מאואזיס אירופאי לדאונטאון ניו–יורק: דימויי תל–אביב בספרי לימוד
פורסם בגירסה אנגלית
Israel Studies, 2009
פתיחה
“The next morning, as soon as the sun was up, they started on their way, and soon saw a beautiful green glow in the sky just before them.
“That must be the Emerald City,” said Dorothy.
As they walked on, the green glow became brighter and brighter, and it seemed that at last they were nearing the end of their travels…In front of them, and at the end of the road of yellow brick, was a big gate, all studded with emeralds that glittered so in the sun that even the painted eyes of the Scarecrow were dazzled by their brilliancy… “
Baum, Frank L, The Wonderful Wizard of Ozi
פרנק ל. באום מתאר בספרו את הרפתקאותיהם של דורותי וחבריה, בדרכם אל המקום שנחשב כמרכז העולם – עיר האיזמרגד, בה שוכן השליט רב העוצמה של ארץ עוץ. מראה העיר שניגלה לעיניהם, לאחר מסע מפרך ומסוכן באזורים נידחים, הותיר אותם בהלם. ברק האור, האושר והפאר בעיר, הבתים המפוארים לאורך הרחובות המרוצפים, והאנשים היפים המטיילים בין החנויות – הותירו יראת כבוד כלפי העיר והשליט הגדול. נראה כי באום משתמש בספרו במוטיב המוכר כבר מהסיפור המקראי של הנדודים במדבר, בדרך לארץ המובטחת. מבחינתו של באום, היושב במערב התיכון של ארה“ב, עיר האיזמרגד מסמלת את המזרח – את ניו–יורק ונופיה, על אושרה, מרכזיותה, הציפיות והחלומות שהיא מעוררת אצל אנשי הפרפריה.
עשר שנים לאחר שנכתב הספר הנזכר, נוסדת שכונת “אחוזת בית“, על גבי דיונות חול לחוף הים התיכון של ארץ ישראל. תוך כעשור שנים, ב 1918, מצטיירת דמותה של השכונה החדשה, (שלא היו בה יותר מ 200 בתים) בסטיריוטיפים המזכירים את תיאורי עיר האיזמרגד האגדית שיצר פרנק באום. כבר בשלב זה נמשלה השכונה בספר לימוד בגיאוגרפיה שהופיע בקישינייב “לאואזיס אירופאי במדבר אסיה“. בתיאורה משתמש המחבר באלמנטים של אור שמש, בתים יפים, ועושר כדי להבליט את “אירופאיותה” היוצאת דופן במרחב המזרחי שבו היא ממוקמת.ii
נראה כי הקשרים הסמויים בין עיר האיזמרגד האגדית ותל–אביב הגשמית לא נסתיימו. נהפוך הוא – כמאה שנה לאחר שתוארה עיר האיזמרגד לראשונה, ובתחילת המאה ה – 21, מופיע ספר לימוד בגיאוגרפיה של ישראל, המשתמש בסטראוטיפיים מפורסמים של דאונטאון ניו–יורק כדי לתאר את תל–אביב: גורדי שחקים הסוגרים את קו הרקיע, בצילום מזוית נמוכה מכיוון הים, בשעות בין הערביים. אורות הכרך על פני המים מעצימים את הקווים הורטיקאליים של העיר. בקלות רבה וללא מילים מועבר המסר מכריכת הספר, ומסמן בזכרון הקולקטיבי של התלמידים את הדימוי – תל–אביב=ניו–יורק; אמריקה כאן ועכשיו!
מאמר זה עוסק בדימויים נופיים של “העיר העברית הראשונה” במלאת לה 100 שנה. הבחירה נפלה על עיון בייצוגים שחוקרי תרבות לא מרבים להתייחס אליהם – ספרי לימוד בגיאוגרפיה. אין בהם הוד, יוקרה וניצחיות של הספרות היפה. ספרים אלה נחשבים למוצרים יומיומיים, חסרי ברק, הנזרקים לאחר השימוש. מחד, יש בהם רצון להציג לתלמידים את “המציאות כפי שהיא” בדרך אובייקטיבית, אך מאידך אילוצים תרבותיים ואידיאולוגיים מכתיבים את מהות הטקסטים שמוצגים בספרים אלה.iii נראה כי בפרספקטיבה של זמן, יכול לשמש אוסף ספרי לימוד, ייצוג תרבותי רב ערך.
התבוננות בנוף – שינויי הפרספקטיבה בגיאוגרפיה
משנות החמישים ועד השבעים של המאה ה 20, השתלט גל גואה של גישות פוזיטיבסטיות על המחשבה הגיאוגרפית, תוך דחיקת הפארדיגמה הותיקה שעסקה בהגדרת והבנת יחודם של חבלים ( Regions). מאחר ולא צלח הנסיון להציג את פני הנוף רק בגישות “אובייקטיביות“, התפתחה האפיסטומולוגיה התרבותית בתחומי הגיאוגרפיה. גישה זו מניחה כי הנוף הנראה הוא פרי עיצובה של התרבות, ערכיה “ומשחק הכוחות” הפוליטי. מתוך כך החלו מקומות נבחנים ומוסברים על רקע מערכות הערכים והנורמות המעצבות אותם. אותו “מקום” יקבל משמעויות שונות אצל אנשים שונים. אחד מפורצי הדרך בתפיסה זו היה Donald Meinig שהראה כי ישנה קשת גדולה של אפשרויות להתבוננות בנוף – רומנטית, פונקציונלית, כלכלית, היסטורית, אסטתית וכדומה. iv
יש שטוענים כי הנוף הוא כמוזיאון דינמי, המשתנה ומעוצב מחדש בהתאם לתקופה ואירועיה, לערכים, לידע ולטכנולוגיה. אלה משאירים את “שיני הזמן” באלמנטים השונים המרכיבים את הנוף. נוכחות “שיני הזמן” ניכרת בנוף בתהליכי הבנייה או ההרס, המציגים את המימד הרביעי במציאות המוחשית הסובבת אותנו. הגישה הרואה בנוף מוזיאון, מציעה להתייחס אליו כטקסט סמיוטי רב שכבתי, המייצג את מאבקי הכוח על ההגמוניה הפוליטית והתרבותית במרחב. מכאן, שמבני ציבור, שמות רחובות, שלטים, צבעים וגדרות הם כתצוגה של תמונות או פסלים התלויים במוזיאון. “קריאתם” מספרת את סיפורו של המרחב העירוני ותהליכי עיצובו. כמו במוזיאון, כך גם הבנת הנוף אינה רק תוצר של המוצג עצמו, אלא תלויה בעיניו של המתבונן.v
במהלך השנים התקרבה הגישה התרבותית בגיאוגרפיה לכיוונים הפרשניים המעלים את החשיבות הסימבולית של הנוף, ואת הדרכים בהם מוצרי תרבות כמו עתונות, ספרים, צילומים מייצרים את האיקונוגרפיה של הנוף. למעשה הנוף נקרא בצורתו המטאפורית כטקסט, ופתוח לפרשנויות רבות. יש החושבים כי הגיאוגרפיה התרבותית צריכה לבחון את הנוף כאילו היה זה חזיון תיאטרלי.vi דוגמה טובה לתמורות בקריאת הנוף, קשורה לצילום הנוף. אשליית האובייקטיביות בצילום התנפצה, תוך גידול למודעות שמי שעומד מאחורי המצלמה הוא האדם, וראייתו ( vision ) איננה אובייקטיבית, אלא משקפת את תרבותו ואת החברה בה הוא חי ופועל. תוך כדי כך אומצו תיאוריות בסיסיות בתקשורת המונים לגבי פרשנות הצילום כייצוג של מציאות. תיאוריות אלה טוענות כי בהבנת כל ייצוג יש לקחת בחשבון שלושה מרכיבים: המוען – המסר– הנמען. הצילום נתפס כאמצעי להעברת מסרים בין “הכותב” ובין “הקוראים” ובכך הם לא רק מנציחים את השקפת עולמו של “הכותב“, אלא עשויים להשפיע על דרך ראיית המציאות של “הקוראים“.vii למעשה גישה זו מתאימה לצורך ניתוח והבנת ייצוגים אחרים של נוף, כטקסטים ספרותיים או ספרי לימוד.
מכאן מובנת השקפת עולמנו – כי קיימת לגיטימציה מדעית עכשווית “לכתוב” ייצוגים סובייקטיביים של הנוף, ועל אחת כמה וכמה “לקרא” בדרך ביקורתית ייצוגים שנכתבו בעבר.
