלאביב במרוצה מאה השנים בספרי לימוד, ונמצא כי העיר זכתה להערכה ולהערצה עוד כשהיתה שכונה קטנה של מספר עשרות בתים. הדימויים והסופרלטיבים הגבוהים של תלאביב השוו אותה תמיד לעולם המערבי, וכינוייה בספרי הלימוד מתחילים באואזיס אירופאיבמזרח ומסתיימים בדאון טאון ניויורק“.v

במאמר הנוכחי נמסגר תחילה את ספרי הלימוד בגיאוגרפיה בהקשר ההיסטורי שבו החל המקצוע לצמוח במחצית השנייה של המאה היט, ולאחר מכן נעמיד ברצף של זמן את התיאורים של העיר העולים מתוך מבחר ספרי לימוד עבריים במהלך מאה השנים האחרונות. ההשערה היא כי דימוייה של העיר נקבעו כבר בסוף הרבע הראשון של המאה העשרים, והם המשיכו להתגלגל עוד עשרות שנים בספרי לימוד, למרות השתנות העיר ודמותה. נטען כי גורל דימוייה אינו מנותק מהדימויים שהתפתחו במקביל לתלאביב ולשינויים שחלו בתפקודה המרחבי של חיפה בעקבות הקמת מדינת ישראל.

גיאוגרפיה ומולדת עברית

fig4_yoram haifaכאשר שגשגה הלאומיות באירופה במאה ה-19 ראו מדינות צורך בהכנסת הגיאוגרפיה כמקצוע לבתי הספר. מהלך זה סייע להשגת מטרותיה הפוליטיות של הלאומיות המתגבשת והתאפיין גם בהוצאת אטלסים ומפות לאומיות.vi לכן הזיקה של התלמיד לארץ מולדתו היא אחת המטרות של הוראת הגיאוגרפיה והיא טמונה בתוך תוכניות הלימודים וספרי הלימוד של המקצוע בבתי הספר. ספרי לימוד משמשים אפוא בתפקיד מרכזי בתהליך הסוציאליזציה הטריטוריאלית. בהם טמון הקונסנסוס שאיפשר את הפיכתם למקובלים ורצויים במערכת החינוך. מאחר שלרוב ספרים אלה נכתבים ונערכים על ידי משכילים ואנשי מדע, יש להניח כי הם הקפידו על מהימנות האינפורמציה שהביאו בספריהם. עם זאת, יש להניח כי כתיבתם מושפעת מהמוסכמות האידיאולוגיות והתרבותיות שבמסגרתן הם פעלו. מחברי ספרי הלימוד לא תמיד מודעים להשפעות האידיאולוגיות המכוונות את כתיבתם, ופעמים רבות היא נעשית בצורה בלתי מודעת. לכן במפות ובטקסטים של ספרי לימוד ניתן לראות הטיות סובייקטיביות, לשוניות וכרטוגרפיות, שהן פרי האידיאולוגיות השליטות במערכת החינוך.vii

התנועה הציונית כתנועה לאומית נשאה את דגל הסוציאליזציה הטריטוריאלית עד הקמת מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה, היא זו שלקחה על עצמה את תפקידי החינוך, ולפיכך העבירה אליה את הדאגה לחינוך הגיאוגרפי ולהגברת הזהות של אזרחיה עם הטריטוריה. שני המקצועות המרכזיים שהותאמו לסוציאליזציה הטריטוריאלית היו מולדתוגיאוגרפיה“. המקצוע הראשון כלל הכרה ראשונית של התלמיד עם היישוב, יסודות קריאת המפה, עונות השנה, טבע וכדומה. לרוב הנושא נלמד בכיתות ג‘-ד‘. מכיתה ההתחילו ללמוד גיאוגרפיהעד סוף בית הספר היסודי (כיתה ח‘), ולאחר הרפורמה בחינוך (1968) גם בחטיבת הביניים. הגיאוגרפיה נתפסה כמקצוע שצריך לסייע להשרשת ילדי המהגרים במולדת החדשה, זאת על ידי הבלטת הפאן הציונייהודי של המקצוע. במילים אחרות מקצועות הגיאוגרפיה והמולדת באו לא רק להקנות ידיעות על הארץ, אלא בעיקר לסייע בקליטתם הרגשית של הילדים בארץ בעזרת ידע על עברה, נופיה וטבעה. אין פלא כי התנועה הציונית הרבתה בפעילות חינוכית הקשורה לסוציאליזציה הטריטוריאלית ודאגה לפרסם ספרי עיון, ספרי לימוד וחומרי למידה לבתי הספר בארץ ובגולה.viii

כבסיס לכל אלה שימשה תוכנית הלימודים הראשונה של הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל, שהופיעה בשנת 1903. מאחר שהיו קיימים שלושה זרמים נפרדים בחינוך הציוני הליברלי, הדתי והסוציאליסטי – הרי לכל אחד מהם היתה וריאציה משלו בתוכנית הלימודים. בין המקצועות שבהם הורגשה השפעה אידיאולוגית מסוימת על החומר הנלמד היו מקצועות המולדת והגיאוגרפיה. לאחר קום המדינה, וחקיקת חוק חינוך חובה, הופיעו תוכניות הלימודים הרשמיות של מדינת ישראל. מאחר שחשיבות הגיאוגרפיה והרציונל החינוכי שלה לא השתנו, המשיכו תוכניות אלה את התוכנית שנקבעה בראשית המאה העשרים, תוך הפרדה לשני זרמי החינוך הממלכתי והממלכתידתי. תמורה חשובה בתכנים של תוכניות הלימוד בגיאוגרפיה התרחשה בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים, שעה שהתבצעה הרפורמה בחינוך. תוכנית זאת, בהתאמות תקופתיות, נהוגה עד היום.ix

כיצד משתלב נושא חיפה בתוכניות הלימודים הנזכרות בגיאוגרפיה? הבסיס לכל תוכניות הלימודים בגיאוגרפיה בארץ היהה הפרדיגמה הרגיונלית. על פי פרדיגמה זו נלמדו אזורי העולם בהתאם לכיתה. עם זאת, סקירה בסיסית על ארץ ישראל ואזוריה היתה כבר בכיתה ה‘-ו‘, וסקירה כוללת שנייה היתה בכיתה ח‘, ולאחר הרפורמה בחינוך – בכיתה ט‘. פעם שלישית נלמד החומר על ארץ ישראל בכיתות הגבוהות של בתי ספר תיכוניים, כחלק מהחומר לבחינת הבגרות. לאחר הרפורמה חולק לימוד ארץ ישראל לאזורים, ובכל שנה התלמידים צריכים ללמוד אזור מסוים, כמו הנגבבשנה אחת, אזור צפון הארץ ומישור החוףבשנה אחרת וכדומה. מכאן שמקומות בארץ כמו הערים הגדולות או אזורי ההתיישבות – חוזרים ולומדים עליהם בכמה מחזורי לימוד בגילים שונים. היינו, תלמיד נחשף לנושאים חשובים כמו ירושלים או תלאביב במסגרות שונות של מקצוע הגיאוגרפיה במהלך השנים.x

במרוצת מאה השנים האחרונות התחלפו הדורות של מחברי ספרי הלימוד. עד שנות השישים של המאה העשרים, רובם היו משכילים, מורים ומחנכים, ללא הכשרה אקדמית בגיאוגרפיה, שפעלו בעיקר בחינוך היהודי בגולה. מחברים אלה, שלא היו גיאוגרפים מקצועיים“, לא היו צריכים לחכות למהפיכה התרבותיתבדיסציפלינה. הם ידעו לכתובאת נוף הארץ ולפרש אותו בעת ובעונה אחת. במכלול הקולקטיבי שנוצר מאוסף קטעים שהם חיברו משתקף לא רק נוף הארץ בהתהוותו, אלא גם נקודות המבט – זוויות הראייה של מחברי ספרי הלימוד. רובם הגדול נותרו כאמור אנונימיים, שהאמת הפנימית הובילה אותם לכתוב טקסטים ייחודיים בגיאוגרפיה תרבותית כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים.xi לעומתם, משנות השישים והילך, נטלו את המשימה של כתיבת ספרי לימוד גיאוגרפים בוגרי האוניברסיטאות בישראל, שכתבו בזוגות את ספרי הלימוד. בעשורים האחרונים לקח המרכז לטכנולוגיה חינוכית” (מטח) את המשימה לידיו, ופיתח קבוצה חשובה של ספרי לימוד ואתרים עיוניים מלווים באינטרנט. ספרים אלה הם פרי עבודתם של צוותים גדולים של כותבים ויועצים מדעיים.xii

בטרם מימוש החזון הגדול

כידוע, תולדותיה של חיפה בשלהי התקופה העותמאנית קשורות לשינויים בטכנלוגיה של השיט – החלפת אניות המפרש באניות קיטור גדולות יותר, שהעדיפו לעגון במפרץ חיפה שנתן להם מסתור טוב יותר. לכך יש להוסיף את בניית המסילה שחיברה את חיפה למסילה החגזית בשנת 1905, ובכך הפכה חיפה להיות שער ימי למזרח. זאת התקופה שמגיעה לארץ העלייה השנייה, והחינוך היהודי בתפוצות צמא לספרי לימוד בעברית שיתארו את הארץ. על רקע זה מופיע בוורשה

ספר לימוד בגיאוגרפיה של ארץ ישראל שכתב יהודה גרזובסקי.xiii

זהו ספר לא גדול, שבעיקרו הוא רשימת אינוונטאר קצרה של הקיים בארץ הרים, מקומות, יישובים ותושבים. לעיר הגדולה בארץ באותן שנים, ירושלים (שיש בה כחמישים אלף נפש על פי דבריו) הוא מקדיש כעמוד אחד, שבו הוא מציין את תלות יהודיה בכספי החלוקה, את שרידיה הקדושים ואת מצוקת המים. לאחריה הוא עובר לתאר בחצי עמוד את יפו, שלצד עתיקותה התפתחה מאוד בעשרות השנים האחרונות.

חיפה על שפת הים לרגלי הר הכרמל, מספר יושביה כעשרת אלפים איש, בהם יהודים כאלף וחמש מאות, וכארבעת אלפים נוצרים והייתר מושלימים. בה יושב שר המחוז.

חוף חיפה הוא היותר טוב בכל הארץ למעבר אניות. דרך החוף יוציאו תבואה רבה ושמן, גם בתי מעשה סבון יש שם רבים, ומסביב לעיר יש עצי פרי רבים בפרט עצי זית.” (עמ‘ 25)

תיאור חיפה קצר יותר מתיאורי חברון או שכם, הזוכות לסיקור נרחב יחסית מצידו של יהודה גרזובסקי. גם המושבות העבריות ראשון לציון, רחובות, חדרה, זכרון יעקב – זוכות כל אחת לתיאור השווה בהיקפו לזה של חיפה.

בעוד רעמי התותחים של מלחמת העולם הראשונה מהדהדים ברקע, וארץ ישראל נכבשת מידי האימפריה העותמאנית –הופיע בפרנקפורט ספר לימוד נוסף בעברית, ספרו של משה צוזמר.xiv זהו ספר לימוד מושקע מאוד מבחינת גרפיקה, צילומים, איורים, מפות, גופנים וכדומה. הספר מיועד לכיתה דבבית הספר היסודי ומייצג את הדידקטיקה החדשה של ספרי הגיאוגרפיה באירופה. (ראה איור 1)

איור 1: כריכת הספר של משה צוזמר, 1918. (תרגום הספר נערך על ידי ח.נ ביאליק)

הספר של צוזמר שונה מספריהם של קודמיו כמו גרזובסקי, שהיו רשימות מצאי גיאוגרפיות ללא מנגנון דידקטי מיוחד. הספר אמנם מציג את הגיאוגרפיה הפיסית בעיקרה, “אלא שהוא מסתעף לפעמים מתוכו ומקנה לתלמיד, דרך אגב, בצורת סיפור או שאלה מן העניין ולצורך העניין, גם ידיעות הנוגעות ליתר חלקי הגיאוגרפיה” (עמ‘ 5). הספר מחולק ל-64 שיעורים. שיעורים נגנז מוקדשים לארץ ישראל (עמ‘ 179-206). הסקירה הפיסית הכללית הקצרה של הארץ, נהרותיה ונופיה, היקפה שיעור אחד, ולאחריה שיעור שלם מוקדש לתלאביב ושיעור נוסף לירושלים. הפאתוס בתיאור תלאביב והתלהבות המחבר ממנו רבים מאוד: “גולת הכותרת של כל היישוב העברי החדש, אואזיס אירופאי בתוך מדבר אסיה” (עמ‘ 192). הנסיעה לירושלים ברכבת מיפו זוכה גם היא לתשומת לב של שני עמודים, ולאחר תיאור ארוך מאוד של ירושלים – המחבר לוקח את התלמידים אל ים המלח לרחצה (שיעור נז). משסיימו את הרחצה – סיימו את ארץ ישראל, וישר קופצים לאוסטרליה לשיעור הבא. והיכן חיפה? תיאור העיר או אפילו אזכורה נעדרים מהספר של צוזמר. אמנם הוא מדלג גם על נושאים נוספים מארץ ישראל. האם הספר הקדים את זמנו וקבע כבר את ההייררכיה היישובית הצפויה בארץ, כל זאת שעה שצבאות אלנבי רק כבשו אותה ותלאביב היתה שכונה קטנה של יפו?

