תולדות הגיאוגרפיה בישראל

על “זקני השבט”, ה”ממשיכים” ו”החדשים” בגאוגרפיה הישראלית
הטקסט המלא: אופקים בגיאוגרפיה, 1999, 51, עמ39-7

הורדת בר-גל זקני השבט כקובץ

“אין אנו כותבים אלא על דברים הקיימים לעד”
[אמר הגיאוגרף הזקן], מתוך א. סנט-אכסזיפרי, הנסיך הקטן, (1943)

א. פתיחה

סיפור מהחיים
ביום חורף בחודש דצמבר 1952, שלח פראד שאפרר כתב יד לכתב העת ״אנאלס״ בו הוא תקף את ריצארד הארטשוהרן נשיא “האגודה הגאוגרפית האמריקאית” (“מלח הארץ”) ואת יצירת המופת שכתב “על טבעה של הגאוגרפיה” (1939). היה זה מעשה נועז מאחר ושאפר היה אלמוני, פליט (“עולה חדש”) שברח מאימת השלטון הנאצית, הסתובב במספר ארצות, והגיע בשנת 1938 לניו-יורק, ומשם למדינת איוווה רק בשנת 1946, כאשר הוקמה שם מחלקה לגאוגרפיה, קיבל בה משרה של מרצה. האיש לא פירסם מאמרים אחרים, ועל פי כל קני מידה מקובלים, לא נימנה עם צמרת הגאוגרפים האמריקאים. הנרי קנד לשהיה העורך באותם ימים, שלח את כתב היד הפרובוקטיבי לשלושה רפרנטים חשובים, שפסלו אותו בטיעונים מקובלים: המחבר לא מבהיר מספיק את דבריו, חסרות הוכחות לטענות שהוא משמיע, אין דיון אמיתי ועוד. שאפרר התעקש על דעתו ושלח חזרה לעורך את כתב היד מבלי שהכניס בו תיקונים. העורך (שיחסיו עם הרטשהורן היו מתוחים) החליט לפרסם את כתב היד כפי שהוא – שאפר קיבל התקף לב ומת בגיל 48, מבלי שראה את מאמרו היחיד מודפס. בהחלטתו של העורך, הוא שינה לעד את דמותה של הגאוגרפיה.

המאמר של שאפר, העמיד “מראה” מול הגאוגרפים האמריקאים של תקופתו, בה שיקף את דרכי חשיבתם ועבודתם. למרות ההתקפות הרבות שהתפרסמו בעקבות המאמר, דבריו חילחלו, בעיקר אל הדור הצעיר, ויצרו את המהפיכה הפראדיגמטית בגאוגרפיה. שאפר (החוץ ממסדי ) תקף את המדען המכובד “בעל השם” את לב הממסד הגיאוגרפי עצמו, וזאת על רקע העובדה כי הבחין שהרטשהורן קלט שכבה מסויימת בלבד של הגאוגרפיה הגרמנית, ועשה בה אדפטציה למושגים האמריקאיים (Butzer, 1989) הרהורים רבים עולים בעקבות סיפור זה כגון: מהותו של שיפוט אקדמי, על הדרך בה נעשות מהפיכות חשיבתיות, על פירסום דעות חריגות מהמסורת הרווחות, על גורלם האישי של מדעני “שוליים” המשמיעים ביקורת כנגד הממסד המדעי השליט. האם יתכן תסריט דומה גם בארץ? מה קורה באקדמיה הגאוגרפית הישראלית לדעות חריגות? האם ישנה בארץ מסורת חשיבתית רווחת אצל הגאוגרפים? האם גם בישראל גאוגרפים “מכובדים בעלי שם”, “מלח הארץ”, יכולים להתנכל “להורסי המדע והחברה”?