גיאוגרפיה ומולדת
כאשר שגשגה הלאומיות באירופה במאה ה -19 מדינות ראו צורך בהכנסת הגיאוגרפיה כמקצוע לבתי הספר. מהלך זה סייע להשגת מטרותיה הפוליטיות של הלאומיות המתגבשת והתאפיינה גם בהוצאת אטלסים ומפות לאומיות.viii לכן הזיקה של התלמיד, לארץ מולדתו היא אחת מהמטרות של החינוך הגיאוגרפי והיא טמונה בתוך תוכניות הלימודים וספרי הלימוד של המקצוע בבתי הספר. ספרי לימוד משמשים איפוא, בתפקיד מרכזי בתהליך הסוציאליזציה הטריטוריאלית. בהם טמון הקונצנזוס שאיפשר הפיכתם למקובלים ורצויים במערכת החינוך. מאחר ולרוב ספרים אלה נכתבים ונערכים על–ידי משכילים ואנשי מדע, יש להניח כי הם הקפידו על מהיימנות האינפורמציה שהביאו בספריהם. עם זאת, יש להניח כי כתיבתם מושפעת ממוסכמות האידיאולוגיות והתרבותיות שבתוכם הם פעלו. מחברי ספרי הלימוד לא תמיד מודעים להשפעות האידיאולוגיות המכוונות את כתיבתם, ופעמים רבות היא נעשיית בצורה בלתי מודעת. לכן במפות, ובטקסטים של ספרי לימוד ניתן לראות הטיות סובייקטיביות, לשוניות וכרטוגרפיות, שהם פרי האידיאולוגיות השליטות במערכת החינוך. ix
התנועה הציונית כתנועה לאומית נשאה את דגל הסוציאליזציה הטריטוריאלית עד הקמת מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה, היא זו שלקחה על עצמה את תפקידי החינוך, ולפיכך העבירה אליה את הדאגה לחינוך הגיאוגרפי ולהגברת הזהות של אזרחיה עם הטריטוריה. שני המקצועות המרכזיים שהותאמו לסוצאליזציה הטריטוריאלית היו “מולדת” ו“גיאוגרפיה“. המקצוע הראשון כלל הכרה ראשונית עם היישוב של התלמיד, יסודות קריאת המפה, עונות השנה, טבע וכדומה. לרב הנושא נלמד בכיתות ג‘-ד‘. מכיתה ה‘ התחילו ללמוד “גיאוגרפיה” עד סוף בית הספר היסודי (כתה ח‘) ולאחר הרפורמה בחינוך ( 1968 ) גם בחטיבת הביניים. הג“ג נתפסה כמקצוע שצריך לסייע להשרשת ילדי המהגרים במולדת החדשה, זאת על ידי הבלטת הפאן הציוני– יהודי של המקצוע. במילים אחרות – מקצועות הגיאוגרפיה והמולדת באו לא רק להקנות ידיעות על הארץ, אלא בעיקר לסייע בקליטתו הרגשית של הילדים בארץ בעזרת ידע על עברה, נופיה וטבעה. אין פלא כי התנועה הציונית הרבתה בפעילות חינוכית הקשורה לסוציאליזציה הטריטוריאלית. ודאגה לפרסם ספרים עיוניים, ספרי לימוד וחומרי למידה לבתי הספר בארץ ובגולה. x
הבסיס לכל אלה היתה תוכנית הלימודים הראשונה של הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל, שהופיעה בשנת 1903. מאחר והיו קיימים שלושה זרמים נפרדים בחינוך הציוני – הליברלי, הדתי והסוציאליסטי, הרי לכל אחד מהם היתה וראציה משלו בתוכנית לימודים. בין המקצועות שבהם הורגשה השפעה אידיאולוגית מסויימת על החומר הנלמד היו מקצועות המולדת והגיאוגרפיה. לאחר קום המדינה, וחקיקת חוק חינוך חובה, הופיעו תוכניות הלימודים הרשמיות של מדינת ישראל. מאחר וחשיבות הגיאוגרפיה ורציונל החינוכי שלה לא השתנה, המשיכו תוכניות אלה את התוכנית שנקבעה בראשית המאה העשרים, תוך הפרדה לשני זרמי החינוך – הממלכתי והממלכתי דתי. תמורה חשובה בתכנים של תוכניות הלימוד בגיאוגרפיה התרחשה בסוף שנות הששים וראשית שנות השבעים, שעה שהתבצעה הרפורמה בחינוך. תוכנית זאת, באדפטציות תקופתיות נהוגה עד היום.xi
כיצד משתלב נושא תל–אביב, בתוכניות הלימודים הנזכרות בגיאוגרפיה? הבסיס לכל תוכניות הלימודים בגיאוגרפיה בארץ היתה הפארדיגמה הרגיונלית. על פי פארדיגמה זו נלמדו איזורי העולם בהתאם לכיתה. עם זאת, סקירה בסיסית על ארץ ישראל ואזוריה היתה כבר בכיתה ה‘-ו‘, וסקירה כוללת שנייה, היתה בכיתה ח‘, ולאחר הרפורמה בחינוך בכיתה ט‘. פעם שלישית נלמד החומר על ארץ ישראל, בכיתות הגבוהות של בתי ספר תיכוניים כחלק מבחינת הבגרות. לאחר הרפורמה, לימוד ארץ ישראל חולק לאזורים, ובכל שנה התלמידים צריכים ללמוד אזור מסויים, כמו “הנגב” בשנה אחת, אזור “צפון הארץ ומישור החוף“, בשנה אחרת וכדומה. מכאן, שמקומות בארץ, כמו הערים הגדולות או אזורי ההתיישבות חוזרים ולומדים עליהם בכמה מחזורי לימוד בגילים שונים. היינו, תלמיד נחשף לנושאים חשובים כמו ירושלים, או תל–אביב במסגרות שונות של מקצוע הגיאוגרפיה במהלך השנים.xii
במרוצת מאה השנים האחרונות התחלפו הדורות של מחברי ספרי הלימוד. עד שנות הששים של המאה העשרים, רובם היו משכילים, מורים ומחנכים, ללא הכשרה אקדמית בגיאוגרפיה שפעלו בעיקר בחינוך היהודי בגולה. מחברים אלה שלא היו “גיאוגרפים מקצועיים“, לא היו צריכים לחכות ל“מהפיכה התרבותית” בדיסצפלינה. הם ידעו “לכתוב” את נוף הארץ ולפרש אותו בעת ובעונה אחת. במכלול הקולקטיבי שנוצר מאוסף קטעים שהם חיברו משתקף לא רק נוף הארץ בהתהוותו, אלא גם נקודות המבט – זויות הראייה של מחברי ספרי הלימוד. רובם הגדול נותר כאמור אנונימיים שהאמת הפנימית הובילה אותם לכתוב טקסטים “פוסט מודרניים” בגיאוגרפיה תרבותית כבר בחצי הראשון של המאה העשרים.xiii לעומתם, משנות הששים והילך, נטלו את המשימה של כתיבת ספרי לימוד גיאוגרפים בוגרי האוניברסיטאות בישראל, שכתבו בזוגות את ספרי הלימוד. בעשורים האחרונים, לקח “המרכז לטכנולוגיה חינוכית” The Center of Educational Technology, Tel-Aviv
את המשימה לידיו, ופיתח קבוצה חשובה של ספרי לימוד. ספרים אלה, הם פרי עבודתם של צוותים גדולים של כותבים ויועצים מדעיים.xiv
מקום, ספרות יפה ותל אביב
בהרצאה השנתית בשנת 1946 של נשיא האגודה הגיאוגרפית האמריקאית J.K Wright הוא קרא לגיאוגרפים להשתמש יותר בדימיון, ולפנות למקורות לא שגרתיים כמו ספרות באמנות על מנת לחשוף מימדים נוספים של הנוף.xv את האתגר שהציב רייט, הרים הגיאוגרף ההיסטורי הבריטי Clifford Darby, בניתוח רגיונלי של אזור Wessex באנגליה על פי הספרים שנכתבו בו. דרבי חיזק במאמר את הטיעון, כי התיאור הרגיונלי איננו מונופול של הגיאוגרפים האקדמיים.xvi
מפגש קצר זה בין הגיאוגרפיה לספרות נקטע בשנות החמישים בעקבות עליית הגישות הפוזיטיבסטיות, ודחיקת הרגיונליזם כדרך חקירה מדעית. אבל הגחלת הלוחשת לא כבתה: בשנת 1964, כתבו שני גיאוגרפים בריטים מאמר מרתק על הנוף האנגלי. xvii במאמר הם מסתמכים על פיסקאות מתוך ספרות יפה ויצירות אומנות, באותה מידה שהם הסתמכו על מקורות “אובייקטיביים“. גם לאחר מאמרם לא נסחפה הגיאוגרפיה אחרי הספרות והאמנות כמקורות לגיטימיים להבנת הנוף. עליית חשיבות הספרות היפה כמקור בעל ערך מחקרי בתחומי מדעי החברה בכלל וגיאוגרפיה בכלל נעשית בשנות השבעים המאוחרות, כריאקציה כנגד הגיאוגרפיה הפוזיטיבסטית. חוקרים שונים קראו לגיאוגרפים לחזור ולשים לב ליתרונות ולמעלות שיש בספרות היפה ובאומנות כמקורות להבנת המקום, הסביבה והחברה. xviii
הגדילה לעשות האגודה הגיאוגרפית האמריקאית שפירסמה מונוגרפיה של צמד החוקרים , Salter & Lloyd1977, שדנה בקשר שבין ספרות וגיאוגרפיה דרך מושג משותף – נוף.xix לדידם החיפוש אחרי סדר, תוך הסברתו של הנוף הם עניין מרכזי של הגיאוגרפיה. לעומת זאת, הסופרים משתמשים בתיאור הנוף לשם הבנת משמעותו לאדם. ועוד הם טוענים, שהסופר מתייחס לנוף במבט אישי, ופנימי, והגיאוגרף מנסה להציג מבט ציבורי חיצוני תוך טשטוש ההיבט האישי. הגיאוגרפים מביאים לפיכך את ההטיה המדעית להבנת הנוף – עיסוק במימד הממשי, ולא בממדים הנסתרים לא מוחשיים. לדעתם, רצוי ואפשר לגשר בין עמדות אלה לצורך הבנה עמוקה יותר של הסביבה והאדם.
כתוצר של התייחסות חדשה זו בגיאוגרפיה התרבותית, נוצרו מושגים ומונחים מרחביים שיתנו משמעות רבה יותר ליחסי אדם ונוף. אחד המונחים החשובים שהתקבלו היה המונח “מקום” place, שבו אנשים חיים, חווים רגשות, עובדים, גדלים, ומחוברים לתמורות הקטנות המתרחשות בו. כך הובחנו מקומות על פי תפקידם – מקומות ילדות – מקומות כבית. הודגש הקשר של האדם למקום דרך הפרספקטיבה של היותו “יליד–מקומי” (native ) או זר כתייר ומהגר.
בספרות היפה, “המקום” נוכח בסיפור, לצד הדמויות, העלילה, הזמן והשפה. פעמים המקום עומד במרכז היצירה והעלילה מתרחשת סביבו. כזה הוא סיפור הקמתה או חורבנה של עיר. לפעמים מקום יכול להיות “בית“, “שכונה“, או “רחוב“. יש שתיאורי המקום הם ריאליים, אך משקפים את שמתרחש בליבם של הדמויות. דרך תיאור המקום מועברת משמעות חזקה יותר של האוירה בה פועלים הגיבורים, לא רק כרקע, אלא גם בתפקיד של העברת סמלים ומשמעויות. המקום מספק את תחושת המרחב ביצירה הספרותית ומאפשר לעצב את מימד העומק הדרוש לה. וכך הוא יכול להיות כמטפורה הניזונה מהזכרון הקולקטיבי של הקוראים.xx
נראה כי כל התכונות האלה ממלאת העיר תל–אביב שמשמשת כר נרחב לתיאורי מקום בספרות ובאמנות הישראלית. אמנם בשנותיה הראשונות, תפסו מקומות אחרים בארץ, כמו יפו, ירושלים או פתח תקווה פרקים חשובים בספרות העברית. אבל נתמזל מזלה של העיר שנוסדה בתקופה שבה החלו חיי יצירה תרבותית תוססת, בעיקר באחת השכונות הראשונות – נווה צדק שנוסדה ב 1887. נווה צדק ויפו מתוארים אצל סופרי התקופה, כמו עגנון, ברנר כאנטיתיזה לירושלים, בעיקר בתחום החילוניות לעומת המסורתיות והדתיות. קווי מתאר אלה של תל אביב הסתמנו עוד שהייתה שכונה קטנה שרועה על גבעות החול לפני מלחמת העולם הראשונה. נורית גוברין מציינת כי הספרות התייחסה לתל אביב כאל כרך גדול וראתה בה את העיר הגדולה, הפתוחה, הדינמית, עוד לפני שתכונה זו הפכה למציאות. גוברין מציינת כי בכל תקופה היצירות הספרותיות מתייחסות שונה לתל–אביב: התפעלות וגאווה מתקופת הקמתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העשרים מתבססת תדמיתה כמקום הנמצא בתהליכי צמיחה, תוך ביקורת מסויימת על אורח החיים העירוני–גלותי. מאמצע שנות השלושים, מתייחדת תדמיתה של העיר בהפיכתה לכרך, תוך כדי הבעת הצער על אובדן האינטימיות הראשונית, מה שהוביל בעתיד למיסחורה של נוסטלגיה זו. xxi
נראה כי ההתפעלות, הגאווה מהקמת העיר וצמיחתה המהירה לכדי כרך, קשורים לתהליכים רחבים ועמוקים יותר של גיבוש הזהות הלאומית היהודית בארץ. העיר משמשת כסמל לנס החדש של העשייה הציונית והפיכת מרחב שומם למקום יישוב תוסס ופורח. כה עמוקה תחושת הסמליות עד שנראה כי פרנסי העיר תל–אביב רואים בה ממדי מלכות חדשה, ומציינים וחוגגים את הולדתה כל רבע מאה, בטקסים, באירועי תרבות, בקבצי מחקר וכדומה.xxii
ההתפעמות
בתקופה שבה הגיעה העלייה שניה לארץ, ועוד לפני שהתחיל להבנות המרכז הספרותי העברי נווה צדק, הופיע בורשה ספר לימוד בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, שכתב של יהודה גרזובסקי.xxiii זהו ספר לא גדול, שבעיקרו הוא רשימת אינוונטאר קצר של הקיים בארץ – הרים, מקומות, יישובים ותושבים. לעיר הגדולה בארץ באותן שנים, ירושלים (שיש בה כחמישים אלף נפש על פי דבריו) הוא מקדיש כעמוד אחד, בו מציין את תלות יהודיה בכספי החלוקה, את שרידיה הקדושים ואת מצוקת המים. לאחריה הוא עובר לתאר בחצי עמוד את יפו, שלצד עתיקותה, התפתחה מאוד בעשרות השנים האחרונות. “מספר תושביה כ 26 אלף..היא עיר מסחר. דרך החוף יביאו את כל הסחורות מחוץ לארץ, ויוציאו הרבה תבואה ושמן זית ושמשין וסבון, ובפרט תפוזי זהב…מהפרדסים הרבים אשר מסביב לעיר…רב תושביה היהודים הם בעלי מלאכה, חנוונים, סוחרים ופועלים במושבות“. למרות התיאור הקצר של גרזובסקי, ספרו מציג את התיזה שתתגבש לאחר מכן – יפו (ולאחריה תל–אביב) הם מקומות אחרים. אלה מקומות של מלאכה, יצירה, סחר בינלאומי, השונים מהערים שנקשרה אליהם הקדושה כמו ירושלים או חברון.