האם העדרה של חיפה בספרו של צוזמר מייצגת דעתם של מחנכים יהודים בימיו? קשה לתת תשובה מכלילה, כי במרכז תרבותי אחר של יהודי הגולה – ורשה, הופיע באותן שנים ספרו של מיטרופוליטנסקי, שגם הוא ספר מושקע מבחינה גרפית, וכלל מפות איורים ותחריטים של מקומות אותם תיאר.xv כשבעים עמודים מהספר מוקדשים לאסיה כולה, ולארץ ישראל כעשרים. בפרק על הערים בארץ (עמ‘ 219-222) הוא מקדיש כשורה או שתיים לכל עיר, אבל לירושלים – כעשר שורות וליפו ארבע שורות. חיפה זוכה אף היא לחסד – שלוש שורות, אליהן נוסף גם תחריט של חיפה, מבט מהחוף – תחריט מכיוון חוף שמן, דקלים, הר חשוף ועיר חומה על מדרגה נמוכה. ובטקסט נאמר: “חיפה – על שפת הים לרגלי הכרמל. בעיר הרבה בתים למעשה הבורית. מסביב לעיר גני זיתים. מסחרה גדול, מפני שחופה טוב מאוד לחניית אניות” (עמ‘ 220).

תיאורו הקצר של מיטרופוליטנסקי מתייחס לעיירה קטנה, שכללה כ-20-25 אלף נפש, שעתידה עוד לוט בערפל של ראשית המנדט הבריטי בארץ. עם זאת מאז ראשית המאה היא צומחת במהירות ומכפילה את מספר תושביה הערביים, בעקבות בניית מסילת הברזל הנזכרת והרחבת המסחר ומשיכת יהודים ובני אירופה האחרים אליה. המחבר כבר מציין את האלמנטים שימשיכו ללוות את דימוייה של העיר: הנמל מזה ותעשייה מזה (במקרה שהוא מציין – תעשיית הסבון).

קשה לדעת מה היה קצב העידכון וזרימת המידע מהארץ אל רחבי העולם היהודי, מידע שהיה יכול לשרת את כותבי ספרי הלימוד בגיאוגרפיה שהיו צריכים להביא מידע מתאים לזמן פרסום הספר. רמז מסוים ישנו בספר הלימוד שכתב קמנצקי, ופורסם בוורשה בשנת 1923. (ראה איור 2) מחבר הספר השתמש במידע עכשווי (של אז) לתאר את היישובים בארץ בעזרת נתונים שפירסם המנדט הבריטי לגבי תושבי העיר והתפלגותם הדתית. באותה העת התחילו לצוץ בחיפה שכונות עבריות, בנבדל מהגרעין הישן של העיר: הדר – 1912, נווה שאנן – 1922, אחוזה – 1923 ועוד. שכונות אלה מסמלות את האזורים שיהפכו תוך מספר שנים להיות המרכז היהודי, בעיקר שכונת הדר הכרמל שבמרכזה נבנה הטכניון. באותה העת כתב קמנצקי:xvi

חיפה שוכנת על חוף הים התיכון (15 מטר מעל פני הים) לרגלי שפוע הצפוני של הר הכרמל. הנמל הוא הטוב ביותר בכל נמלי ארץ ישראל. יש שם תחנת מסילת ברזל (חיפהעכו וחיפה ביסאןמזיריב). דרך הנמל מוציאים תבואות ושמן. התושבים מתעסקים במסחר ובהכנת צפון (בורית) עצי פרי שונים וזיתים רבים, וגם תמרים גדלים שם. היהודים יושבים לרב בשכונת חרת אל יהוד” (רחוב היהודים) גם מחוץ לעיר נמצאת שכונה יהודית חדשה, היא הרצליה“. בקירבתה נבנה בית הטכניקון היהודי. יהודי חיפה הם: מערבים, ספרדים ואשכנים, רב המערבים התערבו בספרדים ונכללו בעדות האחרונים. היהודים מתעסקים לרוב במסחר ובאומנות.” (עמ‘ 51)

בהשוואה לקודמיו, קמנצקי מפרט על העיר יותר, גם על שכונותיה השונות וגם פירוט על הרכב האוכלוסייה, ומביא נתונים מעודכנים לתקופתו. עם זאת עדיין אין הוא חש בצמיחה העתידית הגדולה של העיר ותפקידה במרחב. לירושלים, להשוואה, הוא מקדיש ארבע עמודים, הכוללים תמונה, וליפו ותלאביב כעמוד אחד. אפילו לחברון מוקדש בספר יותר מקום מאשר לעיר חיפה.

איור 2, כריכת הספר גיאוגרפיה מציירת של ארץ ישראל“, מאת אברהם קמנצקי, 1923

מפת חיפה 1918אמנם מחברי ספרי הלימוד העבריים שישבו בגולה,(ראה איור 3) וספריהם אגב נלמדו גם בארץ, השתדלו לעקוב אחרי התפתחויות המהירות שלה, אך הם לא הצליחו תמיד להבין את התמונה הנבנית של הארץ. לעומתם, ישעיהו פרס, שישב בארץ, הכין ספר לימוד מקיף בגיאוגרפיה רגיונלית של הארץ, ספר ראשון מלא לבתי הספר התיכוניים. במבוא לספר הוא מגדיר את מטרתו:xviiתעודת הספר [כתב המחבר] להפיץ את ידיעת ארצינו לפרטיה בקרב עמינו בו תגלינה לעיני הקורא והתלמיד תמונות הארץ ויישובה לפרטיהן, כמו שהיו בכל הזמנים, מן התקופה הקדמונית ועד היום” (עמ‘ 3).

כמצופה מספר לימוד באותה תקופה, תיאור ירושלים ארוך ומפורט מאוד. זאת כמובן עקב ההיסטוריה הארוכה אותה מתאר המחבר. הוא הקדיש 12 עמודים בספר, עם איורים, לתיאור העיר וסביבתה. לעומת זאת תיאור יפו ותלאביב משתרע על פני שני עמודים וכלל תמונה של תל אביב – רחוב אלנבי, וכן רישום של יפו מהים (עמ‘ 223-222). לחיפה וחשיבותה הקטנה יחסית הוקדש עמוד ורבע, כולל צילום של מפרץ חיפה מהכרמל.

לאחר שהוא מציין את האיתור של העיר לרגלי ההר והמפרץ, מביא המחבר את נתוני האוכלוסייה המלמדים על העלייה הדרמטית במספר התושבים היהודים (העליות השלישית והרביעית), ומציין את חשיבותה ההולכת וגדלה לסחר בחוף הלבנט (עבר הירדן, סוריה ומצרים) בעקבות מסילת הברזל שנבניתה בראשית המאה. עם זאת הוא מוסיף ומתאר כי העיר כבר הפכה להיות מקום מרכזי לצפון הארץ ועמק יזרעאל הפורה“, “ועתידה היא כשיבנה נמלה, להיות עיר החוף הראשה באי, ונקודת המוצא של מסילת הברזל, שתמשך לבגדד ולפרס. בדעת הממשלה הבריטית לעשות את נמל חיפה גם לנקודת משען של צי המלחמה הבריטי במזרח הים התיכון…”.

ישעיהו פרס מוסיף לפיכך בתיאור העיר את הצפוי לה בעקבות תוכנית הבריטים להפוך אותה לנמל ראשי שהעורף שלו יתמשך עד עירק ואירן. מסיבה זו, טען –

הישוב היהודי בעיר זו, הולך וגדל במהירות ומועיל הרבה להתפתחותה הכלכלית, במסחרו ובתעשייתו (בית החרושת הגדול שמן, טחנות קמח הגדולות ובית החרושת נשר) בחיפה נמצא גם את התכניון העברי, שתעודתו היא לחנך תכנאים לכל המקצועות לשם אי והארצות הסמוכות.”

בפעם הראשונה בספרי הלימוד, המחבר למעשה מציג את העיר לא רק כמרכז מסחריתחבורתי ימי ויבשתי, בעל מעמד אסטרטגי עתידי באימפריה הבריטית, אלא גם כעיר המתבססת על תעשייה. שני מפעלי התעשייה הגדולים שהוא מציין, הטחנות הגדולות ובית חרושת נשר, עתידים להפוך לחלק מהסמלים הדימויים של העיר, שנמלה עדיין לא נבנה והסמלים האחרים כמו בתי הזיקוק ותחנות הכוח היו עדיין על שולחנות המתכננים והמהנדסים. אבל ישעיהו פרס מכניס לתיאורו אלמנט אחר שיחזור ויעלה בתיאורי העיר שלאחריו: הנוף הייחודי של הכרמל והמפרץ, שבו משובצים ניצנים ראשונים של היאחזות יהודית בשכונות החדשות העוטפות את העיר הישנה.

מצפון מערב לעיר עולה הכביש על הר הכרמל, ששם בנוי מנזר אליהו ( 170 ממעפהי) של הכמרים הכרמליים. על ידו מגדל אור ומצבת זכרון לחללי נפוליאון במלחמתו בעכו. גבוה יותר נמצאים מעונות קיץ יפים ובתי מלון. המחזה משם נהדר. עיני המביט מתענגות על מראה הים הפרוש כשטיח כחול נפלא. רואים את קו החוף עד סולם צור הלבן מצפון ועד מפרץ עתלית מדרום. את עכו השוכנת לקצהו הצפוני של המפרץ ואת הרי החרמון והלבנון…”

כאשר מחברי ספרי הלימוד תיארו את יפו ותלאביב, או את ירושלים העתיקה וזו שמחוץ לחומות, הם הרבו להדגיש את ההבדל בין האופי האוריינטלי של יפו וירושלים העתיקה, את הסמטאות האפלות, הלכלוך והצחנה ורעשי המזרח, והשוו אותם לרוחה של אירופה הנושבת בתלאביב או בירושלים החדשה. לעומת זאת בחיפה, בסוף שנות העשרים, עדיין לא ניכר בתיאור העיר ניסיון לבדל את העשייה האירופאית/ציונית בתחומי הנוף הבנוי כפי שנעשה בשתי הערים האחרות. האם זה אומר שמחברי הספרים לא ביקרו בעיר? או שהמקורות שבהם השתמשו לא ראו עדיין בחיפה עיר עבריתיהודית?

חותם את התקופה הראשונה של תיאור העיר בספרי לימוד ספרו החשוב של אברהם יעקב ברוור, “הארץ“, שהופיע בשנת 1929.xviii הספר נחשב לספר החשוב ביותר בגיאוגרפיה של ארץ ישראל במשך עשרות שנים, שנכתב על ידי בר סמכא שלמד לימודים גבוהים בגיאוגרפיה והיסטוריה, והגיע לארץ עוד בשנת 1911. אי ברוור שילב היטב את הידע ההיסטורי עם התפיסה הרגיונלית של הגיאוגרפיה, אותה למד באוניברסיטת וינה. בהתאם לתפיסת העולם של אותם ימים, הנוף הטבעי שימש מפתח להבנת ההתפתחות ההיסטוריתיישובית. ברוור מקדיש שלושה עמודים לחיפה, אותה הוא מכיר מביקוריו בעיר והוא הראשון מבין מחברי ספרי הלימוד שמחבר את תיאורה עם החזון של הרצל.

בראשית תיאוריו על חיפה הוא מתייחס למיקומה ואיתורה לרגלי הכרמל בתוך מפרץ הטוב ביותר שבכל סוריה וארץ ישראל” (עמ‘ 317). הוא המשיך ופיתח את רעיון האיתור הפיסי, בהתייחסותו למעברים הנוחים מחיפה מזרחה לעבר הירדן וסוריה, דרך עמק יזרעאל, וכן כמעבר דרומה וצפונה לאורך החוף. אבל מדוע לא היתה חיפה עיר חשובה במהלך כל ההיסטוריה? – שואל ברוור, ובצדק. הוא מעלה את האפשרות המקובלת בפרשנות של התפתחות יישובית בימיו, הרואה בגורם ההגנה הסבר מרכזי לאיהתפתחותה של חיפה ביחס לשכנתה הצפונית – עכו.

ובכל זאת עלייתה של חיפה אינה אלא תוצאה של התפתחות במשך עשרות השנים האחרונות, ובכל אלפי שנות היסטוריה שקדמו להן, נתבטלה חיפה כלפי עכו שכנתה. קל לעמוד על הסיבה מתוך המפה: חצי האי הקטן של עכו נוח לביצור ולהגנה, מה שאין כן חיפה. לא די שאין לה שום הגנה טבעית מצד היבשה נגד אויב הבא לצור עליה, כי אם להפך, הכרמל ישמש בסיס מצוין לאויב. פחד האדם מפני האדם ביטל איפוא את כל מעלותיה הטבעיות של חיפה בתור נמל בעל חיבור נוח עם הים ועם היבשה” (עמ‘ 317).

זוהי קביעה דטרמניסטית נחרצת של ברוור, שאיננה נשענת על מחקר היסטורי נוסף, ואינה מתחשבת בשיקולים של רציפות יישובית, כיווני הגלים, מקורות מים זמינים ועוד. את התפתחותה המהירה של העיר מהרבע האחרון של המאה ה-19 מייחס ברוור לאניות הקיטור העוגנות בה יותר בנקל מאשר בעכו, עליית הגרמנים (תרכח) והיהודים (מתרמב ואילך) וייסוד היישוב החקלאי היהודי בשומרון, בניין מסילת ברזל לבשן ולחגאז (1908-1905) עשה את חיפה לשוק תבואות במקום עכו ולמקום מוצא לתנועה עם דמשק ולעולים לרגל לחגאז … [חיפה הפכה] למרכז המסילות החשוב באי … [לכן] חיפה נחשבת לעיר הנמל העתיד להבנות ותקוות רבות תולים בהתפתחותה“.

אחרי ההסברים האלה של רצף לוגי גיאוגרפי – מיקום, תחבורה, טכנולוגיה והזדמנויות עתידיות – עובר ברוור לתאר את השפעתם על החלטות המוסדות היהודיים, ובראש ובראשונה את ההחלטה להקים את הטכניון בחיפה: “לכן בחרו בה למושבו של בית הספר התכני [הטכניון] שנוסד מטעם חברת עזראשל יהודי גרמניה ביחד עם ההסתדרות הציונית. הבניין המפואר, אשר לרגלי הכרמל, נגמר בשנה שלפני המלחמה“.

בהמשך הפרק משווה ברוור את השפעת העלייה היהודית על העיר חיפה לעומת תלאביב. בחיפה היא לא היתה המונית ומבוהלת כמו בתלאביב, וההתנגדות ליהודים לא עברה את גבול ההפגנות, הודות למושל בעל מרץ ורצון טוב” (עמ‘ 319). עובדה זו, וגם תנאי הקרקע גרמו שהעולים התפזרו בשכונות השונות, בין ערבים מושלמים ונוצרים ובין הגרמנים.” בהמשך הוא מתאר את מיקום השכונות היהודיות המפוזרות על הכרמל, וקובע: “פיזור השכונות היהודיות גורם גם לפיזור הכוחות כמו בירושלים, אבל מצד אחר הרי מובטחה ליהודים השפעה גדולה על התפתחות העיר והנמל, בשעה שביפו לדעתו של ברוור ליהודים היה רק ערך קטן בעיריה“. ברוור משווה בכך את התפתחויות בשתי הערים המעורבות – חיפה ויפו, כאשר ביפו יצאו היהודים לריכוז אחד בתלאביב, ואילו בחיפה פיזורם בין שכונות מרוחקות, ובעיר מעורבת, יביא להקטנת כוחם בעיר, למרות שהם כבר העדה הגדולה ביותר בעיר” (עמ‘ 319).

ברוור למעשה מציין את חיפה כעיר מעורבת ומאוזנת ביחסי העדות הדתיות השונות. הוא אינו מדבר על כיבושהעבריות את המזרח בעיר, ואינו קושר לה כתרים תרבותיים ופוליטיים כפי שקשרו לתלאביב או לירושלים. בהמשך דבריו על חיפה הוא מביא נתונים על כלכלת העיר, תוך הדגשת הסגרגציה של הענפים הכלכליים: “במסחר תופסים הערבים הנוצרים את המקום הראשון לפני היהודים והגרמנים. בתנועה (הסוכנויות של אניות ותיירות) הערבים הנוצרים כמעט השליטים היחידים; התעשיה הולכת ונוצרת על ידי היהודים, ולאחרים רק חלק קטן בה (סבון, סיגריות)” (עמ‘ 319).

ובמבט אל העתיד, מסכם ברוור את הערכתו האופטימית על עתידה של העיר: “בניין הנמל אשר יתחיל בשנת 1929, העברת צנורות הנפט מאשור לים התיכון, עתידים להעלות את חיפה לכך בעל ערך בין לאומי – החלום אשר חזה הרצל בספרו אלטנילנד‘” (עמ‘ 319).

בדרך להגשמת החלום של עיר העתיד

סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים מסמנים את השינוי הפיסי הגדול בעיר חיפה, שעה שבריטניה מימשה את תוכניותיה האימפריאליות הנמל נבנה, צינור הנפט הגיע מעירק ובתי הזיקוק התחילו להזרים את מוצריהם לאירופה. באותה העת השתנה המתאר הפיסי של העיר התחתית, נבנה אזור הנמל, נפרצו דרכים חדשות המחברות את חלקי העיר. פעולות אלה הביאו לזרימת אוכלוסייה נוספת לעיר שהיקפה בשנות השלושים כבר עולה על 50 אלף נפש, שהתפלגו בצורה הבאה: 40% מוסלמים, 30% יהודים, 25% נוצרים.xix נדמה כאילו חזונו של הרצל בספרו אלטנוילנד על חיפה כעיר מרכזית בארץ ישראל המתחדשת מתחיל להתגשם, כפי שציין זאת אי ברוור בספרו הנזכר.

איור 3, כריכת הספר דע את העולם“, מאת א. בלנק, 1930, שהופיע בקישיינב ונלמד גם בארץ.

מחברי ספרי הלימוד בגיאוגרפיה של הארץ באותה העת הדגישו היטב תנופה זאת בעיר, כפי שמדגים זאת ספרו של נחום גבריאלי (1934).xx הספר, שהיה מיועד לבתי הספר היסודיים, נכתב סמוך לפתיחת נמל חיפה. גבריאלי היה הראשון מבין מחברי ספרי הלימוד, שהשתמש במושג ההרצליאני עיר העתידלגבי חיפה קביעה שהפכה להיות בשנים שלאחר מכן מושג מכונן בדימויי העיר. “עיר העתידנשענה על אירוע פתיחת הנמל שמודגש כבר בפתיחת הפרק על חיפה, ונמשך על פני עמודים רבים נוספים. כאן מתאר המחבר לא רק את היתרונות הטבעיים של המפרץ לעומת אזור מרכז הארץ, אלא מפרט מאוד את דרך בניית הנמל: המדידות, עבודות ההנדסה, העמקת המים, שוברי הגלים – חומות הים, המחצבה, “החופרת הענקית הכובשת את הים” (עמ‘ 156-166).

במעבר דידקטי, בעזרת שאלות כגון היש בחנות המכולת שבה אתם קונים את צרכיכם סבון כביסה ורחצה תוצרת הארץ? שמן זית מזקק? מאין הם באים? חקור ודע מה עוד מתוצרת בית החרושת בחיפה?” (עמ 166) – עובר המחבר לתאר את העיר עצמה. בסגנון כתיבתו המליצי והחגיגי קובע המחבר כמובן את שם הפרק, כפי שנראתה חיפה באותם ימים: “חיפה עיר העתיד“, הבנויה בכמה מדרגות:

רוצה אתה לראות את חיפה בכל הדרה, עלה הכרמל והבט: הנה גוש של בתים לבנים לפניך, גגותיהם שטוחים. מתוכם יתנשאו כה וכה צריחי המסגדים וכיפות הכנסיות הנוצריות. כגוש אחד ייראו לעיניך כל הבתים האלה, בנויים ללא משטר וסדר… [אבל] במעלה ההר, משמאלך, החלק החדש של העיר: השכונות העבריות והמושבה הגרמנית. ‘הדר הכרמלמטפס ועולה משנה לשנה יגדל מספר הרחובות בשכונה זאת. סלעים יעתקו, גאיות יושרו וקם רחוב חדש, ומשני עבריו בתים קטנים וגדולים הדורים ונאים…” (עמ‘ 167)

בהמשך הוא מתאר את בנין הטכניון (“פה ילמדו בחורי ישראל לסלול כבישים, לגשור גשרים, לבנות בתים ומושבות על הבית הזה גאוותם של יהודי חיפה“) ואת השכונות המבודדות כמו בת גלים ונווה שאנן, וכבר מתאר את ראשית ההתעיירות במפרץ חיפה ובניית שכונת העובדים הראשונה שם (קרית חיים).

מכאן והילך (עמ‘ 168-170) גבריאלי מנסה להעביר לתלמידים את מהות החיים בעיר חיפה, ומכתיר את החיים בה בשתי כותרות משנה – העיר ההומייהוהעיר העמלה“, מושגים המחוברים יחדיו על ידי העשייה ופיתוח:

עד מקום מושבך בהר מגיעות שריקות הקטרים, צפירות האניות ותשואות העיר ההומיה. הנה הגיעה הרכבת מן הדרום, ממצרים היא באה, את השפלה והשרון עברה בדרכה. במבוא העיר תנשום את נשימותיה הקצרות האחרונות. עוד מעט תעמוד בתחנה לפרוק ולטעון וארך ארוך המסע אשר יעזוב זה עתה את התחנה ופניו מזרחה לעמק יזרעאל, לירדן ולעברו המזרחי של הירדן ולדמשק…” (עמ‘ 168)

לא רק הקולות של האניות והרכבות מאפיינים את הרעשים של העיר ההומייה, אלא גם קולותיהם של בני האדם. ממשיך גבריאלי ומתאר לתלמידים:

רד העירה, בוא לבין הבריות, התבונן בפניהם וראה מה הם עושים: הללו יהודים הם, סוחרים ואנשי מעשה, מהם ממהרים לחנויותיהם ולמשרדיהם, ומהם לבתי המכס ולמחסנים אשר על שפת הים. כולם טרודים, כולם אצים לעסקיהם. והנה פועלים, הללו ממהרים לבתי החרושת השונים בעיר. את השוק הצר ימלאו עד אפס מקום הפלחים מן הכפרים הערביים הסמוכים ועיניהם למיקחם וממכרם. ביניהם, פה ושם, אכרים יהודים שזופי פנים וכבדי צעד, מיושבי העמקהם ומן הגליל, אשר באו לרגל עסקיהם העירה“.

הומה העיר והומים אנשיה. יהודים וערבים עירוניים רחבי מכנסיים וקצרי מעילים, ופלחים ארוכי חלוקים ועטופי עביות. רוכלים ופועלים, יורדי ים וסוחרים, גרמנים מאנשי המושבה הגרמנית ואנגלים גבוהים וזקופי קומה – כולם אצים לעבודתם. הללו פקידים הם ברובם הגדול – בהנהלת מסילות הברזל, אשר קבעה את מרכזה בחיפה, ובבתי השלטון המחוזי, ובבתי המשפט המחוזי ובמשטרת המחוז. כי לא לחינם תהמה העיר – היא המרכז למחוז הצפון” (עמ‘ 169)

ובתיאוריו המפורטים מפליג המחבר למחוזות אחרים, תוך הדגשת דימוי העיר העמלה“:

מתוך חורשת הדקלים היפה אשר במזרח העיר יעלה עשן. עשן הארבות של בתי החרושת הוא, המתמר ועולה לעומת תימרות העשן המתמרות ועולות מארובות האניות. בית החרושת שמןהוא, המכין לנו בעמלם של מאות ידיים: שמן זית מזוקק, סבון, שמנים לצביעה, כספא טעימה לחיך פרה, שמן שומשומין, שמן חמניות, קוקוזין ועוד. כשכונה גדולה תראה חצר בית החרושת על בתי המכונות, המחסנים ובתי הפקידות. מרובים עובדי בית החרושת וגדולה תוצרתו, כי הוא הגדול שבבתי הבד בארץ

מכיוון שהיא התחנה החשובה למסילת הברזל, נבנו על ידה בתי מלאכה לתיקון קרונות קטרים..מלאכת הנמל נשלמה בסוף שנת תרצג, ועוד מעט וגם צנורות הנפט אשר יעבירו את הנוזל החשוב והיקר ממעיינות הנפט אשר בעירק, יגיעו עד חיפה, אז תגדל העיר וגם מספר היהודים בה יגדל…”(עמ‘ 170)

תיאורה החי והתוסס של חיפה, “עיר עמלים” – בולט על רקע התיאורים והדימויים שמייחס גבריאלי לעיר אחרת בארץ – תלאביב. תלאביב של גבריאלי היא בירת התרבות והמודרנה והעברית, עיר חוכמה ותורה. יש בה גמנסיות רבות, בתי דפוס וגם תיאטרון ואופרה עברית. לכן, כותב גבריאלי, כל תייר יהודי שמגיע לתלאביב יאמר בליבו:

אראה את העיר הזאת, שכולם יהודים, שרחובותיה נקיים ויפים. שראשיה, שליטיה, מנהיגיה ושוטריה יהודים. אעברה נא ואראה, האמת דיברו האנשים? ועל כן ירבו התיירים לבקרה בחודשי האביב ינהרו יהודים לאלפים, מכל תפוצות הגולה, מארצות רחוקות ומעבר לימים אל ארץ ישראל ואל העיר תלאביב. לכבודם תתקשט העיר, תחוג את חגיה ותשתדל להראות להם את אשר יצרו תושביה החרוצים משתאה יתהלך התייר ברחובות העיר היפים ובעינו דמעת שמחה. כי אכן יראה בעין את אשר עוללה ידם החרוצה של אנשי תלאביב בעירם היפה, הצעירה בערים.”xxi