לא הספיקה השכונה החדשה להיוולד, וכבר לאחר חמש שנים חוותה אירועים טראומתיים – מלחמת העולם הראשונה, גירוש תושביה והחלפת השלטון הע‘ותמני בשלטון הבריטי. עוד לפני המלחמה ניכרו בשכונה הצעירה הסממנים של העידן החדש. כתב משה צוזמר 1918:
“תל–אביב היא גולת הכותרת של כל הישוב העברי החדש, אואזיס אירופאי בתוך מדבר אסיה. כאלו בחלום עברת פתאם לאחת הפינות היפות והשקטות שבאחת מערי החוף באירופה הדרומית מערבית: שורות של רחובות ישרים ומרצפים. לשני עבריהם עצים וגני פרחים. הכל כאן חדש ומצחצח. השמש שופעת אורה וחמה על הבתים המזהירים בלבנניותם ועל הילדים הרעננים הממלאים את האויר צחוק ושירה ושמחת חיים“.xxiv
ספרו של צוזמר שיצא בהוצאת אמנות בפרנקפורט, הוא ספר לימוד מפואר, ומושקע מאוד מבחינה גרפית. הוא לא נופל באיכותו הטכנית מספרים מקבילים באירופה ובצפון אמריקה באותם ימים. עבורו, תל אביב היא פיסת אירופה במזרח, והסימנים הנופיים שהוא מציין הם סדר, תכנון, רחובות ישרים, עצים ופרחים. אין פלא שהמוני הילדים שמחים וצוהלים במקום כזה. הספר משתמש במוטיב התייר הנוסע, המגיע לנמל יפו, ויוצא לשוטט בארץ. התרשמותו הכבירה מתל אביב, מובנת על רקע החוויה שעבר התייר כאשר נחת ביפו:
“אך תבוא העירה, וידעת כי על אדמת המזרח דרכה רגליך. הרחובות צרים ועקומים, ואור השמש חודר אליהם אך במעט…השוקים מקורים על פי רוב, ובהם רעש ושאון, גדול הלחץ והדוחק. משני עברי הרחוב נמשכות חנויות – לרב בלי חלונות. לפני הפתח, על מרבד פרוש, יושב לו החנווני הערבי, רגליו מקופלות תחתיו והוא מעשן נרגילה.. מביט במנוחה על תמרות העשן העולות ומתאבכות סביבו. לשאון הרחוב לא ישים ליבו“.xxv
וצוזמר מסכם את תיאור תל אביב, כאשר בלילה התייר יוצא לטייל ברחוב נחלת בנימין, ושמי התכלת מוארים בירח מלא וכוכבים נוצצים, והוא מרגיש שהולך בחלום, בתוך אגדה.
וכך, אולי בפעם הראשונה, בספר גיאוגרפיה עברי בטקסט ארוך ועשיר, מציין המחבר אלמנטים שמחזקים את הדימויים החיוביים של “פיסת אירופה” שהקימו היהודים, התרבותיים, העמלים והחרוצים, תוך הצבת אלטרנטיבה לנוף המנוון, הלא פרודוקטיבי של הערבים ילידי הארץ. מרכז העניין בספר של צוזמר, להביא את “המראה” Vision, של תל אביב. הוא אינו מתעכב , בתיאורו את העיר על נושאים קלאסיים האופייניים לספרי גיאוגרפיה כמו מקורות תעסוקה. למרות שספר הנידון לא הופיע מטעם גוף רשמי של התנועה הציונית, הוא כבר ספוג בגישות שיאפיינו פירסומים מאוחרים, כמו של הקק“ל. בכל אלה ההנגדה בין המזרח המקומי, ובין “פיסת אירופה” הנוצרת על ידי התנועה הציונית, הפכו להיות מסמן קבוע ברב ספרי הגיאוגרפיה לפני קום המדינה.
באותה תקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הופיעו בוורשה ספרים נוספים ללימוד גיאוגרפיה, אף הם ברמה גרפית טובה וכוללים איורים רבים. אחד מהם הוא ספרו של א. מיטרופוליטנסקי, המתאר את ארץ ישראל במסגרת הרגיונלית של אסיה כולה, ואיננו מקדיש שטח כתיבה רחב לתיאור הארץ.xxvi הערבים יושבי הארץ מתוארים כעוסקים בחקלאות. ובכלל “דרגת המלאכה והתעשיה” בארץ, נמוכה ביותר, “כי צרכי הפלח אינם מרובים“. את ירושלים הוא מתאר בשבע שורות, ואת יפו ותל אביב בארבע בלבד. “יפו – נמל ועיר מסחר, ודרך חופה מוציאים תבואה שמן ופירות“. אבל “השכונה היפה ביותר [ביפו] היא תל אביב, בה נמצאת הגמנסיה העברית הראשונה הרצליה“. שאר הערים הגדולות בארץ, חברון, חיפה, עזה זוכות לשורה אחת בלבד. להמחשת דבריו מביא המחבר ציור של “ערבי ארץ– ישראלי“, ורישום של העיר יפו במבט מהים.
תאור דומה קצר ותמציתי, יבש משהו, של הצגת הדברים בספר לימוד אפשר לראות ביצירתו של ד“ר א.ש. קמנצקי, שהיה מיועד לכיתה ו‘ של בית הספר העברי.xxvii גם כאן בעשרים שורות מסכם המחבר את הנושא. תחילה מתאר את יפו ופרדסיה, מיקומה, מספר תושביה וחשיבותה ההסטורית. לאחר מכן עבר לציין כי ישנה שכונה חדשה שכולם בה יהודים: אשכנזים, ספרדים ותימנים, העוסקים במסחר, וידוע שם “הגמנזיון העברי“. קוצר הטקסטים של ספרים אלה, אינו מאפשר להרחיב תיאורים סטריוטיפיים של הארץ ומקומותיה, כפי שעשה זאת ספרו של צוזמר.
לפני שנמשיך לשנות השלושים, יש להזכיר כי במחצית השנייה של שנות העשרים הופיעו שלושה ספרי גיאוגרפיה שהיו מוקדשים רק לנושא “ארץ ישראל“, והיו מיועדים לקהל המשכיל.xxviii ספרים אלה ערוכים בגישה הרגיונלית, הסוקרת נושא אחרי נושא, ועוברת על כל האזורים השונים בארץ. הספרים כתובים בשפה עניינית, יבשה, אינפורמטיבית, כמו באינצקלופדיה. חשיבות גדולה היתה לספרו של א.י. ברוור, עקב יוקרתו ומעמדו האקדמי והציבורי באותה תקופה. ספרו הפך להיות הטקסט המדעי הבסיסי המרכזי בנושא ארץ ישראל, עוד שנים רבות. נקודה סמלית בעניינינו היא העובדה, כי שלושת הספרים מופיעים בפרק זמן קצר יחסית, בהוצאות ספרים הנמצאות בתל–אביב. גם הם מסמנים את עליית מעמדה של תל אביב כמרכז תרבותי, המתחיל להתחרות עם המרכזים העבריים הגדולים בגולה, כוורשה או פרנקפורט בפירסום ספרי לימוד בגיאוגרפיה.
היפוך היחסים הכמותיים בין תיאורי יפו לתאורי תל אביב, מתרחש לקראת סוף שנות העשרים. רואים זאת בספרו המפואר והמושקע של א. בלנק (1930) שבו ניסה להקיף את כל חלקי העולם במאה חמישים עמוד. הספר נכתב “על פי הפרוגרמה האנליטית הממשלתית שנועד לשנה רביעית בבית הספר העממי העברי ברומניה“, הופיע בהוצאת “אסכולה“, של רשת החינוך “תרבות” בקישינייב. זהו ספר לימוד ראשוני ובסיסי בגיאוגרפיה, שבו עוברים התלמידים על רב יבשות העולם. מאחר והיה מיועד לתלמידים ברשת “תרבות“, גדול יחסית החלק המוקדש לארץ ישראל.xxix
בניגוד לספרו של צוזמר הנוקט במתודה סיפורית ללימוד המידע, ספרו של בלנק כתוב בשפה “מדעית” יבשה ועניינית, תוך הדגשות קליגרפיות רבות. לאחר סקירה בסיסית על הארץ, גבולותיה, ותושביה, הוא מגיע לפרק היישובים. שלושה עמודים ראשונים הוא מרחיב על ירושלים ושכנותיה (בית לחם וחברון) ומגיע לתאר את תל–אביב. זאת העיר:
“היותר יפה בכל מקומות הישוב העברי החדש. רחובותיה ישרים ומרוצפים, הבתים בנויים בטוב טעם ובסדר נאה וכולם מוקפים אילנות וגני פרחים. על קרנות הרחובות מדבקות טבלאות עיבריות: “רחוב יהודה הלוי“, “רחוב אחד העם“, רחוב פינסקר ועוד.בה נמצאת הגמנסיה ‘הרצליה‘ – בניין רם ונהדר המתנשא על כל שאר הבניינים מסביב. המסחר בעיר הזאת הולך ומתפתח במידה רבה. יפ – עיר נמל. שוכנת על גבעה על חוף הים התיכון. מספר תושביה 50.000 איש. בסביבות יפו נמצאים הרבה פרדסים ובהם מגדלים תפוחי זהב לרב“xxx
שתי תמונות מלוות את הטקסט על תל–אביב: מבט כללי, מבניין גבוה, המראה בתים בני שלוש קומות, ובאופק מבצבץ הים. תמונה שנייה – תחנת הכוח של רוטנברג – בניין מסיבי וגדול, המציין עוצמה של תעשייה ומודרניות בארץ. נראה כאילו הוכרע המהפך בספרי הגיאוגרפיה שיצאו בגולה, ביחסים הדיאלקטים בין יפו העתיקה, ובין ביתה החורגת הצעירה – תל–אביב. אפשר אולי לומר, כי יש בכך עדות שבתקופה זו הוכרע המאבק התרבותי על ייצוגי המקום בארץ בטקסטים הגיאוגרפיים החינוכיים העבריים. אומנם גם בהמשך מחברי ספרי לימוד שונים יאריכו, יוסיפו צבע או תיאור של יפו, אך תמיד יהיה זה הד לעולם אחר, למקום שונה למרות שהוא חלק מהרצף היישובי באותו אזור.