נראה כי כאשר כתב גבריאלי את ספרו בשנת 1934, כבר נקבעו בתודעה הציונית ההבדלים הבסיסיים בדימויים היישוביים: חיפה עיר העמל והנמל, עיר מעורבת מבחינת אוכלוסייתה, שבריטים הם אלה שתרמו לפיתוחה ולשגשוגה. לעומתה בעיר תלאביב מתגשמות הציפיות העבריות כי כולה יצירה חדשה של התנועה הציונית. מגמה זאת הודגשה עוד יותר בספרי הלימוד העבריים לאחר שהגיע גל העלייה החמישית והעיר תלאביב כבר חגגה רבע מאה להקמתה. לא היה ספק בעיני מחברי ספרי הלימוד, כי היא היהלום שבכתר. הם מתחרים ביניהם בסופרלטיבים שהם קושרים לתלאביב, כאילו דרכה ניתן להוכיח את חיוניותו של המפעל הציוני. דוגמה טובה לכך היא ספרם של אביבי ואינדלמן, במולדת העברית.xxii

על פני עשרות עמודים נוספים המלווים בעשרות תמונות, רוצים המחברים לשכנע את התלמידים כי תלאביב – עיר הפלאיםבה נוצרת התרבות האורבנית החילונית העברית. יש בספר תיאורים אימפרסיוניסטיים צבעוניים, עסיסיים, מלאי תשוקה של נוף, בריאות ואושר. לשיאם הגיעו תיאורי העיר בחגים ובמועדים. לאחר כניסת השבת, הטיילת ורחובות העיר הומים אדם. כולם נוהרים לשפת הים, לשאוף אוויר צח ולנוח מעמל השבוע. “מבעד החלונות הפתוחים של הבתים, נשפכת שירה עליזה ונעימה. רדיו ירושלים משמיע תכנית שבת מיוחדת. עד שעה מאוחרת בלילה נראות חבורות טיילים ברחובות העיר“. תלאביב כעיר ללא הפסקהמונצחת בספר זה כבר בשנות השלושים על ידי מחברי ספר הלימוד, שלכדו את התרבות האורבנית החדשה המתהווה בה. הם מדגישים שזאת עיר ששפת הים מהווה מרכיב מרכזי בהווייתה:

ביום השבת חוף הים זרוע אנשים וילדים לאלפים. הרחיצה בים, היא תענוג מיוחד. ילדים שזופי גוף, פזיזים, עליזים – מתרוצצים בין גלי הים המזהיבים, מכחילים ומתיזים רסיסי מים“. וכהוכחה חותכת לקביעה זו מובאת תמונה של צברים, ילדי הארץ, רצים בתוך גלי הים, מחייכים ומאושרים“.xxiii

כיצד מתייחסים אביבי ואינדלמן לחיפה, העיר שנדמה היה כי היא מגשימה את החזון של הרצל? (ראה איור 4)

איור 4, מפת חיפה, מתוך במולדת העברית“, ספרם של אביבי ואינדלמן, 1938, עמ‘ 129

יש לציין כי ספרם מורכב ומפותח מבחינה מתודית, משלב סיפורים, שירים והפעלות שונות. בספר איורים רבים, תמונות, גרפים ומפות שהוכנו במיוחד לספר זה. הספר בנוי כסיפור מסע בארץ, שכאמור עשרות עמודים ממנו מוקדשים לעיר העברית תלאביב. לעומתה חיפה מוצגת בצורה שונה: עיר רבתרבותית, הערבים הם מרכיב בולט בנוף האנושי, היא משרתת עורף חקלאי, עיר הכלואה בין ים וההר, עיר עבודה ותעשייה גדולה:

מעתלית באו התיירים הצעירים לחיפה. הם עוברים ברחובות צרים, שתושביהן ערבים, ובאים לרחוב המלכים המרווח והיפה. פה נתגלתה לפניהם חיפה העיר על כל הדרה ותפארתה. מצד אחד הבהיקה תכלת הים הרעננה ומצד שני התנוסס הכרמל בירוק חורשותיו ויערותיו. ברחוב תנועה רבה, אוטובוסים ומכוניות טסים במהירות, אנשים עוברים ושבים: יהודים, ערבים עירוניים, פלחים עטופי עביות, פקידים רוכלים ופועלים, מלחים וסוחרים. בין המוני האנשים נראים איכרים יהודים – אנשי העמק והגליל, אשר באו למכור את יבולם בעיר“. (עמ‘ 135)

ומהעיר התחתית הגיעו הילדים אל הדר הכרמל, וראו את בניין הטכניון שבו מכשירים מהנדסים שיעסקו בבניית גשרים, בתים וכבישים בכל רחבי הארץ. משם טיילו ברחוב הרצל וראו את הבתים הגבוהים, החנויות הגדולות ובתי הקולנוע המפוארים. והמספר אומר לילדים: “לפני כמה שנים היה מקום הדר הכרמל זרוע סלעים, שיחים ודרדרים והנה באו חלוצינו, פוצצו את הסלעים, עקרו את השיחים, יישרו את הגאיות, נטעו גנים ובנו בתים. רחוב אחרי רחוב נבנה ובמקום שכונה קטנה קמה עיר גדולה ונהדרת” (עמ‘ 141-142). וכאשר טיפסו על הכרמל, נגלה לעיניהם נוף נהדר, מרהיב עין” – הים התיכון, הנמל, ומעבר להם במפרץ מתרומם הבניין הלבן של תחנת החשמל של רוטנברג ובולטים הדוודים הענקיים של חברת הנפט הזורם דרך צינורות מעירק“. הלאה משם נראים בתיהן הלבנים של הקריות, והעיר עכו, ובקצה האופק ראו את החרמון הזקן – כיפת השלג לראשו – נוצץ מבין הרי הלבנון“.

יותר מאשר התיאור הכללי של שלושת אזורי המגורים בחיפה (“העיר התחתית“, “הדרוהכרמל“), המחברים מתמקדים באלמנט שלדעתם מייחד את העיר – הנמל. בספרם של אביבי ואידלמן, הסיפור של נמל תלאביב זוכה להתייחסות רחבה בתחילת הספר. הוא מהווה מבחינתם סמל לתושייה היהודית ולתעוזה, כתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים. לכן סיפור נמל חיפה מסופר על רקע הסיפור של תלאביב. משנכנסו הילדים לנמל חיפה, “אורו עיניהם. גם כאן בנמל הגדול הזה רבים הפועלים היהודים. סבלים, סוורים, ספנים יהודים מוליכים שורה ארוכה של קרוניות עם תיבות תפוחי זהב עד לפני זמן מעטים היו הפועלים היהודים בנמל חיפה. עתה מספרם למעלה מאלף. הרי זה מעשה גבורה של הפועלים החלוצים ההולכים וכובשים את העבודה בארץ. העבודה קשה, והשכר מועט אבל הם יודעים כי הם עושים את רצון העם העברי.” (עמ‘ 136) ובסוף התיאור של נמל חיפה, באה ההשוואה ההכרחית עם נמל תלאביב, שהוא קטן יותר ואינו מהווה מעגן נטוח בזמן סערות. אבל המחברים מביעים תקווה כי נמל תלאביב יתפתח ויגדל, ולמעשה רומזים כי ראוי שייקח את הבכורה מנמל חיפה.

בין הקטעים הליריים של תיאור יערות הכרמל, והתיאורים הסוציאליסטיים על העבודה בנמל, המחברים מתעכבים גם מפעלי התעשייה בחיפה, המתאפיינים במבנים פיסיים גדולים, ובחשיבותם לבניין הארץ ולעבריותה: בית החרושת שמן“, מייצרים את הסבון הטוב ביותר בארץ, לפנים עסקו בתעשיה זאת רק הערבים, תושבי שכם. והוציאו רק מין סבון אחד או שניים. בית החרושת שלנו מייצר מיני סבונים רבים בעזרת בית החרושת שמן, התחילו חקלאים יהודים בארץ לגדל זרע פשתן וחמניות” (עמ‘ 143). בתי החרושת האחרים המתוארים אף הם קשורים לבניין הארץ ועבריותה: “נשרהמייצר את המלט לרוב הבניינים בארץ, והטחנות הגדולות הקולטות את החיטה ממושבות הגליל, וכה גדולות הטחנות הגדולות שמסוגלות להוציא ששים טון קמח ביממה” (עמ‘ 145).

לצד ההתפתחות הכלכלית והפיסית של חיפה בשנות השלושים, יש כמובן להזכיר את העלייה החמישית ואת הרחבת השכונות היהודיות הקיימות כמו בהדר הכרמל, אחוזה ונווה שאנן, ובנייתן של חדשות בעמק זבולון לצידו של אזור תעשייתי גדול. עם זאת, המתיחות בין היהודים לערבים בשנים 1939-1936 הביאה להתרכזות היהודים באזור הדר והערבים בעיר התחתית. הודגש ההפרדה הדתיתנוצרה הסגרגציה בין האוכלוסיות בעיר. זוהי עיר מעורבת החצויה על ידי חומה בלתי נראית בין חלקיה היהודיים והערביים. לכך יש להוסיף את מקומה של חיפה במאמץ המלחמתי הבריטי שהתרכז סביב הנמל והסתייע במסילות הברזל ובמחנות צבא שנבנו סביב חיפה.

בתום המלחמה, שעה שפליטי השואה מאירופה ניסו להגיע לחופי הארץ, הפכה חיפה להיות המקום שממנו ניהלו הבריטים את מדיניות הגירוש של המעפילים והיא נותרה המעוז האחרון שלהם לפני שקמה מדינת ישראל. עזיבת הבריטים הביאה כידוע למאבק על השליטה בעיר, שהסתיים כאשר באפריל 1948 עזבו מרבית ערביי חיפה את העיר – הגירה ששינתה לעד את דמותה הפיסית של העיר ואת הרכב אוכלוסייתה.xxiv

עיר שהעתיד עוד לא התגשם בה

אירועי שנות הסער ומלחמת העולם השנייה לא הביאו לכתיבה רחבה של ספרי לימוד חדשים, ויש מהם שהמשיכו להופיע עוד בשנות החמישים והשישים, תוך עדכונים אחת לכמה שנים בהתאם למהדורות השונות. כך לדוגמה ספרו של דוד שיפמן, שהופיע תחילה בשנת 1946 ובמהדורה נוספת עשר שנים מאוחר יותר.xxv

הספר היה מיועד לכיתות הביניים הגבוהות בבית הספר היסודי. הפרק השני בספר הוקדש לחיפה (עמ‘ 7-12). למרות שיש בו נתונים מעודכנים לתקופת כתיבתו של הספר (שנות הארבעים), הרי בקריאת הטקסט ניתן לראות כי הוא השתמש במקור אחר שהיה האורים והתומים באותם ימים” ספרו של אי ברוור, “הארץ” (1929). הדבר בולט במיוחד כאשר שיפמן מקבל את הגישה שהציג ברוור, כי חיפה לא התפתחה בהשוואה לעכו מסיבות של הגנה וביטחון: עכו השוכנת על חצי אי היתה מוגנת יותר מחיפה, “משום כך נשארה חיפה תמיד כפר קטן או עיירה קטנה” (עמ‘ 8). אבל בימינו, מציין שיפמן, הכל השתנה בעזרת הטכנלוגיה: לחיפה ישנם נתונים טובים יותר לבניית נמל עמוק מים והקשר ממנה עם מקומות רחוקים כדמשק וקהיר הוא טוב יותר, ולכן חיפה ירשה את עכו.

המשך הפרק הוא תיאור בניית הנמל, תיאור טכני למדי על העמקת המים ליד הרציפים, על בניית חומות משברות גלים, אחת אורכה כ-2300 מטר ורחבה 12 מטר וגבהה 4 מטרים, והשניה אורכה כ-800 מטר וגבהה 3 מטרים חומות אלה נבנו מאבנים גדולות שנחצבו במחצבות ליד עתלית” (עמ‘ 9). ואחרי הנמל ממשיך דוד שיפמן לתאר את חיפה של ימיו כעיר של תעשייה גדולה, שבה הטחנות המשוכללות מכל הטחנות בארץ, ועושות רושם אדיר בגודל הבניינים וגם בית החרושת שמןשיצאו לו מוניטין בארץ ובארצות חוץ בתעשייתו המובחרת” (עמ‘ 10), וסוגר את רשימת המפעלים נשר“, ובתי חרושת אחרים שנבנו על אדמות הקקל -“בית חרושת גדול לאריגה בשם אתא‘, בית חרושת צבעלתעשיית צבעים, ‘מטעמיהלתעשיית חלבה ועוד“.

לאחר שהפליג בשבחה של העיר העמלנית, חזר שיפמן לפתעלחזונו של הרצל לגבי העיר ומרחבה וכך כתב:

אקלימה של חיפה נעים ומבריא. יש כאן אויר ים ואויר הרים כאחד. על הכרמל נבנו מעונות שאננים להחלמה ומרגוע, המושכים אליהם אלפי קייטנים בימות הקיץ. מעטות בארצינו פינות חמד, שיש להן מראות נוף נהדרים ונפלאים מרהיבי עין כמו בחיפה, ובייחוד על ראש הכרמל. בזכות כל הסגולות השונות, שנתברכה בהן, עתידה חיפה להיות עיר מהוללה בין כל כרכי הים, כחזון הדר הרצל, אשר חזה עליה בשנת תרסב” (שם, עמ‘ 12).

נראה כי בתקופה שהופיע ספרו של שיפמן, הופיע ספר לימוד נוסף שנלמד בבתי ספר של זרם העובדיםוחזונו הגיאוגרפיפוליטי היה רק מדן ועד באר שבע“.xxvi הספר נוקט במתודה של השוואת הנוף אז ועכשיו“. תחילה מתואר עמק זבולון, על פי דברים שנכתבו בעשור האחרון של המאה ה-19: שממה, חולות מדבר, בדווים, קוצים ודרדרים – ומרחוק נראה הכרמל השומם והחשוף. ולמרגלות הכרמל –

העיר חיפה עצמה – קטנה ודלה, מלאה רפש וזוהמה. כל היום רכבנו בעמק ועברנו אותו מדרום לצפון וממערב למזרח הבנינו כי עתיד נכון לה בימים הבאים: כאן מרכז הארץ וכאן המקום המתאים לבנין נמל גדול על שפת הים התיכון – עתיד מזהיר וגדול, ואולם מה מעציב ונורא היה המקום בימים ההם וכיום חיפה הקטנה והדלה לשעבר נעשתה בינתיים לעיר גדולה וחשובה ביישובינו…” (עמ‘ 159)

בהמשך הפרק, המחברים מרחיבים את תיאורה של חיפה כעיירת דייגים מזרחית עלובה, לחופי הים התיכון: בשפה מליצית ולירית הם מנסים לתאר את גבורתם של הדייגים, בתיאורים השמורים למקומות רחוקים, לסערות אוקייניות, לציד לווייתנים ולערפלי הים הצפוני:

בתי חומר קטנים ואפלים, גגות שטוחים ורעועים, ובני אדם אוכלים מירק השדה ומדגי הים. היו הערבים אורגים חורי, פורשים מפרש לסירת דוגה עתיקה, ולילה לילה לאור הירח ובחשכת ערפל, יפליגו במפרץ הים ופרשו מכמורת על פני המים. מתנדנדת לה הסירה לאיטה במרחבי הים, והערבים נרדמים בירכתי הסירה, עטופים אדרות דקות ומוכנים בכל עת ובכל שעה, בעבור רוח משובה על פני הים, להשליך נפשם הימה להאבק בגלים הזועפים, למען הציל את הסירה ואת המכמורת ממצולות וערב ערב לפני הפליגם במרחבי המפרץ, יתפללו תפילה קצרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, והיו כנפרדים לנצח מהעולם הזה, מחיפה העיר ומבית החומר העשן והחמים אשר בהר…” (עמ‘ 164-165)

וכך היו החיים בעיר מאות שנים חיי אדם קדמון, דלים ועלובים“… ואז, בסוף המאה ה-19, החלו לבוא לעיר יהודים, ולצד 150 היהודים הספרדים שעסקו ברוכלות ובמלאכה, החלו לבוא היהודים האשכנזים. הוקם בית הספר אליאנס, בית החרושת העתיד“, ובשנת 1912 הונחה אבן הפינה לבית ספר הריאלי. מכאן והילך, העיר מתפתחת במהרה, ובשנת 1936 כבר יש בעיר 50 אלף יהודים, ועוד חמישים אלף ערבים (עמ‘ 167).

מובן שאת התפתחות המרשימה הזאת, המחברים מעניקים לא רק ליהודים האשכנזים וליוזמתם אלא לשלטון הבריטי, שהפך את חיפה לא רק לבירת הצפון, אלא גם בנה בה את הנמל, שהוא עכשיו (שנות הארבעים) גדול מנמל בירות, ויש סיכוי שישיג אף את נמל אלכסנדריה.

ספר זה, אשר הופיע בהוצאת עם עובדוהיה ספר הלימוד ברשת החינוך של ילדי עובדים” (רשת החינוך הסוציאליסטית לפני קום המדינה וקבלת חוק חינוך ממלכתי), מהלל מאוד את מפעלי התעשייה של מפרץ חיפה ומציין כי הסתדרות העובדים בחיפה, חזקה ועניפה מאוד. לה מוסדות רבים ובניינים ציבוריים מפוארים. בחיפה הונח היסוד לארגון משותף של פועלים יהודים וערבים העובדים במשק הממשלה [הבריטית]” (עמ‘ 171). דימוייה של חיפה האדומהמהווים את עיקר המסר שספר זה מעביר לתלמידים. הוא אינו מסתיר כלל את המטרות הערכיות החינוכיות, ומדגים כיצד מקצוע הגיאוגרפיה מהווה פלטפורמה חשובה לסוציאליזציה טריטוריאלית, בשם אידיאולגיה חברתית מסוימת.

דמותה של חיפה המצטיירת מספר זה מסמנת אולי יותר מכל ספר אחר את התכונות שדבקו בעיר הכרמל: עיר העמלים והעשייה המפעלית, עיר מעורבת שיש בה שיתוף פעולה בין הערבים והיהודים בחסות הממשלה הקולוניאלית. לא העבריות מאפיינת את תיאור העיר, וזאת כאמור בניגוד גמור לתיאורים המקבילים של תלאביב באותם ספרי לימוד,

שבמקרה שלה גם הערבים גויסו למען העצמת העבריות שלה, והכוונה לתיאור התהליך שהביא להקמת נמל תלאביב.

כבר לא במרכז החזון

ואם כבר הזכרנו את נוכחותם של הערבים בספרי לימוד כגורם מניע בהתפתחות עוצמתה של תלאביב באירוע ההקמה של הנמל, נראה כי נוכחותם בסיפורה של תלאביב הגיע לשיא בספרי הלימוד בעקבות מלחמת העצמאות והכרזת מדינת ישראל. בספרי הלימוד שהופיעו בשנות החמישים הרבו לספר על הקשר בין העיר תלאביב והערבים:

התקופה השלישית [בתולדות העיר] זוהי תקופת הזוהר במדינת ישראל. עיר זו זכתה שבה הוכרז על תקומת המדינה ובה נוסדו הכנסת והממשלה. בראשית מלחמת השחרור, תקפו ערביי יפו, שמספרם היה כ-60 אלף נפש, את העיר תלאביב. הם שמו עליה מצור וממגדלי המסגדים הגבוהים היו צלפים ערבים יורים בלי הפוגות לתוך רחובותיה של העיר. אחרי קרבות קשים וממושכים פרצו היהודים את ביצורי הערבים וחדרו לתוך יפו ותושביה נמלטו ממנה בהמונים מאז התאחד זוג הכרכים לכרך אחד גדול, המונה כחצי מליון נפש“.xxvii

כאמור למעלה, מלחמת השחרור שינתה את המבנה הדמוגרפי של העיר חיפה, שעה שמרבית אוכלוסייתה הלאיהודית עזבה אותה. אירועי המלחמה וקביעת גבולות הארץ ניתקו את חיפה מהעורף שהיה לה בתקופת המנדט – היא איבדה את מרכזיותה, והפכה לעיר פריפריאלית בצפונה של הארץ. כיצד התמודדו ספרי הלימוד עם תמורות אלה בעיר ובתפקודה?

חלק מהספרים היו מהדורות חדשות של ספרים שיצאו שנים קודם, וחלקם ספרים שנכתבו רק בתקופה זו והצורך שלהם להתמודד עם העבר של העיר היה קטן יותר. לקטגוריה הראשונה שייכת המהדורה החדשה שהוציא שיפמן בשנת 1956, לספרו שהופיע עשר שנים קודם. המהדורה השנייה הופיעה לאחר שפורסמה תוכנית הלימודים הממלכתית הראשונה בראשית שנות החמישים. הוא עדכן את ספרו, הרחיב ושיכתב את הפרקים הקיימים. וכך זכתה חיפה לתוספת פרטים על התמורות במפרץ חיפה, לרבות התייחסות לנמל הקישון שממשלת ישראל בנתה, “שבבנייתו הושקעו מליוני לירות, על ידי משרד התחבורה, הוא מפעל עצום ורב ערך. בו יעגנו אניות משא ויפרקו את מטענן ויטענו סחורות יצוא” (עמ‘ 90). הוספת התיאור של נמל הקישון לתיאור חיפה מעצים את דימויה כעיר נמל ותעשייה, דימוי שכבר השתמש בו בספריו שנכתבו בשנות הארבעים. פסקאות חדשות התייחסו במהדורה השנייה לתמורות הדמוגרפיות שהתרחשו בעיר לאחר 1948. בניגוד לתלאביב, מציין המחבר, שבה היתה הפרדה ברורה בין האוכלוסיות הערבית והיהודית, הרי בחיפה היו האוכלוסיות מעורבות, והערבים ניסו להשתלט על דרכי התחבורה ולנתק את הקשר בין שכונה יהודית אחת לאחרת, ולהרוס את מפעלי המסחר והתעשייה.

לאחר שריכזו הערבים בעיר כוחות גדולים, הלך המצב והחמיר מיום ליום וקרבנות רבים נפלו מבין היהודים. אז החליטה מפקדת ההגנה לצאת לקרב גלוי ולשחרר את העיר מאימת הכנופיות. לאחר קרבות קשים, הצליחו כוחות ההגנה העבריים להשתלט על נקודות המפתח של העיר ולכתר את השכונות הערביות. רב התושבים הערבים נמלטו בבהלה לשטח הנמל שהיה עדיין בחסות הבריטים, ומשם יצאו את העיר בספינות“. (עמ‘ 93)

נראה כי ספרי הלימוד בשנים שלאחר מלחמת השחרור, אלה שלא היו מהדורות חדשות של ספרים ישנים, הדגישו את הדימוי של העיר כחלק מהעשייה הציונית הגדולה ווהכניסו אותה לתוך הקונצנזוס של עיר עברית. מגמה זו מודגמת היטב בספרם של פרס ורזיאלי שהופיע בשנת 28.1961 המסר הכללי בסיפורה של חיפה אצל מחברים אלה טמון בכותרת המשנה של הפרק המוקדש לעיר המפרץ: “התפתחותה המהירה של חיפה“. חיפה מוצגת כעיר שהתפתחה במהירות מעיירת דייגים דלה ועלובה, לעיר המוקפת פרברים שמספר תושביה (לרבות תושבי הפרברים) למעלה מרבע מיליון נפש (1960). וכל זאת התרחש בצירוף של נתוניה הטבעיים של העיר, חזונו של הרצל ותנופת הבנייה של היישוב היהודי בארץ.

הדר בנימין זאב הרצל, בביקורו היחדי בארץ לפני למעלה מששים שנה (1898), חזה בעיני רוחו את התפתחותה הגדולה של חיפה. בימים ההם הייתה חיפה עיירה קטנה בת 10 אלפי נפש, אך הרצל התרשם עמוקות מנופו הנהדר של הר הכרמל ובספרו אלטנויילנדנתן תיאור דימיוני של העיר הגדולה העתידה לקום במקום הזה וחזונו נתגשם במלואו“. (עמ‘ 115)

שני גורמים הביאו להתפתחותה של העיר, אליבא דאותם מחברים: הנמל הגדול ביותר בחופי ארצינו, עליו גאוותה של העיר. מרבית העולים, הגיעו ארצה דרך נמל חיפה אלפי פועלים, פקידים וסוחרים קשורים בעבודתם בנמל” (עמ‘ 117). הגורם השני, כותבים המחברים, הוא התעשייה שהתפתחה בתחומי העיר ובעיקר במישור של עמק זבולון המשתרע צפוניתמזרחית לעיר. תעשייה זאת יצרה אלפי מקומות תעסוקה קבועים ובטוחים לרבבות הפועלים בחיפה והסביבה“.

משקל רב יחסית בתיאורי העיר הוקדש לאזורי המגורים, וכאן המחברים מעגלים פינות היסטוריותלמען הדגשת הנרטיב הציוני. וכך הם כותבים: “בראשית ייסודה של חיפה התרכז היישוב היהודי בעיר התחתית, ליד הנמל עם גידול היישוב היהודי התפשט שטח המגורים בצלעות הר הכרמל. במעלה ההר הוקמה שכונה יהודית מיוחדת, בשם הדר הכרמל שם מרוכזים רב תושבי העיר, החנויות החדישות והיפות, מוסדות התרבות, בתים ציבוריים, בתי נכאת, בתי הספר, הטכניון העברי, בתי הקולנוע ומקומות בידור ושעשועים אחרים” (עמ‘ 117). אין בתיאור התפתחות אזורי המגורים בעיר זכר ללאיהודים ערבים או הטמפלרים, שקדמו להתיישבות היהודית המסיבית בעיר. למרות זאת, הם יחזרו ויעסקו בנושא הביןעדתי בעיר בסעיף הסיום, כאשר יתארו את אירועי מלחמת השחרור בעיר, כמו שיפמן בספרו הנזכר למעלה.