תאורי יפו ותל אביב אצל גבריאלי ( 1934) נמצאים בפרק משותף הנקרא “התאומות“.xxxi תחילה הופיעה התאור של יפו, המוצגת כמרכז הפרדסנות בארץ ישראל, וכעיר מסחרית פעילה ושוקקת חיים, דרכה עבר רב הסחר הימי בארץ ישראל. “שרק עוד לפני מאה שנה הייתה עיירה ערבית קטנה מוקפת חומה. ועתה פרצה את חומותיה לבלתי השאיר להם שריד, ותהי לעיר גדולה, בה יושב הנציב המושל על כל הכפרים עד עזה בדרום.” גבריאלי ממשיך לשבח את יפו, וקושר לה כתרים כמקום שבו נוסד בית הספר העברי הראשון, והקהילה היהודית בו גדלה ופרחה עוד לפני שקמה תל אביב. הצגתה של יפו אצל גבריאלי מרוחקת משהו, אבל נותנת לה כבוד בתפקידיה הכלכליים, מרמזת על תערובת תושביה ועל היותה עיר עם הפנים אל הים הגדול, זקופה, גאה בעברה ובמיקומה החשוב. יופיה של יפו נראה לעין:
“צפה והבט אליה משפת הים של תל–אביב וראית מה יפה היא. לרגליה יכחיל הים, זקופות תרדנה חומותיה הקודרות אל תוכו. צפופים ומתנשאים מעל ראש הסלע, שעליו היא עומדת, בתיה האפורים. בראשיהם יאדימו הגגות. פה ושם תתרומם מעליהם כפת מסגד מסלמי או מגדל כנסיה נוצרית” xxxii
משכתב גבריאלי דברים אלה, לתל–אביב מלאו כבר 25 שנה, ובניגוד לתאור הקצר של יפו הוא מרחיב בכמה עמודים על תל–אביב, ומעניק לה את הכותרת “עיר“, היא עיר בירה של היישוב היהודי, שעברה מטאמורפוזה: “רק בתים מועטים נותרו מבתי תל–אביב הישנה…בעליהם הרסום למען הקם במקומם בתי מידות חדשים לחנויות ומשרדים. כי לא שכונת גנים היא תל אביב כיום, אלא עיר גדולה רבת תנועה ועבודה, בירתן של מושבות היהודים בשרון ובשפלה.”
מכאן והילך תיאור העיר אצל גבריאלי מעלה לעוצמות גדולות מאוד את המודרנה של העיר, ואת חיוניותה המתבטאים בתעשייה ובמלאכה עבריים. מודרנה זאת, ניכרת בתאורים עשירים, המבליטים את נושא התחבורה הנובע מתפקידיה החשובים במרחב היהודי: “הנה יצאה שורת אוטומובילים מן העיר ופניה צפונה. אל השרון. כבדים הם האוטומובילים, עמוסים משא לעייפה: הראשון עמוס סמוכות, לסמוך את הנטיעות הצעירות בפרדסים…האחרים עמוסים חמרי בניין, קרשים מלט ופח לבניה…הללו נושאים צרכי אוכל, אשר הובאו מעבר לימים.” אוטומובילים אחרים מלאים באנשים החוזרים לבתיהם אחרי שסידרו ענייניהם בבנקים או בבית המשפט בעיר. ומוסיף ומתאר גביראלי את האוטומובילים המלאים בילדים ונוער עם ילקוטים על שכמם, הבאים כל יום לתל אביב מישובי הסביבה, כי לא רק עיר מעשה היא תל אביב, אלא גם עיר תורה וחוכמה. ויש בה גימנסיות רבות. ובבתי הדפוס שלה יודפסו אלפי ספרים “וגם האופרה העברית, וגם התיאטרון העברי כוננו בה את מושבם“.
כמובן גולת הכותרת של העיר אצל גבריאלי הוא המסר הערכי החד והברור, הניכר בפניו של כל תייר יהודי המגיע לראות את הפלא:
“יאמר יהודי בליבו, אראה את העיר הזאת, שכלם יהודים, שרחובותיה נקיים ויפים.שראשיה, שליטיה, מנהיגיה ושוטריה יהודים. אעברה נא וארה, האמת דיברו האנשים? ועל כן ירבו התיירים לבקרה בחודשי האביב ינהרו יהודים לאלפים, מכל תפוצות הגולה, מארצות רחוקות ומעבר לימים אל ארץ ישראל ואל העיר תל–אביב. לכבודם תתקשט העיר, תחוג את חגיה ותשתדל להראות להם את אשר יצרו תושביה החרוצים…משתאה יתהלך התיר ברחובות העיר היפים ובעינו דמעת שמחה. כי אכן יראה בעין את אשר עוללה ידם החרוצה של אנשי תל–אביב בעירם היפה, הצעירה בערים.”xxxiii
לאחר שהגיע הגל של העלייה החמישית, והעיר כבר חגגה רבע מאה להקמתה, לא היה ספק בעיני מחברי ספרי הלימוד, כי היא היהלום שבכתר. הם מתחרים ביניהם בסופרלטיבים שקושרים לה, כאילו דרכה ניתן להוכיח את חיוניותו של המפעל הציוני. מגמה זו ניכרת באותם ספרי לימוד שנקטו במתודולוגיה הסיפורית, שאיפשרה למחברים להרחיב את היריעה. דוגמה טובה לכך הוא ספרם של אביבי ואינדלמן, במולדת העברית.xxxiv על פני עשרות עמודים מתוארת חוויותו של נחום, שעלה לארץ עם הוריו וכשאנייתם עוגנת בנמל תל אביב, הם פורצים בבכי של אושר ויודעים “כי מכאן לא ילכו, פה יישבו לעולם“. יום אחד מספר לנחום אחיו נפתלי את תולדות העיר העברית הראשונה. טקס הנחת אבן הפינה בחולות, בנייתה של אחוזת בית.
“הרבה עמל השקיעו הבונים הראשונים בבניין העיר תל–אביב, אך יותר מכולם פעל מאיר דיזנגוף ז“ל. הוא מסר את כל כוחותיו להתפתחותה של העיר. לאות תודה על עבודתו המסורה בחרו בו אנשי תל אביב לראש העיר. עד יומו האחרון דאג לשלום העיר ותושביה. כל ילדי תל–אביב הכירו את ‘אבא‘ של העיר העברית הראשונה, את מאיר דיזנגוף, ואהבו אותו אהבה רבה” ועוד מציינים המחברים, כי במשך הזמן “משכה אליה את כל העולים החדשים…ומספר תושביה מגיע כיום למאה שבעים אלף, כולם יהודים“.xxxv
בדרך כלל ספרי לימוד בגיאוגרפיה מציגים עובדות “מוצקות” של הנוף, העיר והאזור: התפתחות שטח בנוי, גידול מספר התושבים והתפתחות הכלכלה וענפיה. אבל אביבי ואינדלמן הולכים בדרך אחרת. על פני עשרות עמודים נוספים והמלווים בעשרות תמונות, רוצים המחברים לשכנע את התלמידים כי “תל–אביב – עיר הפלאים“. בעזרתו של נחום ונפתלי, הם נוגעים כמעט בכל תחום אפשרי: טיול ברחובות העיר, בתי החרושת, שדרות רוטשילד, שפת הירקון, יריד המזרח, מוסדות שונים. המחברים הלכו בספר זה רחוק יותר, ושילבו את ההוויה והחויה התל–אביבית בתאור העיר. זהו אולי הספר הראשון והמפורט ביותר שהציג את התרבות האורבנית החילונית העברית שנוצרה בתל אביב, בשנות העשרים והשלושים. יש בספר תיאורים אימפרסיוניסטיים צבעוניים, עסיסיים, מלאי תשוקה של נוף, בריאות ואושר. כך לדוגמה – כשהגיעו נחום וחבריו אל שפת הירקון
“דרכו רגליהם על העשב הירוק והרטוב. מתוך העשב בצבצו פרחים צבעוניים… פרחים מכל המינים – הכחילו, הצהיבו והאדימו באחו.” אבל, מצפון לירקון עוד שולטת האימה “בלילה נשמעת יללת תנים איומה, בתי חומר של ערבים ניבטים מקרוב. חולות רובצים תלים–תלים, אך אין מעצור בפני תל–אביב…שכונות חדשות תצמחנה.” נחום שמע את הדברים “ודמעות שמחה נצנצו בעיניו. הוא חלם חלום בהקיץ“.
לשיאם הגיעו תאורי העיר בחגים ובמועדים. לאחר כניסת השבת, הטיילת ורחובות העיר הומים אדם. כולם נוהרים לשפת הים, לשאוף אויר צח ולנוח מעמל השבוע. “מבעד החלונות הפתוחים של הבתים, נשפכת שירה עליזה ונעימה. רדיו ירושלים משמיע תכנית שבת מיוחדת. עד שעה מאוחרת בלילה נראות חבורות טיילים ברחובות העיר“. תל אביב “כעיר ללא הפסקה“, מונצחת בספר זה כבר בשנות השלושים על ידי מחברי ספר הלימוד, שלכדו את התרבות האורבנית החדשה המתהוות בה. הם מדגישים שזאת עיר, ששפת הים מהווה מרכיב מרכזי בהווייתה:
ביום השבת “חוף הים זרוע אנשים וילדים לאלפים. הרחיצה בים, היא תענוג מיוחד. ילדים שזופי גוף, פזיזים, עליזים – מתרוצצים בין גלי הים המזהיבים, מכחילים ומתיזים רסיסי מים“. וכהוכחה חותכת לקביעה זו, מובאת תמונה של “צברים, ילדי הארץ, רצים בתוך גלי הים, מחייכים ומאושרים.xxxvi
ומה קרה ליפו? לאחר עשרות עמודים על תל אביב, נדחס התיאור של יפו לשלושה עמודים בלבד. נחום וחבריו “עוברים בסמטאות צרות ומרופשות, רואים בתים אפורים וגגותיהם האדומים…טבחים עומדים ברחובה של עיר וצולים בשר ומטגנים דגים. מוכרי לימונדה מצלצלים בכוסותיהם..גמלים פשוטי צוואר מהלכים בשורה ארוכה…וריחות בלתי נעימים עולים באפו של נחום” ברחוב הנמל ראה בתי קפה ערביים בתוכם רעש והמלה של ערבים “השותים קפה ומעשנים נרגילות, מתוך עצלות. הם מגרגרים, צועקים, מתלוצצים ומשחקים בקוביות. הגרמופון משמיע ניגונים מזרחיים, עצובים ושמחים כאחד“.xxxvii
הערצת העוצמה
הסימביוזה בין תל–אביב ליפו, איננה רק בתלות היישובית כפי שהציגו כמה ממחברי ספרי הלימוד בשנות השלושים. זוהי סמביוזה במישורים סימבוליים עמוקים יותר. תל–אביב היהודית והמודרנית, משמשת אנטיתיזה ליפו הערבית אנשיה ותרבותה. ספרים אלה מציגים את כינונה והתפתחותה של תל–אביב כפונקציה של היחסים בין היהודים והערבים, ותוך כדי כך מעצימים את הסיפור ההירואי של העיר. לאחר סיפור הקמת שכונת “אחוזת בית“, תופס סיפור הקמת נמל תל–אביב מקום נכבד בספרים. הנמל מסמל את הרוח העברית, את היוזמה והפתרונות היצירתייים כנגד “המזימות” של הערבים. לכן במשך כדור שלם (‘1936-1960) תופס סיפור הנמל של תל–אביב, מקום מרכזי בספרי הלימוד.