אין להתפלא על דרך בניית ייצוגה של חיפה בספרים כאלה. תהליך עִברותהשל העיר בספרים אלה הוא חלק מבניית הנאראטיב הציוני והעברתו לדורות הבאים בעזרת מערכת החינוך, ואין הדבר חריג מכל כתיבה היסטורית או גיאוגרפית על מקומות ונופים בעולם. אלה דימויי מקום המוטים מבחינות תרבותית, פוליטית ואידיאולוגית, כאשר כל קבוצה תרבותיתפוליטית מנסה לנכס לעצמה את הנוף על פי דרכה היא. וכך זוכה חיפה גם לייצוג מעניין בקבוצה קטנה של ספרי לימוד לגיאוגרפיה שנכתבה לבתי הספר החרדיים. אביא לדוגמה את ספרם של אלחנן סמט ומרדכי פרינד, שנכתב בתחילת שנות השישים אבל המשיך לשמש כספר לימוד עוד שנים רבות.xxviii הספר בנוי כספר מסע של ילדים, המבקרים במקומות שונים, ובכל ביקור הם מקבלים שאלות בסיכומו של הפרק. התיאור של חיפה נפתח במראה הראשון שפוגשים ילדים המגיעים מכיוון דרום – וזוהי כמובן מערת אליהושבה יושבים יהודים ומתפללים, והמורה מזדרז לספר לילדים על אליהו הנביא ונביאי הבעל (עמ‘ 82). בהמשך הילדים רואים את מתקני הנמל ואת בניין דגון, התופסים באופן יחסי מספר רב של עמודים. המחבר מוליך את התלמידים לאחד מפלאי הטכנולוגיה בעיר – הרכבת התחתית, “הכרמלית“, שבה הם עולים לראש ההר וחוזים במראה הנוף המרהיב של הים ואזור התעשייה ובעיקר בתי הזיקוק של הנפט.

אבל ייחודו של תיאור חיפה בספרם של סמט ופרינד נמצא בשעור יט ובשיעור שלאחריו (עמ‘ 96-101), שם המורה מספר את תולדות העיר שעה שהילדים יושבים קשובים לו בגן הזכרון: “בתנך לא מצאנו את השם חיפה“, פתח המורה, “אולי היה למקום הזה שם אחר. אולם בגמרא כבר נזכר השם, במסכת מגילה נאמר על אנשי חיפה ובית שאן שלא היו מקפידים בביטוי האותיות אלף ועין, ולכן אסור היה להם לעבור לפני התיבה אחרי חורבן בית המקדש, בתקופת הרומאים, לא חוסל היישוב היהודי בעיר ותיירים מן התקופה ההיא מספרים כי מצאו בחיפה משפחות יהודיות ובית כנסת“.

המחבר ממשיך ומתאר את הקרבות בין הצלבנים ובין הערבים והיהודים תושבי העיר, שלאחר כיבושה על ידי הצלבנים היישוב היהודי נהר,ס והתחדש רק עם הכיבוש הממלוכי. בהמשך מתארים את הכיבוש העותמאני ואת ההתיישבות של יהודים מצפון אפריקה בעיר. בפרק האחרון מתארים את תקופת המנדט, ובסיומה: “בעת המערכה בין הערבים והיהודים בשנת תשח היו האזורים היהודים בסכנה“, הערבים ניתקו את השכונות היהודיות, ואף רצחו את פועלי בתי הזיקוק היהודים. והם מסיימים את תולדות העיר במשפטים הבאים:

יהודים רבים באו מארצות הגולה דרך הנמל ורבים מהם התיישבו בחיפה. מספר היהודים היום עולה על 170 אלף. קיימים בה תלמודי תורה ובתי ספר חרדים לבנות. בחיפה קיימת ישיבה לבחורים צעירים וכן קיימים בה כוללים לאברכים אשר תורתם אומנותם. במעלה הגבעה נמצאת שכונת ויזניץ שנוסדה על ידי חסידי ויזניץ“. (עמ 101)

מובן שבספר לא נאמר דבר על הלאיהודים המתגוררים בחיפה, ולא מוזכרים בו הטכניון או שכונות חילוניות, כדי לא לבלבל את דעתם של הקטינים בפרטים לא רלוונטיים. אגב, גם את תלאביב הגדולה שבכל ערי הארץהמחברים מכשירים לצורכיהם הפדגוגייים, וכותבים כי עקב ריבוי התושבים הוקמו בתלאביב מוסדות רבים, ביניהם: בית הכנסת הגדול, השוכן ברחוב אלנבי. בקומת הקרקע בתי כנסת קטנים, והתפילות אינן פוסקות בהם במשך כל היום, מעלות השחר ועד שעות הלילה המאוחרות, מניינים רבים מתפללים שם בזה אחר זה. ברחובות שעל יד הבית כנסת, עומדים רוכלים המוכרים תפילין, מזוזות, טליתות, ציצית, כיפות, נרות להבדלה, סידורים ושאר תשמישי קדושה. מעניין לעבור שם בימים שבין יום הכיפורים וסוכות, עת אשר כל הרחבה מלאה המון אדם, הקונים את ארבעת המינים” (עמ‘ 14-13).

מהחזון ההרצלייאני ליפהפייה הנרדמת

מסוף שנות החמישים, עוד לפני ביצוע הרפורמה בחינוך (1968), הופיעה קבוצה חדשה של ספרי לימוד שנכתבו על ידי בוגרי המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מאחר שהכשרתם האקדמית היתה מנקודת המבט של הגיאוגרפיה הפוזיטיביסטית והרציונאלית, הם דגלו בהכללות, ובחשיבותו של ייצוג מקומות בעזרת כמויות ומידות. לכן נתונים סטטיטיסטיים הפכו להיות גורם חשוב בהעברת מסרים בנוסף לטקסט מילולי. המפה הכמותית, הגרף, הטבלה והדיאגרמה, לצד צילומי העיר מלמעלה, הפכו להיות הוכחה חשובה לאמיתות הסיפור. כך לדוגמה נהגו דב ניר ומנשה הראל, שספרם היה אחד הפופולריים ויצא בעשרות מהדורות במשך כארבעים שנה.xxix

חלקו השני של הספר מביא בשיטת case studies נושאים מגוונים מאזורי הארץ. בפרק הנקרא הגליל והעמקיםמציינים המחברים מספר נושאי משנה, שהראשון בהם מוקדש לחיפה המרכזת בתוכה את התעשייה הכבדה של מדינת ישראל, את נמלה הראשי ואת כלכלת צפון הארץ“. המחברים מהללים את התנאים הגיאוגרפיים של העיר שיצרו אותה כעיר בעלת הכלכלה היצרנית ביותר מכל ערי הארץ” (עמ‘ 288). הם מפליגים בשבחו של המקום והתושבים: “בגורלה של חיפה נפלו תנאי התפתחות גיאוגרפיים מן המשובחים ביותר, אשר חברו יחד עם מרץ ומאמץ של תושביה והביאו להקמת עיר השנייה בגודלה במדינת ישראל חיוניתם של תנאים אלה הגיעה בעיקר לערכם המלא רק בזמן האחרון, לאחר שנוצרו האמצעים הטכניים והכלכליים לניצולם” (שם).

חיפה מוצגת לפיכך לא רק כעיר חדשה יחסית, אלא כעיר בעלת מזל – שצורפו לה תנאים מיוחדים של הר וים, עם תנאים של תושבים חרוצים ועמלים. תוצאות חיבור מיוחד זה, על פי הראל וניר – העיר היצרנית ביותר בארץ. בכמחצית מחמשת העמודים שהקדישו בספרם לעיר חיפה הם מתארים את התפתחות אמצעי התחבורה – החל באניות קיטור במאה היט, דרך בניית מסילת הברזל (1905), ובעיקר הם מתעכבים על בניית הנמל בשנים 1933-1929. בתיאור מפורט מאוד של פעילות הנמל מראשיתו ועד שנות השישים, הם מעצימים מאוד את מקומו בדימוי הקולקטיבי שהם יוצרים למקום. הם מחברים ותולים את התפתחות העיר בהתפתחות התעבורה הימית והפעילות האחרת בנמלים, כדיג. בצמוד לתיאור הנמל מוזכרת גם התעשייה הכבדה במפרץ: “כל המפעלים האלה יוצרים מקורות תעסוקה קבועים ובטוחים לרבבות פועלים בני חיפה וסביבתה” (עמ‘ 292). במילים אחרות, גם הראל וניר, כמחברי ספרי לימוד לפניהם, הדגישו את היותה של חיפה קריית עמל” (סטחנווויל), אולי החשובה ביותר בארץ.

הראל וניר, בהיותם חניכי האקדמיה, שרים שיר הלל לדטרמיניזם הגיאוגרפי המוצא את ביטויו בעיר חיפה, לא רק באיתור ובמיקום, אלא גם בסדר העירוני. מבנה העיר מתואר כמעגלי סביב העיר התחתית והדר הכרמל, ויש בו חוקיות ברורה של שימושי קרקע נפרדים למגורים, למסחר ולתעשייה. הביטוי, לטענתם, לסדר ולארגון העירוני המעולה של חיפה, הוא בתחבורה, ולפני שהם חותמים את הפרק הם כותבים כך:

תחבורתה הפנימית של חיפה היא היעילה ביותר שבכל ערי הארץ. כבישים אחדים מקשרים את הר הכרמל עם הדר הכרמל והעיר התחתית, וכן עם שכונותיה במפרץ. לשיא השכלולים בתחבורה שבין העיר התחתית והר הכרמל הגיעה חיפה בבניית הכרמלית“, זו הרכבת התחתית המקיימת קשר מהיר ונוח בין אזור הנמל וההר“. (עמ 292)

הסופרלטיבים של הראל וניר לעיר חיפה אינם מסתיימים בכך, והם חותמים את הפרק בטיעון כי בחיפה התגשם חזונו של הרצל – ובכך הם לא רק נותנים לעיר עומק ולגיטימציה של החזון הציוני, אלא מחזקים את תפיסת העולם הדטרמיניסטית שהם מנסים לפתח בקרב התלמידים. וכך הם כותבים:

חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל, ניבא את התפתחותה הגדולה של חיפה כבר לפני כששים שנה, בעודה עיירה קטנה בת 10 אלפים נפש. הוא העריך אל נכון שקירבת הכרמל אל הים, היוצרת מסתור מפני רוחות, המפרץ העמוק, נופו של הר הכרמל, דרכי התחבורה שבין החוף לפנים הארץ, הם גורמי יסוד אשר יהיו קיימים בכל מצב מדיני או כלכלי. ואמנם, חיפה אינה עיר של שגשוג לשעה או כתוצאה של מקרה היסטורי, אלא עיר הבנויה על יסודות גיאוגרפים וכלכליים מוצקים“. (עמ‘ 292)

משפטי סיום אלה של הראל וניר מעוררים שאלות בעניין דבקותם בדטרמיניזם ובסדר המרחבי, לעומת דחייתם מקריות היסטוריתכמכוונת את התפתחות העיר. והרי הסיפור שהם מספרים על חיפה במהלך הפרק מלמד בדיוק את ההפך: הכיבוש הבריטי, בניית הנמל ובתי זיקוק הם דוגמאות למקריות היסטורית שהכריעה את התפתחות העיר. יותר מזה, הם אינם מזכירים כלל את שינוי פני העיר בעקבות מלחמת השחרור ואת ניתוקה מהעורף של עבר הירדן, סוריה ועירק. לשיטתם נוח להציג את הלוגיקה הדטרמיניסטית הקלסית – אם יש תנאים מתאימים, העיר מוכרחה להתפתח בכיוון שהיא התפתחה.

כך הם מסבירים גם את עוצמתה של תלאביב – כותבים עליה סופרלטיבים גבוהים, לעומת תיאורים פושרים למדי על העיר חיפה. כך כותבים ניר והראל על תלאביב: “תלאביב יפו, השוכנת בטבור חופי המדינה, ובה מרוכזים רוב מניינה ורוב בניינה של אוכלוסיית המדינה, משמשת מרכז תעסוקה הגדול ביותר של ארצינו מיזוג שתי הערים השכנות, יפו ותלאביב, חולל את היצירה הגדולה ששמה תלאביב יפו…”. אחרי שתיארו את התנאים המיוחדים של תלאביב, הם מסיקים שאין פלא כי היא משמשת ככור היתוך לכוחות בניין ויצירה בארץ. בה קיימים מוסדות השירות ומוסדות התברואה המרכזיים בארץ משום כך תלאביב יפו היא כאבן שואבת לכוחות עבודה, ידע והון לציבור מגוון של עובדים המוצאים איש איש את מקומו בתוך עיר ואם זו בישראל“.xxx

התפתחות עולם המושגים בגיאוגרפיה והשינויים המרחביים שהתרחשו בארץ, הביאו את מנסחי תוכניות הלימודים וכותבי ספרי הלימוד לאמץ מודל תיאורי שונה למרחב העירוני – זהו מודל אגד הערים“. אגד ערים (Metropolitan Area) הוא מושג גיאוגרפי המתאר את רצף הערים והיישובים סביב ערים גדולות בעולם. על ידי השימוש במושג זה, העיר המרכזית והוותיקה המהווה את לב המטרופולין מתעצמת בעזרת נוכחותן של הערים הסמוכות לה והקשורות איתה בקשרי כלכלה ותחבורה. לפיכך הדיון בעיר הבודדת לכאורה נעלם בתיאור הרצפים האורבניים, אבל למעשה העיר המרכזית במטרופולין משמשת כנושא העיקרי של התיאורים בספרי הלימוד.

שינויים ארגוניים בשוק הכותבים של ספרי הלימוד העלה בתקופה הנדונה את חשיבותם של צוותי המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח), שספריהם הם המילה האחרונהבהוראת המקצוע בבתי הספר בישראל והם נלמדים ברוב בתי הספר. על פיתוח ספרי הלימוד של מטח היו אחראים צוותים גדולים יחסית, שעמדו לרשותם תקציבים גדולים שאיפשרו להפיק ספרים מפוארים ומאוירים היטב. מרכיב האיור והצבע סייע להם להציג מפות וצילומים מרהיבים להדגמת דבריהם. בצוות הייעוץ המדעי של ספרים אלה עמדו פרופאריה שחר וגבאסתר רפ, שתמכו ודחפו את מודל המטרופולינים כמודל המתאים לתיאור המרחב העירוני בישראל בספרי הלימוד. (ראה איור 5)

מודל התיאור של המטרופולינים בישראל שירת בצורה טובה מאוד את חיזוק דימוייה של תלאביב. כך לדוגמה בספר ישראל אדם ומרחבמוצגות ארבע המטרופולינים בישראל, ותוך כדי השוואת נתונים, תמונות ומפות ממשיכים בהנצחת תהליך העצמתה של תלאביב בספרי הלימוד. הטקסט המלווה אף לא משאיר מקום לספק, והמחברים כותבים כי מטרופולין תלאביב הוא הלב הפועם של ישראל, האזור התוסס, הפעיל והדינאמי ביותר במדינה, ובו חיה כמעט מחצית מאוכלוסייתה.xxxi מעבר להעצמה של העיר תלאביב על ידי המעבר לתיאורה כמטרופולין, יש בשימוש במושג הזה בספרי הלימוד גם שיוך ותיוג של העיר למועדון אקסקלוסיבי בינלאומי בעידן הגלובליזציה – מועדון ערי עולם. הייצוג המוכר ביותר במועדון זה הוא העיר ניויורק, שעוצמתה חובקת עולם ומלואו. גם אם לא נכתבים הדברים במפורש בספרי הלימוד, הרי קווי הדמיון בין ניויורק ותלאביב הם רבים – שתיהן ערי הגירה, שמרכזיותן התרבותית והכלכלית בולטת לעומת מעמד ערי הבירה באותן ארצות.

ועוד יש לציין בעניין ייצוגה של תלאביב בספרי מטח, כי הם פונים למכנה תרבותי המוכר לתלמידים – הנוף האמריקאי הנשקף אליהם ממסכי הטלוויזיה והקולנוע, ומחברים אותו למקומותנו. יש בכך הצטרפות של ספרי הגיאוגרפיה לייצוגים התרבותיים אחרים (מוסיקה, ספרות, טלוויזיה, מגזינים שונים ועוד) המחזקים ומנציחים את תהליך האמריקניזציה שעוברת הארץ.xxxii דאונטאון ניויורק ונופיו מהווים מטפורה לנוף תלאביב, ואילו הפרברים של בתים חדקומתיים אמריקאיים מהווים את האידיאל של היישובים בפריפריה של מטרופולין תלאביב (שוהם וכדומה).

איור 5, כריכת הספר ישראל האדם במרחבבהוצאת המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003

כיצד מתוארת חיפה והמטרופולין שלה בספרים אלה? יש לציין תחילה כי מאחר שאותם צוותים הפיקו את ספרי הלימוד גם לבתי הספר היסודיים וגם לחטיבות הגבוהות, הם משתמשים באותם רעיונות של עיצוב ומעבירים תכנים זהים. ההבדל בין הספרים היא בכמות המידע והדרישות הפדגוגיות, המותאמים לגיל התלמידים. להדגמת ייצוגה של חיפה בחרתי את הספר ישראל אדם ומרחב“,xxxiii וכך נפתח הפרק:

מטרופולין חיפה משמשת מרכז כלכלי ותרבותי של צפון הארץ. היא כוללת 129 יישובים – עירוניים וכפריים, יהודים וערבים – ובהם כמעט מליון תושבים. העיר חיפה המכונה בירת הצפון‘, היא המוקד הכלכלי ומרכז השירותים לכלל אוכלוסיית המטרופולין מטרופולין חיפה משתרעת בחלקה על הר הכרמל, המהווה מכשול טבעי להתפתחותה. לכן במשך שנים רבות התפשטה המטרופולין בעיקר לכיוון צפון ומזרח“.xxxiv

באותו עמוד מובאים נתוני אוכלוסייה באזורים השונים של המטרופולין, מהם יכולים להסיק כי העיר עצמה מאכלסת כשליש מכלל תושבי המטרופולין. מעבר לכך לא ניתן להסיק הרבה על תיפקודה המרחבי של העיר, והכינוי שהם השתמשו בו – בירת הצפון” – נותר ללא הוכחה בכתובים. התייחסות זו למטרופולין חיפה עומדת בניגוד לתיאור המקביל של תפקידי תלאביב במסגרת המטרופולין המתוארים בהרחבה רבה בספר. יחס כזה עלול להותיר את התלמידים בספק אם אמנם חיפה היא עיר מטרופולינית. אגב, לא כל כך מובן ההיגיון של אנשי צוות מטח שהחליטו לראות בהר הכרמל מכשוללהתפתחות המטרופולין; הם אף ממשיכים ומדגישים בפסקה נוספת, שעקב מדיניות ממשלתית מתפתחת הטבעת הפנימית תוך התגברות על המכשול הטבעי שההר יוצר“.

בעמוד הבא מופיע בקיצור תיאור תולדות העיר חיפה, תוך הדגשת תור הזהבשלה שהחל מסוף המאה היט, שעה שעכו איבדה את בכורתה והשלטונות הטורקיים ולאחריהם המנדט הבריטי פיתחו את דרכי התחבורה ממנה והפכו אותה למרכז כלכלי וצבאי. “חיפה שימשה אז צומת לנתיבי יבשה ולנתיבי ים ראשיים, הוקם בה נמל ים משוכלל, הונח צינור שהוביל נפט מעיראק אליה, נבנו בתי זיקוק והוקמו מפעלי תעשייה, שדה תעופה ומחנות צבא גדולים” (עמ 193). תור הזהב של העיר הסתיים לאחר הקמת מדינת ישראל: “הסכסוך בין ישראל לשכנותיה גרם לניתוק הקשרים בין העיר למדינות המזרח התיכון, מסילות הברזל שקישרו אותה עם המדינות השכנות חדלו לפעול והזרמת הנפט מעיראק נפסקה. גם באוכלוסיית העיר חלו שינויים: רבים מתושביה הערבים עזבו אותה בתקופת מלחמת העצמאות והתיישבו בה עולים יהודים” (שם).

מאחר שבהמשך הפרק מנסים המחברים לאפיין את העיר ואינם ממשיכים בתיאור התפתחותה, הרי מדהים לראות כי בשנת 2000 שנת הכתיבה – הסתיים תיאור ההיסטוריה של העיר חיפה בספרי מטח באירועים שהיו בעיר חמישים שנה קודם לכן. האין הם מחזקים בכך את הדימוי שאולי רצו לייצר, “העיר שעתידה היה בעברה” – “תור הזהבשל חיפה הסתיים? ועוד נראה כי מחברי הספר חפצים להוכיח כי חיפה היא היפהפייה הנרדמת“, שאינה מתקרבת כלל לעוצמתה של העיר הדינמית הדרומית לה – תלאביב. ולכן הם מדגישים:

תהליך הפירוור בחיפה הוא איטי. תושבי העיר אינם ממהרים לעזוב אותה ולעבור לפרוורים, שכן שכונות רבות בנויות על מדרונות הכרמל, ויש בהם הרגשה של קירבה לטבע ותחושה של נוף כפרי בתוך העיר“.

מסקנה מוזרה זו עומדת בסתירה לנתוני ההגירה השלילית של חיפה שהם מביאים בעמוד 149, והם אף מדגישים כי עולים חדשים התיישבו בחיפה בשנות ה-90, רובם בהדר הכרמל, אך מחציתם עזבו את העיר [הדגשה שלי, יבג] לאחר כמה שנים ועברו למרכז הארץ“. בהמשך הפיסקה הם מעלים עוד מסמני התנוונותהשל העיר חיפה: “נמל אשדוד נטל בהדרגה את הבכורה מנמל חיפה, העיר מזדקנת, וצעירים עוזבים אותה בטענה שאין מספיק אפשרויות תעסוקה ובילוי” (עמ‘ 165). ושוב תמוהה לפיכך הקביעה כי רמת החיים בחיפה גבוהה יחסית לרמת החיים במקומות אחרים בישראל ואחוז בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מעל הממוצע בישראל ופועלים בה שני מוסדות חשובים להשכלה גבוהה“, כפי שהם מראים זאת בטבלה בעמ‘ 149 בספר.

למרות זאת גם בשנות האלפיים חוזרים בספרי מטח התיאורים והסטריאוטיפים של חיפה כעיר תעשייה. לצד תיאורי התעשיות הכבדות המסורתיות הם מציינים גם את פיתוח תעשיות הידע במתמ. הנוכחות הפיסית בנוף של הנמל ומפעלי התעשייה הגדולים, בעיקר הפטרוכימיים ובתי הזיקוק, מביאים כנראה להטיה בדימויה של חיפה גם בעיני צוותי מטח, שאינם טורחים לבדוק את נתוניהם המובאים בספר והמוכיחים כי מספר המועסקים בתעשייה בתלאביב עולה על זה שבחיפה, אולם לא יעזו לכנות את תלאביב עיר תעשייה“.

אנשי מטח, כמו רבים לפניהם במשך עשרות שנים, מציינים את הפוטנציאל העצום של העיר שאותו כבר ראה הרצל, והם כותבים: “לחיפה נתונים המאפשרים את פיתוח ענף התיירות: חוף ים יפה המגיע עד המדרונות הירוקים של הכרמל, שכונות בנות 150 שנה ויותר, נמל ימי, אתרים היסטוריים ודתיים כמו מערת אליהו, הגנים התלויים (הבהאיים) והכנסייה הכרמליתית … [אבל] מיקומה של העיר בצפון הארץ, הרחק מהמרכז והקושי להתחרות בערי המרכז ובעיקר תלאביב, הם חלק מהגורמים המקשים על התפתחותה” (עמ‘ 164). ולהוכחת דבריהם הם מביאים את נתוני התיירות והיוממות לחיפה בהשוואה לתלאביב, מה שמחזק את המסר בספר של מטח חיפה היא יפהפייה נרדמת“.

אחרית דבר

ספרי הלימוד לגיאוגרפיה, כמוצגים תרבותיים אחרים, מונחים לרוב כחומר גלםבלתי מנוצל להבנת התרבות המייצרת אותם. כחומר גלם, טמונה בהם התרבות הכותבתאותם, המייצרת בעזרתם דימויים החשובים להישרדותה. ייצוגים של מקומות בספרי לימוד לגיאוגרפיה משפיעים על בניית התדמית המרחבית של התלמיד, שהיא פועל יוצא של ההגמוניה התרבותית השלטת. לפיכך, אפשר להניח כי יחסו אל המרחב יושפע בעתיד מהייצוגים שהיה חשוף אליהם בילדותו ובנעוריו. בצורה זו, עשויה ההגמוניה השלטת להבטיח המשכיות של תפיסותיה כלפי המרחב. “קוראהטקסטים, בן התקופה והתרבות שבה הם נכתבים, לא תמיד מצליח לפענחם במגוון המשמעויות, אבל במבט מרוחק הם מספרים סיפור על הדרך שבה כתבו מקומות.

הרצל, כשכתב את חזונו על העיר, הסיק את מסקנותיו מתוך תפיסה אירופאית קלסית, מודרניסטית ואוטופית שהתאימה לתקופה הקולוניאלית שבה הוא פעל: אם ישנם תנאים גיאוגרפים פיסיים מיוחדים של שילוב ים ויבשה, ואם ישנה אוכלוסייה בעלת יוזמה כמו היהודים, הרי ברור שהמפגש ייצור עיר נמל מודרנית בינלאומית. המקריות ההיסטורית שהביאה את הבריטים לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, הראתה כי הרצל צדק בחזונו והעיר הגיעה לשיאה התפקודי מרחביקולוניאלי בשנות השלושים. אבל פיתוח העיר חיפה יצר למעשה עיר מעורבת מבחינת אוכלוסייה, שהתבססה כעיר נמל תעשייתית. מפעלים גדולים כגון הנמל, חברת החשמל, בתי הזיקוק, וולקן, שמן או פיניציה – שהעסיקו אלפי עובדים – הפכו להיות חממה של ארגוני עובדים חזקים, בעיקר ההסתדרות. חיפה מותגה כעיר מעורבת מבחינת אוכלוסיה – עיר תעשייתית – חיפה האדומה“.

לפיכך אין פלא כי ספרי הלימוד העבריים לגיאוגרפיה שליוו את התפתחות היישוב בארץ, נשענו על הדימויים שנוצרו לעיר ובעיקר על היותה עיר כפי שחזה אותה הרצל – עיר נמל תעשייתית. נראה כי בהשאלה אפשר לומר כי הם העבירו את הדימוי של חיפה כסטחנווויל” = עיר עמל.xxxv

לכאורה חיפה הציגה את חזונו של מבשר הציונות, אך את הכתרים של העבריות קטפה עיר אחרת בארץ: תלאביב.