כתב דוד בנשבנישתי “עד שנת 1936 היה כל המסחר [של הארץ בכלל וירושלים בפרט] עובר דרך הנמל הקטן אשר היה ביפו. אך באותה שנה, בהתחולל בארץ מאורעות דמים, זממו אחדים מבין שכנינו הערבים להפריע את מאמצי העם העברי בבנין ארצו. הם השביתו כל עבודה בחוף הים לבלי תת לאוניות להוריד עולים…הם חשבו לנתק את קשרי היישוב העברי עם העולם, וגם להרעיבו. ואז הוחל בבניין הנמל“. כיום, ממשיך וכותב בנבנישתי, תל אביב היא עיר נמל של ירושלים הבירה, עיר מושבם של רבבות עולים.xxxviii נוכחותם של הערבים כגורם מניע בהתפתחות עוצמתה של תל אביב, מופיע לא רק באירוע ההקמה של הנמל, אלא גם באירועים מאוחרים יותר. נוכחותם של הערבים בסיפורה של תל אביב, מגיע לשיא בספרי הלימוד בעקבות מלחמת העצמאות והכרזת מדינת ישראל. ספרי הלימוד שהופיעו בשנות החמישים, הרבו לספר על הקשר בין העיר תל–אביב והערבים:
“התקופה השלישית [בתולדות העיר] זוהי תקופת הזוהר במדינת ישראל. עיר זו זכתה שבה הוכרז על תקומת המדינה ובה נוסדו הכנסת והממשלה. בראשית מלחמת השחרור, תקפו ערביי יפו, שמספרם היה כ 60 אלף נפש, את העיר תל–אביב. הם שמו עליה מצור וממגדלי המסגדים הגבוהים היו צלפים ערבים יורים בלי הפוגות לתוך רחובותיה של העיר. אחרי קרבות קשים וממושכים פרצו היהודים את ביצורי הערבים וחדרו לתוך יפו ותושביה נמלטו ממנה בהמונים…מאז התאחד זוג הכרכים לכרך אחד גדול, המונה כחצי מליון נפש“.xxxix
לאותה תקופה שייך גם ספר לימוד בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, שחובר עבור האוכלוסיה החרדית, שגם בו העיר תל–אביב ואורחות חייה לא מוצגים בצורה שלילית. נהפוך הוא, המחבר מנכס את העיר העברית למורשת היהודית הגדולה. בספר הארץ הטובה, מציג המחבר אלחנן סמט, את תל–אביב “הגדולה שבכל ערי הארץ” בעוצמתה, המסחרית “בה אלפי חנויות ובתי מסחר גדולים בהם אפשר להשיג כמעט כל מה שניתן להשיג בארץ…התנועה ברחובותיה גדולה, עד שאין הרחובות יכולים להכיל את רב המכוניות מלאות הנוסעים העוברות בהם“. ומכאן עובר המחבר להכשיר את תל–אביב:
“עקב ריבוי התושבים הוקמו בתל–אביב מוסדות רבים ביניהם: בית הכנסת הגדול, השוכן ברחוב אלנבי. בקומת הקרקע בתי כנסת קטנים, והתפילות אינן פוסקות בהם במשך כל היום, מעלות השחר ועד שעות הלילה המאוחרות, מניינים רבים מתפללים שם בזה אחר זה. ברחובות שעל יד הבית כנסת, עומדים רוכלים המוכרים תפילין, מזוזות, טליתות, ציצית, כיפות, נרות להבדלה, סידורים ושאר תשמישי קדושה. מעניין לעבור שם בימים שבין יום הכיפורים וסוכות, עת אשר כל הרחבה מלאה המון אדם, הקונים את ארבעת המינים“xl
המחבר ממשיך ומתאר ישיבות וכוללים, ותלמודי תורה “המפוזרים ברחובות הרבים של העיר“. לאחר פתיחה מוחצת כזאת, הוא עובר לתאר את תחנת האוטובוסים, ועובר לתיאור יפו ותולדות העיר תל–אביב ומתעכב על מלחמת העצמאות ותוצאותיה. לעומת ההכשר החלקי של תל–אביב בספרו של סמט, הרי בספר נוסף שחובר בשנות השמונים למגזר החרדי, לאחר שתיאר את התפתחות העיר והמסחר בה, מצא המחבר לנכון להכניס סעיף מיוחד: החיים החרדיים בתל–אביב יפו:
“מייסדי תל–אביב לא השתיתו את יסודות הישוב החדש על תורה ומצוות. גאוותם היתה על הגמנסיה הרצליה שהוקמה בין הניינים הראשונים בפאתי השכונה החדשה – אחוזת בית…גמניסה זו היתה סמל להחדרת ההשכלה לצעירי היישוב. מוסדות חינוך חרדיים ושימת לב לצרכי החיים החרדיים – לא היו בנמצא בתל–אביב. לכן יהודים חרדיים כמעט לא נראו ברחובותיה של תל–אביב בשנותיה הראשונות. אולם בעזרת השם היום, למרות צביונה הכללי – החילוני של העיר, יש בה כשבע מאות בתי כנסת גדולים וקטנים! כמו כן שוכנים בתל–אביב יפו מוסדות חינוך מפוארים: ישיבות, כוללים, תלמודי תורה, ‘חדרים‘ ובתי ספר בית יעקב.” xli
משנות הששים והילך, בספרי לימוד חדשים לבתי הספר היסודים, הלך ונעלם כמעט לחלוטין סיפורה ההיסטורי של יפו, ונמחקה נוכחותם של תושביה הערבים. עוצמתו של ההווה התל–אביב, עוצמתה של העבריות וההתחדשות, אינם מותירים מקום לסיפורים אחרים. לא רק ההסטוריה של יפו נמחקה מספרי הלימוד, אלא גם ההווה – לאחר 1948 – העזובה, העוני, הפשע שאפיינו שנים רבות את האזור, אינם מוזכרים כלל בספרי הלימוד. הספרים העצימו בנייה, עשייה, התפתחות, התרחבות כנהוג בדרך כלל בדיסציפלינה הגיאוגרפית. ולכן, אפילו כאשר הוזכרה יפו באחד מספרי הלימוד החדשים, היה זה רק בהקשר לייסוד “אחוזת בית“, או בהקשר ל“שוק הפשפשים” – אתר תיירות ובילוי במרחב המטרופוליטני.xlii
מסוף שנות החמישים, עוד לפני ביצוע הרפורמה בחינוך (1968), הופיעה קבוצה חדשה של ספרי לימוד שנכתבו על ידי בוגרי המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מאחר והכשרתם האקדמית היתה מנקודת המבט של הגיאוגרפיה הפוזיטיביסטית, הם דגלו בהכללות, ובחשיבותם של ייצוג מקומות בעזרת כמויות ומידות. לכן נתונים סטטיטיסטיים הפכו להיות גורם חשוב בהעברת מסרים בנוסף לטקסט מילולי. המפה הכמותית, הגרף, הטבלה והדיאגרמה, לצד צילומי העיר מלמעלה, הפכו להיות הוכחה חשובה באמיתות הסיפור. דור המחברים החדש, עשה שימוש נרחב במתודות אלה על מנת להעצים את תל–אביב, פעמים רבות על ידי השוואתה עם מקומות אחרים בארץ.
כך לדוגמה נהגו דב ניר ומנשה הראל, שספרם היה אחד הפופולאריים ביותר, ויצא בעשרות מהדורות במשך כארבעים שנהxliii. הספר מיועד לבתי הספר התיכוניים והמכללות להכשרת מורים. חלקו השני של הספר מביא בשיטת case studies נושאים מגוונים מאזורי הארץ. בפרק הנקרא, “מארץ יהודה” הם כותבים את סיפורה של ירושלים, ולאחריו בנפרד את סיפורה של תל–אביב. למרות שהאחת נמצאת בהרי יהודה, והשנייה במישור החוף, מצאו לנכון לחברן בפרק אחד. חיבורן מסמן מבחינתם את “הליבה” של ארץ ישראל. הם מעבירים מסר זה בעזרת הטקסט: “ירושלים השוכנת במרומי ההרים, משמשת כבירה וכמרכז של תורה…תל–אביב יפו, השוכנת בטבור חופי המדינה, ובה מרוכזים רוב מניינה ורוב בניינה של אוכלוסיית המדינה, משמשת מרכז תעסוקה הגדול ביותר של ארצינו…מיזוג שתי הערים השכנות, יפו ותל–אביב, חולל את היצירה הגדולה ששמה תל–אביב יפו..נתבונן בתהליכי צמיחתה של יפו האם, על מנת להבין את פריחתה של תל–אביב הבת“.
גם בספר זה קל להבחין ביחס השונה לתל אביב על פי אורך הטקסט שהוקדש לכל עיר. הסופרלטיבים שמתארים כל אחת מהן מדברים בעד עצמם: ירושלים רק “מרכז תורה“, ואילו תל–אביב הפורחת היא “רוב מניינה ובניינה של המדינה.” לאחר שסקרו את תולדות יפו וראשיתה של תל–אביב, הם מביאים בלשון ייבשה למדי נתונים על אוכלוסייתה, התעשייה, המסחר בעיר, התפתחות השטח הבנוי ועוד. כמובן שגם בתיאורים יבשים אלה, לא חדלים להעביר מסרים על עוצמתה הכלכלית, התרבותית והיישובית של העיר. כמו כן הם מתפלאים מ“העיר הצעירה והמודרנית“, גם בתנאי האקלים הנוחים בה המושכים קייטנים ותיירים. מסקנתם הפשוטה היא – אין פלא כי היא “משמשת ככור היתוך לכוחות בניין ויצירה בארץ. בה קיימים מוסדות השירות ומוסדות התברואה המרכזיים בארץ… משום כך תל–אביב יפו היא כאבן שואבת לכוחות עבודה, ידע והון לציבור מגוון של עובדים… המוצאים איש איש את מקומו בתוך עיר ואם זו בישראל“. xliv
בגישת הפדגוגית החדשה של “שיטת החקר“, שהתבססה לאחר הרפורמה בחינוך, התלמידים היו צריכים להגיע למסקנות עיוניות תוך פעילות עצמית. הצגת התרחבות הבניה בתל אביב בספרי הלימוד המודרניים מתאימה היטב לפדגוגיה החדשה הזאת. לכן הפעילויות המוצעות בספרי הלימוד משרתות את העצמתה של העיר בעיני התלמידים. כך לדוגמה רינה הברון (1975) מציעה פעילות של גזירה והדבקת פיסות נייר בצבעים שונים, על גבי מפה על מנת להמחיש את גידול השטח הבנוי של תל–אביב. במפה המשתרעת על פני עמוד שלם בספר, התלמיד יכול לחוש את ההבדלים העצומים בין התרחבות שטח העיר ואוכלוסייתה בעשרים השנים הראשונות, לעומת התרחבות בעשרים השנים שלאחר מכן. רנה הברון מסכמת את הפעילות וכותבת “הדיאגרמות המדגימות את התרחבות שטח העיר, המחישו לנו את תהליך התפתחותה, עד היותה לגדולה בערי מדינת ישראל“.xlv
ההתרחבות – פירושה גידול השטח הבנוי. לכן סיפורה הגיאוגרפי של העיר הוא סיפורם הקולקטיבי של בנייניה. אין כמו בניינים מונומנטאליים בעיר להוכיח את עוצמתה. בניינים אלה הם לא רק גדולי ממדים ובולטים בנוף, אלא מהם ניתן להשקיף על המרחב הבנוי כולו. לאחר שהציגה על מחצית העמוד את גדולתו של בניין העיריה “החדיש, בן 12 הקומות, אשר בחזיתו משתרעת הככר הרחבה“, מעבירה הברון את התלמידים אל הפלא השני של תל–אביב – “מגדל שלום“, שנפתח ב 1965. תמונת המגדל הניצב ברחוב הרצל, ממלאת אף היא חצי עמוד בספר. הוא נישא מעל הרחוב התל–אביבי ומעניק תחושת עוצמה לעיר. בפעילויות בהמשך מוצגים מראות העיר ממרומי המגדל, והתלמיד נוכח “בעיר הגדולה המשתרעת למרגלותיו ואינו יודע שבעה“.
לא רק רנה הברון השתמשה בתצלומים להוראת הגיאוגרפיה של תל–אביב, אלא גם מחברים אחרים בני דורה. ביניהם אליעזר פטקין שהיה פורה במיוחד ופירסם סידרת ספרים בעידוד משרד החינוך. בספר על מישור החוף, בפרק על תל–אביב, הדגשת העוצמה של העיר מועברת על ידי השוואת תצלומים של ” עבר לעומת הווה“. תצלום ישן של רחוב הרצל על בתיו החד קומתיים, והגמנסיה הרצליה הניצבת כמיקדש וסוגרת את הרחוב. במרכז הרחוב נראית קבוצת ילדים, לצדדיו הנטיעות ראשונות, ודיליג‘נס מחכה בפתח אחד הבתים – סצינה הלקוחה כאילו מאחד מציוריו של נחום גוטמן. לעומת זאת ההווה מוצג במראה מלמעלה (כנראה ממגדל שלום) של רחובות העיר ובתיה הממלאים את הנוף עד קצה האופק. פה ושם מציצים כבר בנינים רבי קומות, כאילו מרמזים על העתיד לבוא. “בהווה” לא נראים אנשים, וקשה להבחין בכלי תחבורה בתוך הגוש הצפוף והדחוס של בתים. בעזרת השאלות מכוון פטקין את התלמיד למסקנה על התרחבות, התעצמות, עוצמה, מרכזיות ומודרניות האופיינים לכרך העברי הגדול.xlvi
נראה כי לשיאו מגיע תהליך העצמתה של העיר תל–אביב בספרו של פטקין, על ידי הכנסת מושג נוסף – אגד ערים (Metropolitan Area). זהו מושג גיאוגרפי המתאר את רצפי הערים והיישובים סביב ערים גדולות בעולם. על ידי השימוש במושג זה, העיר המרכזית והותיקה המהווה את לב המטרופולין מתעצמת בעזרת נוכחותן של הערים הסמוכות אליה והקשורות איתה בקשרי כלכלה ותחבורה. וכך, מציין פטקין, שבעיר תל–אביב ישנם 335 אלף תושבים, אבל במטרופולין תל–אביב חיים כמליון ורבע נפש.xlvii בעוד שבספרו של פטקין הנושא הוצג בקצרה, הרי צוותי המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט“ח = CET) שספריהם הם “המילה האחרונה” בהוראת המקצוע בבתי הספר בישראל, הופכים נושא זה למרכזי ובולט. בספר “ישראל אדם ומרחב“, מוצגים ארבעת המטרופולינים בישראל, ותוך כדי השוואת נתונים, תמונות ומפות ממשיכים בהנצחת תהליך העצמה של תל–אביב בספרי הלימוד. הבכורה של תל–אביב, הייתה ניפגעת אילו היו משתמשים בקרטריון גודל האוכלוסיה העירונית בלבד. זאת מאחר ובזמן כתיבת הספר (שנת 2000) היתה כבר העיר ירושלים גדולה פי שתיים מתל–אביב מבחינת אוכלוסיה. אבל כאשר כוללים גם את ערי המטרופולין, היחס מתהפך – מטרופולין תל–אביב גדול פי שניים מזה של ירושלים. בקלות רבה מוליך צוות מט“ח את התלמידים למסקנה הברורה – תל אביב=מרכז המטרופולין=מרכז המדינה. הטקסט המלווה אף לא משאיר מקום לספק והם כותבים כי מטרופולין תל–אביב הוא הלב הפועם של ישראל, האזור התוסס, הפעיל והדינאמי ביותר במדינה, ובו חיה כמעט מחצית מאוכלוסייתה.xlviii
מעבר להעצמה העיר תל–אביב על ידי המעבר לתיאורה כמטרופולין, יש בשימוש במושג הזה בספרי הלימוד, גם שיוכה ותיוגה של העיר למועדון אקסלוסיבי בינלאומי בעידן הגלובאליזציה – מועדון ערי עולם. הייצוג המוכר ביותר במועדון זה הוא העיר ניו–יורק, שעוצמתה חובקת עולם ומלואו. גם אם לא נכתבים הדברים במפורש בספרי הלימוד, הרי קווי הדימיון בין ניו–יורק ותל–אביב הם רבים – שתיהן, ערי הגירה, מרכזיותם התרבותית והכלכלית בולטת לעומת מעמד ערי הבירה באותן ארצות. אין פלא כי בעידן הפתיחות והפוליטיקל קורקט, הוכנסו לספרי הגיאוגרפיה קטעים קצרים המעידים שישנם גם פנים אחרות למטרופולין. “הפערים הכלכליים והחברתיים בין קבוצות אוכלוסיה שונות ובין אזורים שונים בעיר, המאפיינים את הערים המרכזיות בעולם של כל המטרופולינים בעולם, לא פסחו על תל–אביב יפו…העיר סובלת מכמה בעיות: צפיפות גבוהה, זיהום אויר כבד; תחבורה ציבורית שאינה מספקת את הצרכים; התרוקנות המרכז הישן של העיר; בריחת משפחות צעירות, הזדקנות האוכלוסייה והיווצרות שכונות נחשלות המאוכלסות באנשים עניים, בקשישים ובעובדים זרים.”xlix
אבל, לא הצדדים “האפלים” ימזערו את עוצמתה של העיר תל–אביב, ומחברי הספרים מכוונים את התלמידים לנוכחותה בפריט נוף מוכר – הבנייה לגובה במרכז המטרופולין. ייצוג זה בולט במיוחד בכריכת הספר של מט“ח, “מישור החוף התיכון והדרומי וצפון הארץ“: צילום כהה, של גורדי שחקים על קו המים. האורות הנוצצים בים מעצימים את האלמנט האנכי. זהו קו הרקיע של תל–אביב הדומה לקו הרקיע של ניו–יורק. העבר של העיר לא נראה בצילום, יפו מובן איננה, ובנייני המלונאות והבנקאות לאורך החוף קובעים את קו הרקיע.
כפי שמותגים מסחריים, סגנונות בנייה ולבוש, דפוסי אכילה וצריכה תרבותיים נכבשו על ידי תרבות המקדונלד, כך גם הנוף העירוני מקבל מאפיינים גלובאליים אלה. אין פלא שמחברי ספרי הלימוד פונים למכנה תרבותי המוכר לתלמידים – הנוף האמריקאי הנשקף אליהם ממסכי הטלויזיה והקולנוע, ומחברים אותו למקומותנו. יש בכך הצטרפותם של ספרי הגיאוגרפיה לייצוגים התרבותיים אחרים (מוסיקה, ספרות, טלויזיה, מגזינים שונים ועוד) המחזקים ומנציחים את תהליך האמריקניזציה שעוברת הארץ.l דאונטאון ניו–יורק ונופיו מהווים מטפורה לנוף תל–אביב, ואילו הפרברים של בתים חד קומתיים אמריקאיים מהווים את האידיאל של היישובים בפרפריה של מטרופולין תל–אביב (שוהם וכדומה)
מה קרה לעיבריות בנוף תל–אביב וייצוגה בספרי הלימוד? תיאורי מריצות החול, שיירות הגמלים, הבתים הלבנים, קולות הפטישים נעלמו מתיאורי תל–אביב בשנות הששים והשבעים. אבל מעט מאלה חוזרים לספרי הלימוד בשנות האלפיים, דרך העלאת מושגי מורשת, נוסטלגיה, איכות חיים. הם מספקים רובד של זמן, המספר את התהוות היישות הנוכחית של תל–אביב – המתבטא במגדלי המשרדים והמסחר, בנתיבי איילון, במאות הפאבים, ובמסעדות הנוצצות; בהתהוות אי תרבותי–כלכלי–לשוני – “אואזיס אמריקאי” בלב מדבר אסיה.li
אחרית דבר
ספרי הלימוד לגיאוגרפיה, כארטיפקטים–תרבותיים אחרים, מונחים לרב ‘כחומר גלם‘ בלתי מנוצל להבנת התרבות המייצרת אותם. כחומר גלם, טמונה בהם התרבות ‘הכותבת‘ אותם, המייצרת בעזרתם דימוים החשובים להשרדותה. ייצוגים של מקומות בספרי לימוד לגיאוגרפיה, משפיעים על בניית התדמית המרחבית של התלמיד, היא פועל יוצא של ההגמוניה התרבותית השלטת. לפיכך אפשר להניח כי יחסו בעתיד, אל המרחב יושפע מהייצוגים שהיה חשוף אליהם בילדותו ובנעוריו. בצורה זו, עשויה ההגמוניה השלטת להבטיח המשכיות תפיסותיה כלפי המרחב. ‘קורא‘ הטקסטים, בן התקופה והתרבות שבה הם נכתבים, לא תמיד מצליח לפענחם במיגוון המשמעויות, אבל במבט מרוחק הם מספרים סיפור על הדרך בה כתבו מקומות.
מאז הקמתה הוצגה תל–אביב, בספרי לימוד בגיאוגרפיה באור חיובי ביותר, כגולת הכותרת של העשייה הציונית בארץ. אולם הערכה זו מעלה הרהור, שכן דימויה של צורת היישוב העיר בכלל והעיר הגדולה בפרט, לא היתה כה חיובית, כתוצאה מהנטיות הסוציאליסטיות של האידיאולוגיה הציונית.lii היינו מצפים, שכדי להנחיל לדור הצעיר הערכה מסתייגת מן העיר לפחות חלק מספרי הלימוד יבטאו יחס מסתייג כלפי תל–אביב. אומנם, יחס פושר ומסתייג כזה לעיר בכלל, מצאה רות פירר כאשר סקרה את ספרי הלימוד בהיסטוריה במדינת ישראל. אך כאמור, לא נמצאה גישה מסתייגת לתל אביב ולתופעת העיור בארץ בספרי הלימוד שעסקנו בהם. יותר מכך, במאמר שכתב אחד מהמחנכים בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים, הוא טען כי נושא העיר מוזנח בלימודי המולדת, זאת משום שיש לתנועה הקיבוצית יחס אמביוולנטי: “למרות המרחק בצורת החיים, נושאים רבים בליבם געגועים אל אורות הכרך ותענוגותיו” ומה יודעים ילדי הקיבוץ על תל–אביב, שואל הכותב,” מביאים משם צעצועים ודברים טובים [ממתקים] שם מקור העושר ובגיל יותר מבוגר [יודעים] כי כאן מצוי קולנוע ותיאטרון…חלונות ראווה המלאים כל טוב ומסנוורים את עיני הכפרי הקטן“liii. מסקנתו היתה ברורה – ללמד על תל–אביב, אבל כמובן להדגיש את ה“סימטאות האפילות“, את צעקות הילדים מוכרי העתונים, ואת הניגודים המעמדיים, למען חיזוק בטחונם ואישיותם של ילדי הקיבוץ.