מאז הקמתה הוצגה תלאביב בספרי לימוד בגיאוגרפיה באור חיובי ביותר, כגולת הכותרת של העשייה הציונית בארץ. למרות הנטיות הסוציאליסטיות של התנועה הציונית, זכתה תלאביב לאהדה רבה בספרי הלימוד, בעוד שאפשר היה לצפות כי מחברי ספרי הלימוד יקשרו כתרים נאים יותר לעיר הנמל והתעשייה – חיפה. הקו השליט בייצוג תלאביב נותר בעינו לאורך כל השנים מעשה יצירה המעיד על חיוניותה ועוצמתה של הציונות. היא מרכז מדינת ישראל, לב ליבה של הכלכלה, התרבות והחברה, מקום בעל עוצמות משיכה לא רק פנימיות אלא גם בינלאומיות. היא משתלבת בתהליכי הגלובליזציה, הסמלים העכשוויים של ערי עולםדבקים גם בה. אין פלא כי ייצוגה כיום הוא תמונת קו הרקיע המתרומם אנכית, הדומה יותר לקו הרקיע של דאונטאון ניויורק, מאשר לערים אחרות בארץ.xxxvi

העיר חיפה מעמידה דילמה בפני כותבי דברי הימים של נוף הארץ, בעיקר הגיאוגרפים שביניהם. הפילוסופיה הגיאוגרפית העומדת מאחורי תפיסת העולם שלהם טוענת כי הטבע מעמיד לאדם את התנאים להתפתחותו של היישוב. בעיר כמו חיפה השילוב הנדיר של יםהרמפרץ ומיקום, צריכים היו לייצר עיר דינמית בעלת עוצמה כלכלית ופוליטית. מצב כזה כמעט הושג בתקופת המנדט, כפי שחזה אותו הרצל, אך מאז חלו נסיגה וקיפאון. תקופת השגשוג הותירה בנוף העיר אלמנטים פיסיים בולטים מאוד (בעלי נראות גבוהה) כמו הנמל, “הלבניותשל בתי הזיקוק, ארובות תחנת הכוח. לכן הדימויים של חיפה בעשרות השנים האחרונות מתאפיינים בדיכוטומיה מסוימת – יש כאלה שממשיכים לראות בה את עיר התעשייה המרכזית כפי שהיתה בתקופת המנדט, ואחרים מציגים אותה כהחמצה של מקום“. זאת למרות התפשטות השטח הבנוי והוספת יסודות ייחודיים לנוף העיר, כמו הגנים הבאהאיים, או השתנות הבסיס הכלכלי של העיר – בענפי ההייטק וההשכלה הגבוהה מועסקים פי כמה וכמה יותר מאשר בתעשייה המסורתית. אבל מפעלי ההייטק ומוסדות ההשכלה הגבוהה – נראותם בנוף העיר פחותה מזו של הנמל או הלבניותשל בתי הזיקוק.

יותר מזה, עליית תפיסת עולם המדגישה היבטים סביבתיים בספרי הלימוד מצאה לה כר נרחב לתאר את חיפה כעיר שזיהום האוויר ובעיות סביבתיות אחרות הופכים אותה למקום מגורים בלתי מועדף. למרות התחזקות הכיוונים החברתיים בגיאוגרפיה, נושאים של רוב ומיעוט לא הוכנסו לספרי הלימוד, כך שמידת עבריותהאו דימויה כעיר מעורבת עם מיעוטים רבים אינם מוזכרים בספרי הלימוד רבים. זאת למרות שהמציאות של עיר מעורבת מלווה את חיפה מאז תקופת המנדט, והגירה ערבית אל העיר ובתחומי העיר היא תהליך בולט בדינמיקה העירונית.

בכל מקרה ברור כי קיים פער גדול בין המציאות של עיר (ולא רק של חיפה) ובין ייצוגה כאוסף דימויים בספרי לימוד או במקורות אחרים כספרים, סרטים או עיתונות. אבל מה שנותר בתודעה הציבורית ובזכרון הקולקטיבי במרוצת הדורות אלה לא רק המבנים הפיסיים של העיר אלא הדימויים שדבקו בה. בחיפה פער זה בולט במיוחד, בין השאר בגלל מה שנראה כיתרונות גיאוגרפיים עצומים של העיר לעומת תפקודיה המרחביים בישראל, ולכן אין פלא שהיא מוצגת במקרה הטוב כמגשימת חזונו של הרצל ובמקרה הפחות טוב כיפהפייה הנרדמת“.

הערות:

i. במקור רציתי להשתמש בכינוי סטחנוויללעיר חיפה, כנגזר מתוך המושג הלקוח מהתרבות הסובייטית הפופולרית: סטחנוביץ‘ – כינוי שניתן לאיש העמל המצטיין. נראה לנו כי דימוי העיר כעיר עמלשדבק בה בסוף שנות העשרים לא נס ליחו, ועד היום רואים בה עיר העבודהאו “חיפה האדומה“. ספרי הלימוד ידגימו זאת היטב.

ii. איכנולד, ד. 2008, בנימין זאב הרצל: מדינת היהודים ואלטנויילנד, ידיעות ספרים, תלאביב

iii. שם, עמודים 148-146

iv . ייצוגם של מקומות בספרי לימוד תלוי במשמעותם הסמלית בתוכנית הלימודים. מקומות בעלי עניין, מנקודת מבטו של המחבר, יתוארו בהרחבה ומקומות אחרים יזכו להערות ספורות בלבד. הערכת המקומות נעשית גם באמצעות הלשון והסגנון הנגדה בין מקומות ושימוש במילים נרדפות. מקומות שהערכה כלפיהם גבוהה יתוארו בביטויים חיוביים כגון סדר, יופי, בריאות, שפע ואושר לעומתם יתוארו מקומות אחרים בביטויים לכלוך,עוני, מחלות, הזנחה ועצב. כך גם נמצא בדרך הצגתם של אנשים תוך שימוש בתיאורים סטראוטיפיים ידועים.

Hicks, D., 1981, Bias in Geography Textbooks, Images of the Third World and Multi-ethnic Britain. London: Centre for Multicultural Education, Institute of Education, University of London, Working Paper 1.

v. ..

Bar-Gal, Y. ,2009 ,”From European oasis to downtown New-York: the images of Tel-Aviv in school textbooks “, Israel Studies, Forthcoming

vi . Anderson, B., 1983, Imagined Community reflections on the origin and spread of nationalism, London, Verso .

vii.

Gilbert, R., 1989 “Language and ideology in geography teaching”, in Slater, Frances, (ed.) Language and Learning in the Teaching of Geography. London: Routledge, pp. 151-162

Henley, Richard, 1989 “The ideology of geography Language”, in Slater, Frances. (ed.) Language and Learning in the Teaching of Geography. London: Routledge, pp. 162-174

viii. כך לדוגמה הופיעו ספרי עיון שהדריכו את המחנכים העבריים, כיצד להפוך את ארץ ישראל“, לנושא מרכזי בבית הספר, שיתאים גם להוראת חשבון ועברית ולא רק לגיאוגרפיה ומולדת.

ix. אמנם מערכת החינוך בישראל מחולקת לשני סקטורים – הממלכתי והממלכתי דתי, ספרי הלימוד בגיאוגרפיה נכתבים לרב בוורסיה אחת. כמו כן יש לציין כי תלמידים מהמגזר הערבי, לומדים באותה תוכנית של גיאוגרפיה כמו במגזר היהודי. רב ספרי הלימוד שהם משתמשים, תרגמו מספרים שנכתבו במקורם בעברית וקיבלו אישור של משרד החינוך.

Bar-Gal, Y., 1993, “Geography teaching in Israel: a retrospective view”,Journal of Geography, Vol. 92, pp. 64-68

x. מקצוע הגיאוגרפיה איננו היחידי שבספריו קיימות הטיות תרבותיות. גם במקצועות נוספים במערכת החינוך כמו שפה, ספרות והיסטוריה קיימת התופעה של הטיות תרבותיות והעברת סטריאוטיפים. לגבי ישראל ראה המחקרים: פירר, ר, 1985, סוכנים של חינוך ציוני, אורנים.

Bar-Tal, D. and Teichman Y., 2005, Represenatations of Arabs in Israeli Jewish Sociaty, Cambridge, Cambridge University Press

xi . קשה לקבוע במדוייק את מספר ספרי הלימוד בגיאוגרפיה בעברית שנכתבו במהלך מאה השנים האחרונות. עד מלחמת העולם השנייה, נכתבו והופקו ספרי לימוד בעברית בארצות הגולה, הם הובאו לארץ לשימוש מקומי. במקביל, הופיעו תחילה מספר קטן של ספרי לימוד שנכתבו על ידי מורים מקומיים. חלק מהכותבים עשו עליהוהמשיכו לפרסם את ספריהם בארץ. כמה היו פוריים במיוחד, וכתבו ספרים רבים ששימשו במערכת החינוך עשרות שנים. הבולט מביניהם היה דר יהוייקים פאפוריש. הערכה היא שהתפרסמו כמאתיים ספרי לימוד בגיאוגרפיה בעברית, במאה השנים האחרונות. רק כשליש מתוכם עסק בארץ ישראל. ראה ברגל, י, 1993, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, תלאביב, עם –עובד.

xii . ראוי לשים לב לתופעה כי מספר ספרי הלימוד בגיאוגרפיה ומיגוון מחבריהם הלך והצטמצם במהלך מאה השנים האחרונות. בין השאר עקב הנהגת תוכנית לימודים אחידה במדינת ישראל, שהכתיבה ראשי פרקים מפורטים מאוד. נראה כי היצירתיות של מחברי ספרי הלימוד נפגעה על ידי תהליך אישור ספרי הלימוד. במקביל, תנאי השוק יצרו תהליך מונופוליזציהשל ספרי לימוד. מספר מחברים מצומצם, ואותם ספרים מועטים נילמדו ברב בתי הספר שנים על גבי שנים. שוק מונופולי זה, נכבש בעשרים השנים האחרונות על ידי המרכז לטכנולוגיה חינוכית. לאור הערה זו צריך להבין את המגבלות המתודולוגיות במאמר זה.

xiii . גרזובסקי, י., 1903, ארץ ישראל, ספר לימוד הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ורשה, הוצאת תושיה.

xiv. צוזמר מ., 1918, גיאוגרפיה, קורס ראשון, אמנות, פרנקפורט

xv. מיטרופוליטנסקי, א, 1920, אסיה וארץ ישראל, חלק שלישי, הוצאת גיטלין, ורשה,

xvi. קמנצקי א.ש., 1923, גיאוגרפיה מצויירת של ארץ ישראל, הוצאת אלטנווילנד, וורשה

xvii פרס י., 1926, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת דביר תל אביב

xviii ברוור, א”י, 1927, הארץ, ספר לידיעת ארץ ישראל, הוצאת דביר, תלאביב

xix. ראה סופר א. וקפניס, ב.(עורכים) 1982, אטלס חיפה, אוניברסיטת חיפה, חיפה, עמ‘ 52

xx. גבריאלי, נ., 1934, ידיעת המולדת, חלק ראשון, הוצאת אמנות, תל אביב

xxi . גבריאלי, שם עמ‘ 50-54

xxii . אביבי.ב, , ואינדלמן א., 1938, במולדת העברית, ספר לימוד גיאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת חינוך לאומי ורשה ותל אביב,

xxiii. שם, עמ‘ 34-42

xxiv. ראה, אטלס חיפה, עמ 52-54

xxv. שיפמן, ד. ,1946, מולדתי ארץ ישראל, הוצאת יבנה, תלאביב

xxvi. גונדלמן, א. וגפן,י., 1948, מדן ועד באר שבע, ספר לימוד מולדת כיתות ד‘-ה‘, חלק א‘, עם עובד תלאביב

xxvii .דוד פישמן, 1954, מולדתי ישראל, חלק ראשון, הוצאת יבנה, תלאביב, עמ‘ 168

xxviii . סמט, א. פרינד, מ., 1961, הארץ הטובה, הוצאת ישורון, ירושלים. יש לציין כי ספר זה נלמד עוד בשנות התשעים בבתי הספר של רשת בית יעקב“, המיועדת לבנות חרדיות.

xxix .הראל, מ, וניר, ד. 1965, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, תלאביב

xxx . הציטוטים לקוחים ממהדורת 1965, עמ‘ 253-260. מעניין לציין כי גם לאחר שלושים שנה, כשעודכן והורחב הספר בשנות התשעים מופיעים בו הפסקאות האלה על תלאביב כלשונן.

xxxi . מטח, 2000, ישראל האדם והמרחב, תלאביב, המרכז לטכנולוגיה חינוכית עמ‘ 150

xxxii . ראה עבודות שונות בעניין זה, כגון

Azaryahu, M., 2000, McIsrael? On the “Americanization of Israel”, Israel Studies, 5, 41-64

Ram, U., 2007, The Globalization of Israel : McWorld in Tel Aviv, Jihad in Jerusalem, New York, NY : Routledge

xxxiii. מטח, 2000, שם, עמ‘ 165-162

xxxiv. שם, עמ‘ 162

xxxv. ראה הערת שוליים מספר 1 במאמר.

xxxvi. Bar-Gal, 2009, ibid

Advertisements