כיצד ניתן להסביר את הפער בין תפיסת העולם הסוציאליסטית של התנועה הציונית ומדינת ישראל עד 1978, שדגלה בשיוויוניות, לבין ייצוגיה של תל–אביב, המקום בעל קוטביות חברתית גבוהה בישראל בספרי הלימוד הדומיננטיים שנסקרו בחיבור זה? ייתכן שהתשובה לכך טמונה בעובדה, שמחברי ספרי הלימוד וקובעי תוכניות הלימוד בגיאוגרפיה, היו תושבי עיר בעצמם וחלקם פעלו מתוכה. אמנם, יש מהם שאהדו את ההתיישבות הכפרית, אך הם לא ‘הלכו עד הסוף‘, ולא הוקיעו את העיר כאורח חיים. מחברי הספרים משקפים במידה רבה את הגישה הרווחת בתקופתם – ההגמוניה התרבותית כלפי תל–אביב, כפי שהציג אותה עזריהו בספרו. תל–אביב עבורם היתה מרכז ארץ ישראל, יצירה מקורית בעלת עוצמה חברתית וכלכלית, שלא ניתן לקשור לה כתרים שליליים.liv
כמו כן צריך לזכור כי הגיאוגרפיה באקדמיה בישראל, הייתה שמרנית, ולא נטתה לקבל תפיסות עולם חברתיות חדשות. לכן קובעי תוכניות הלימוד בגיאוגרפיה, ומחברי ספרי הלימוד שהתחנכו בארץ, לא נתפסו לכיוונים הרדיקליים. תפיסת העולם המציגה פנים אפלים של העיר הגדולה, על בעיותיה החברתיות כלכליות, לא הותירה חותם רב בספרי הלימוד. רק לאחרונה, כאשר נושאים “ביקורתיים” הפכו להיות מקובלים בתוכניות הלימודים בגיאוגרפיה, כמו “איכות הסביבה” אפשר למצוא להם איזכור מסויים באתר הפסולת “חיריה” גם בהתייחסות למטרופולין תל–אביב.lv
פרט ליוצא דופן זה, הקו השליט בייצוג תל אביב נותר בעינו – מעשה יצירה המעיד על חיוניותה ועוצמתה של הציונות; מרכז מדינת ישראל, לב ליבה של הכלכלה, התרבות והחברה. מקום בעל עוצמות משיכה לא רק פנימיות אלא גם בינלאומיות. היא משתלבת בתהליכי הגלובאליזציה, הסמלים העכשוויים של “ערי עולם” דבקים גם בה. אין פלא, כי ייצוגה כיום, הוא תמונת קו הרקיע המתרומם אנכית, הדומה יותר לקו הרקיע של דאונטאון ניו–יורק, מאשר לערים אחרות בארץ.
בניתוח מפורט של דימויי תל–אביב מאז היווסדה, מראה עזריהו כי למעשה נוצרו במהלך השנים קלישאות מקובלות בשיח הציבורי על דמותה של תל–אביב: “העיר העברית הראשונה“, “אירופה במזרח“, “עיר ללא הפסקה” ועודlvi. בפריודיזציה המיתוגרפית הנ“ל של עזריהו, משתלבים היטב הדימויים שהופיעו בספרי לימוד מאז שנות העשרים ועד אמצע שנות השמונים. עם זאת, מהותם של ספרי לימוד, שימר לאורך זמן ארוך יותר את הדימויים המקומיים, זאת עקב דפוסי השימוש בהם במערכת החינוך. אבל נראה כי הדימויים של “שיינקין” ושל “העיר הלבנה” כרובדים האחרונים של המיתוסים התל–אביביים, לא חדרו לספרי לימוד, וספק עם יחדרו לשם. הערכה זאת קשורה לאפיסטמולוגיה של הגיאוגרפיה הפוזיטיביסטית שהיתה הגישה השלטת אצל מתכנני תוכנית הלימודים במקצוע, כפי שבוטאה בתוכניות הלימודים החדשות. ייצג גישה זאת פרופ‘ אריה שחר, שדבקותו בפוזיטיביזם העירוני האמריקאי קבע לא רק את תוכנית הלימודים אלא גם את התכנים בספרי הלימוד של מט“ח. וכך, הונצח הנוף של דאונטאון ניו–יורק לא רק כדפוס שינוי פיזי, אלא גם כערך עליון ומושג בניתוח המטרופולין של תל–אביב שהעצים את העיר ומרכזיותה עוד יותר. בגישה זו, אין מקום בספרי לימוד לגיאוגרפיה לדימויים ולמיתוסים, המתאימים לעידן ה New Age , כמו שינקין והעיר הלבנה.
ואולי הדימויים והייצוגים של “העיר העברית” מעולם לא היה אלא מהשפה החוצה?. יוצרי נופיה וכותביהם רצו לראות בה פיסת אירופה בעבר, או שלוחה מקומית של ניו–יורק בהווה!. ואולי, כבר רמז על כך פרנק באום, כשתיאר את עיר האיזמרגד חלום היוקרה והעוצמה בארץ עוץ – הכל יכול להיות אשליה, אחיזת עיניים, הבל רוח וקסמים?!
[
הערות:
i. Baum, Frank L., 1997, The Wonderful Wizard of Oz, Oxford, Oxford University Press, pp.110-111
ii . ראה בהמשך המאמר את התיאורים המפורטים של תל–אביב, שאנו מתייחסים אליהם בפתיחה.
iii . ייצוגם של מקומות בספרי לימוד תלוי במשמעותם הסמלית בתוכנית הלימודים. מקומות בעלי עניין, מנקודת מבטו של המחבר, יתוארו בהרחבה ומקומות אחרים יזכו להערות ספורות בלבד. הערכת המקומות נעשית גם באמצעות הלשון והסגנון – הנגדה בין מקומות ושימוש במילים נרדפות. מקומות שהערכה כלפיהם גבוהה יתוארו בביטויים חיוביים כגון – סדר, יופי, בריאות, שפע ואושר לעומתם יתוארו מקומות אחרים בביטויים – לכלוך,עוני, מחלות, הזנחה ועצב. כך גם נמצא בדרך הצגתם של אנשים תוך שימוש בתיאורים סטראוטיפיים ידועים.
Hicks, David, 1981, Bias in Geography Textbooks, Images of the Third World and Multi-ethnic Britain. London: Centre for Multicultural Education, Institute of Education, University of London, Working Paper 1.
iv . Meinig, Donald, W., (ed) (1979) The Interpretation of Ordinary Landscapes, Oxford, Oxford University Press
v . Duncan James,C., 1990, The city as Text: the Politics of Landscape Interpretation in the Kandyan Kingdom, Cambridge University Press
Barnes, Trevor, J. and Duncan, James, C., (eds) (1992) Writing Worlds, Discourse, text and Metaphor in the Representation of Landscape, London, Routledge
vi . Cosgrove, Danis and Daniels Stephen., 1993 “Spectacle and Text: Landscape Metaphors in Cultural Geography”, In Duncan, James and Lay, David, (eds) Place/Culture/Representation, London Routledge, pp. 57-77
vii . ראה מקורות:
Tagg John. (ed), 1985, The Burden of Representation, Essays on Photographies and Histories, London, MacMillan1988
Burgin, Victor, (ed) 1882, Thinking Photography, London, MacMillan
DeFleur, Melvin. &Ball-Rokeach, Sandra, (eds) 1989, Theories of Mass Communication, New York, Longman
viii . Anderson, Benedict, 1983, Imagined Community reflections on the origin and spread of nationalism, london, Verso .
ix.
Gilbert, Rob, 1989 “Language and ideology in geography teaching”, in Slater, Frances, (ed.) Language and Learning in the Teaching of Geography. London: Routledge, pp. 151-162
Henley, Richard, 1989 “The ideology of geography Language”, in Slater, Frances. (ed.) Language and Learning in the Teaching of Geography. London: Routledge, pp. 162-174
x. כך לדוגמה הופיעו ספרי עיון שהדריכו את המחנכים העבריים, כיצד להפוך את “ארץ ישראל“, לנושא מרכזי בבית הספר, שיתאים גם להוראת חשבון ועברית ולא רק לגיאוגרפיה ומולדת. ראה:
Zohar, Zvi, 1938, Studying in the Spirit of the Homeland, Jerusalem, Jewish National Found (Hebrew); Zohar, Zvi, 1940, The Land of Israel and Our Education, Jerusalem, Jewish National Found (Hebrew)
xi. אמנם מערכת החינוך בישראל מחולקת לשני סקטורים – הממלכתי והממלכתי דתי, ספרי הלימוד בגיאוגרפיה נכתבים לרב בוורסיה אחת. כמו כן יש לציין כי תלמידים מהמגזר הערבי, לומדים באותה תוכנית של גיאוגרפיה כמו במגזר היהודי. רב ספרי הלימוד שהם משתמשים, תרגמו מספרים שנכתבו במקורם בעברית וקיבלו אישור של משרד החינוך.
Bar-Gal, Yoram., 1993, “Geography teaching in Israel: a retrospective view”,Journal of Geography, Vol. 92, pp. 64-68
xii. מקצוע הגיאוגרפיה איננו היחידי שבספריו קיימות הטיות תרבותיות. גם במקצועות נוספים במערכת החינוך כמו שפה, ספרות והיסטוריה קיימת התופעה של הטיות תרבותיות והעברת סטריאוטיפים. לגבי ישראל ראה המחקרים:
Firer, Roth, 1985, The Agents of Zionist Education, Oranim, Afik (Hebrew); Bar-Tal, Daniel and Teichman Yona, 2005, Represenatations of Arabs in Israeli Jewish Sociaty, Cambridge, Cambridge University Press
xiii . קשה לקבוע במדוייק את מספר ספרי הלימוד בגיאוגרפיה בעברית שנכתבו במהלך מאה השנים האחרונות. עד מלחמת העולם השנייה, נכתבו והופקו ספרי לימוד בעברית בארצות הגולה, הם הובאו לארץ לשימוש מקומי. במקביל, הופיעו תחילה מספר קטן של ספרי לימוד שנכתבו על ידי מורים מקומיים. חלק מהכותבים “עשו עליה” והמשיכו לפרסם את ספריהם בארץ. כמה היו פוריים במיוחד, וכתבו ספרים רבים ששימשו במערכת החינוך עשרות שנים. הבולט מביניהם היה ד“ר יהוייקים פאפוריש.
הערכה היא שהתפרסמו כמאתיים ספרי לימוד בגיאוגרפיה בעברית, במאה השנים האחרונות. רק כשליש מתוכם עסק בארץ ישראל. ראה בר–גל, יורם, 1993, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, תל–אביב, עם –עובד (עברית). Moledet and Geography in Hundred years of Zionist Education
xiv . ראוי לשים לב לתופעה כי מספר ספרי הלימוד בגיאוגרפיה ומיגוון מחבריהם הלך והצטמצם במהלך מאה השנים האחרונות. בין השאר עקב הנהגת תוכנית לימודים אחידה במדינת ישראל, שהכתיבה ראשי פרקים מפורטים מאוד. נראה כי היצירתיות של מחברי ספרי הלימוד נפגעה על ידי תהליך אישור ספרי הלימוד. במקביל, תנאי השוק יצרו תהליך “מונופוליזציה” של ספרי לימוד. מספר מחברים מצומצם, ואותם ספרים מועטים נילמדו ברב בתי הספר שנים על גבי שנים. שוק מונופולי זה, נכבש בעשרים השנים האחרונות על ידי המרכז לטכנולוגיה חינוכית. לאור הערה זו צריך להבין את המגבלות המתודולוגיות במאמר זה.
xv . כבר בשנת 1924 במאמר קצר הביא את הטענה כי הספרות יכול להוסיף את “הצבע” למחקרים הרגיונליים Wright,J.K,1924, “Geography in Literature” Geographical Review, Vo. 14, pp. 659-660. משנעשה לנשיא האגודה הגיאוגרפית, חזר על קריאתו זו
: Wright, J.K. 1947, “Terra Incognita: The Place of Imagination in Geography”, Annals of the Association of American Geographers, Vol. 37, pp. 12.
xvi . Darby, Clifford, H., 1948, “The regional geography of Thomas Hardy’s Wessex”. Geographical Review.Vol. 38, pp.426-43.
xvii . Lowenthal, David. and Prince Huge (1964). “English landscape tastes.” Geographical Review.Vol. 54: pp309-346.
xviii . אחד הספרים המשפיעים ביותר בכיוונים אלה היתה המקראה
Ley, David and Smauel, Marwyn (eds) 1978, Humanistic Geography, Prospects and Problems,
Chicago, Maaroufa Press
בין הפירסומים החשובים שהפיצו את הגישה ההומניסטית היה הספר: Tuan, Y. Fu, 1974, Topophilia, a study of Environmenttal Perception, Attitudes abd Values, Englewood cliffs,Prentice-Hall, Inc.
xix . Salter, Christopher L, and Lloyd, William J, 1977, Landscape in Literature, Resource papers for College Geography, No 76. Association of American Geographers
xx . Govrin, Nurit, 1998, Literary geography, Lands and Landmarks on the Map of Hebrew Literature, Jerusalem, Carmel
xxi . שם, עמ‘ 65-81
xxii . ישנה אולי מידה מסויימת של יוהרה לצד גאווה מקומית ולאומית בעובדה כי העיר מציינת וחוגגת כל רבע מאה את הקמתה. ההכרה העצמית של אבות העיר ופרנסיה בחשיבותה ההיסטורית חוזקה על ידי הפיכתה למרכז הספרות והתרבות. ניתן ללמוד על כך מנאום שנשא דיזנגוף בשנת 1934, במלאת 25 שנה לעיר, ובו הוא מתאר את העיר במלאת לה 50 שנה, שהיא מוכרת כמרכז המדעי, תעשייתי והכלכלי החשוב בארץ (ראה אצל מרדכי נאור, 1984, עמ‘ 153-158) וכאשר צויין יובל החמישים, הופיע ספרו של נחום גוטמן (1959) שביכה את אובדן הילדות והנעורים של העיר. וכשמלאו לתל אביב 75 שנה, האירוע צויין בין השאר במקבץ מאמרים מחקריים שערך מרדכי נאור ( 1984). וכך גם כעת בשנת המאה של העיר מופיעים מספר קבצי מאמרים וספרים כמו קובץ מיוחד זה.
xxiii . גרזובסקי, יהודה, 1903, ארץ ישראל, ספר לימוד הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ורשה, הוצאת תושיה.(עברית)
Grazowski, Yehoda. (1903) The Land of Israel. Warsaw, Toshia.(Hebrew)
xxiv . צוזמר משה, 1918, גיאוגרפיה, קורס ראשון, פרנקפורט, אמנות, (עברית) עמ‘ 192. Tzusmer, Moshe,. (1918) Geography, a first course. Frankfurt, Omanut (Hebrew)
מתוך רישומים על כריכת הספר הוא כנראה לא נכתב במקורו בעברית, אלא תורגם על ידי נחום טל, וש. וינשטיין. את התרגום ערך חייים נחמן ביאליק.
xxv . צוזמר, שם, עמ‘ 191
xxvi . מיטרופוליטנסקי, אליעזר. 1921 (?), אסיה וארץ ישראל, ורשה, הוצאת גיטלין (עברית) Metropolitansky, Eliezer. (1921?) Asia and the Land of Israel. Warsaw: Gitlin.(Hebrew)
xxvii . קמנצקי, אברהם, ש., 1922 (?), גיאוגרפיה מצוירת של ארץ ישראל, ספר לימוד לתלמידים ומתלמדים, ורשה, הוצאת אלטניילאנד (עברית)
Kamenetzky, Abraham S.. (1922?) An illustrated geography of the Land of Israel, Warsaw, Alteneuland.(Hebrew)
xxviii . פרס, ישעיהו, 1926, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, תל–אביב, הוצאת דביר (עברית).; ברוור, אברהם יעקב, 1927, הארץ, ספר לידיעת ארץ ישראל, תל–אביב,הוצאת דביר (עברית); בלקינד, ישראל, 1928, ארץ ישראל של זמננו, תל–אביב, דפוס איתן (עברית).;.
xxix . בלנק, אליהו, 1930, דע את העולם, קישינייב, הוצאת אסכולה (עברית). ההררכיה התרבותית בספר משקפת היטב את השקפת העולם הציונית–מרכז אירופאית. מחצית מנפח הספר מוקדש לאירופה, כשליש לשאר העולם (אפריקה, אסיה אמריקה) וששית מוקדש לארץ ישראל. המחבר מתנצל כי לא היה יכול להביא חומר נוסף, ומנחה את המורים בדרכי הוראה. לספר יש מנגנון מתודי משוכלל, עם עבודות הכנה לכל פרק, ושאלות סיכום.
xxx . תאור תל–אביב, עמודים 115-117. בפתח הספר המחבר מעיד על עצמו כי ערך את הספר ממקורות שונים. בעניין תל אביב, כנראה סיכם את ספרו של צוזמר, כי כל הפרטים זהים, כולל הדוגמאות משמות הרחובות, שהופיעו אצל צוזמר כבר ב 1918.
xxxi . גבריאלי, נחום, 1934, ידיעת המולדת, חלק ראשון, תל–אביב,(עברית) הוצאת אמנות.
xxxii . גבריאלי, שם, עמ‘ 48-47
xxxiii . גבריאלי, שם עמ‘ 50-54
xxxiv . אביבי ברוך, ואינדלמן אלחנן, 1938, במולדת העברית, ספר לימוד גיאוגרפיה של ארץ ישראל, ורשה ותל אביב, הוצאת חינוך לאומי . Avivi, Baroch. and Indelman, Elchanan. (1938) In the Hebrew Homeland. Warsaw and Tel- Aviv: Hinukh Leumi.(Hebrew)
xxxv . שם, עמ‘ 25
xxxvi. שם, עמ‘ 34-42
xxxvii . שם, עמ‘ 49-51.
xxxviii . בנבנישתי, דוד, 1956, ארץ ישראל, ידיעת הארץ לאזוריה, ספר ראשון, ירושלים, קריית ספר.(עברית) עמ‘ 67-70 (מהדורה 9 ). בנבנישתי היה מחבר פורה מאוד של ספרי לימוד. ספריו היו פופולאריים מאוד משנות הארבעים ועד השבעים. רב ספריו הופיעו כבר בשנות הארבעים, ומשקפים לכן את פרק הזמן שלפי קום מדינת ישראל ועשור אחריו.
xxxix .דוד פישמן, 1954, מולדתי ישראל, חלק ראשון, תל–אביב, הוצאת יבנה. (עברית) עמ‘ 168
xl . סמט, אלחנן, 1961, הארץ הטובה, הוצאת ישורון, ירושלים, (עברית) עמ‘ 13-14. יש לציין כי ספר זה נלמד עוד בשנות התשעים בבתי הספר של רשת “בית יעקב“, המיועדת לבנות חרדיות. בעוד שתיאור תל–אביב נמשך על פני 16 עמודים, הרי תיאורה של בני ברק, העיר החרדית הגדולה בישראל, משתרע על 6 עמודים בלבד.
xli . אורדנטליך, ב. , 1984, ארץ חמדה, מישור החוף התיכון והדרומי, ישורון, ירושלים,(עברית) עמ‘ 150-151. יש לציין כי ספר זה נלמד גם בעשורים המאוחרים יותר. הוא בנוי על פי גישת הפדגוגיה החדשה, מרבה בפעילויות חקר, תמנות טבלאות ואיורים.
xlii . ראה לדוגמה: מט“ח, 2000, מישור החוף התיכון והדרומי וצפון הארץ, תל–אביב,(עברית) עמ‘ 140, 179
xliii .Har El, Menashe and Nir Dov, 1960, Geography of the Land of Israel, Tel-Aviv, Am Oved (Hebrew)
xliv . הציטוטים לקוחים ממהדורת 1965, עמ‘ 253-260. מעניין לציין כי גם לאחר שלושים שנה, כשאודכן והורחב הספר בשנות התשעים מופיעים בו הפסקאות האלה על תל–אביב כלשונן. במקביל לספרם של ניר הראל, הופיע ספר לימוד אחר שנכתב גם על ידי בוגרי המחלקה לגיאוגרפיה בירושלים, והיה גם הוא בשימוש עשרות שנים. Orni, Efraim and Efrat, Elisha, 1960, Geography of Israel, Tel-Aviv, Achiassaf Publishing House (Hebrew)
אפרת ואורני נקטו בגישה מתודית מעט שונה, וסיגנון מובנייה יותר. שיטה שיצרה סכמת דיון קבועה לערים השונות – נתוני טבע, מיקום, התפתחות ומאפיינים כלליים. המחברים הדגישו את פאן התכנון והפיתוח, ומיעטו להשתמש בסופרלטיבים.
xlv . Havron, Rina, 1975, The Central and Southern Coastal Plain of Israel, Tel Aviv, Am Oved (Hebrew). pp. 91-98
xlvi . פטקין, אליעזר, 1982, השרון, מישור יהודה ופלשת, תל–אביב, הוצאת צ‘ריקובר, (עברית) עמ’74-75
xlvii . פטקין, עמ‘ 76-77
xlviii . מט“ח, 2000, ישראל האדם והמרחב, תל–אביב, המרכז לטכנולוגיה חינוכית (עברית) עמ‘ 150
xlix . ראה, שם, עמ‘ 153
l . ראה עבודות שונות בעניין זה, כגון
Azaryahu, Maoz, 2000, McIsrael? On the “Americanization of Israel”, Israel Studies, 5, 41-64
Ram, Uri, 2007, The Globalization of Israel : McWorld in Tel Aviv, Jihad in Jerusalem, New York, NY : Routledge
li . ראה מט“ח, מישור החוף התיכון והדרומי, שם, עמ‘ 178-179. צילום מגדלי תל–אביב מהים, וממול נשקפת הנוסטלגיה בצהוב – ציורו של נחום גוטמן שמתאר את היווצרות העבריות של העיר שצומחת מדיונות החול, בצילה של יפו.
lii .
Cohen, Eric, 1970,The City in the Zionist Ideology, Jerusalem, Institute of urban and Regional Studies
liii . יואש, ידידיה, 1957, “איך נלמד את ילדי הקיבוץ על העיר“, אופקים לחינוך ותרבות,(עברית) 11, 246-247
liv . (Hebrew) Azaryahu Maoz, 2005, Tel Aviv – the Real City, Ben-Gurion University Press, Sede Boqer
lv . מט“ח, 2000, מישור החוף התיכון והדרומי וצפון הארץ, תל–אביב,(עברית) עמ‘ 179, וכן איזכור צנוע בספר של מט“ח ישראל האדם והמרחב, בנושאי פערים כלכליים, אוכלוסיה מזדקנת ועוד, עמ‘ 153
lvi . Azaryahu, 2005, שם.
Prof. Yoram Bar-Gal 