לפני שננסה להתמודד עם חלק מהסוגיות האלה, יש להזכיר בקצרה את שהתרחש במחשבה הגאוגרפית בעולם, מאותה העת. בעקבות מאמרו של שאפר, מאמצע שנות החמישים ירדה ושקעה הגאוגרפיה הקלסית, התיאורית, שמקום הולדתה באירופה. את מקומה בגאוגרפיה האמריקאית תפסה בסערה הגישה המרחבית בעקבות המהפיכה הכמותית והפוזיטיביסטית. הגאוגרפיה הפכה להיות מדע שחוקר תפרוסות, ודגמים, בשיטות אנליטיות, ובכלים מתמטיים וסטטיסטיים. בעקבות זאת הפכה הגישה המרחבית להיות הנורמה החשיבתית בגאוגרפיה והתפשטה לרחבי העולם. מאמצע שנות הששים, החלה להשמע ביקורת על הגישה הנ”ל, ביקורת מכיוונים שונים שהלכה והתעצמה. חלק מהמבקרים טענו לחוסר ההומניות של הגישה המרחבית, האחרים טענו שהיא משרתת את הקפיטליזם, ויש שהסבירו כי מחטיאה את המציאות. ביקורות אלה, שהפכו כשלעצמן למסורת מדעית, קיבלו כינויים שונים בהתאם להנחות היסוד שלהן: רדיקלית, הומניסטית, מרקסיסטית, קונסטרוקטיביסטית, פוסט מודרנית ועוד. במחלקות רבות בעולם, מצויות קבוצות גאוגרפים הנודעים בביקורתם, ואלה מפרים את המקצוע והופכים אותו לפלורליסטי ומרתק יותר. (ישנה ספרות עניפה על התמורות במחשבה הגאוגרפית, נציין כמה מקורות כלליים: Johnston, 1979, Unwin, 1992, Livingstone, 1992,Peet, 1997)

על מנת לנסות ולהתמודד עם שאלות הקשורות ל”מחשבה הגאוגרפית הישראלית” ולביקורתה, יצאנו לחפש מאמרים בהם הישראליים הביעו דעות על עבודתם המדעית. זוהי משימה לא קלה. מאז הקמת המחלקה לגאוגרפיה בירושלים, בתחילת שנות החמישים, ולאחר פתיחת המחלקות באוניברסיטאות האחרות, הניבו כמאה אנשי הסגל שבהן אלפי מאמרים מדעיים בשפות העברית והאנגלית, בנוסף לפירסומים טכניים, דוחות מחקר, ספרי לימוד, מאמרים בעיתונות פופולרית ויומית ועוד. אם ננסה להעריך כמותית את המספר המינימלי של פירסומים מדעיים שיצרו במשך עשרות השנים, המספר יעלה על כ 2500-3000 מאמרים. בחינת המאפיינים של מאמרים אלה שנעשתה על ידי רייכמן וגרסון (Reichman and Gerson 1976 ) ווטרמן (Waterman 1985), מלמדת כי הכתיבה המדעית הטיפוסית לגאוגרפים הישראלים היא כתיבה קונקרטית, אקטואלית ומביאה ממצאי ידע בתחומים שונים ומגוונים של המקצוע.

אם ננסה לאתר בתוך היבול העצום הנזכר מאמרים שמתחבטים בשאלות של המחשבה הגאוגרפית, נמצא בודדים בלבד, (20-15 מאמרים) כאחוז ומטה מכלל הפירסומים המדעיים שנכתבו בפרק הזמן הנזכר. לעניינינו, נגדיר מאמרים בתחום “המחשבה הגאוגרפית”, כאלה שידונו בסוגיות פילוסופיות של המקצוע (כסוגיית הפוזיטיביזם לעומת ההומניזם, או הגאוגרפיה הנושאית לעומת הרגיונלית) וכן מאמרים שיעסקו בהתפתחות המדעית של תחום מחקר מסוים.

במאמר הנוכחי, ננסה לחפש את “המסורת של המחשבה הגאוגרפית הישראלית” וננסה לאתר את הביקורת עליה מצד הגאוגרפים הישראלים. זאת נעשה על ידי קריאה פרשנית מחודשת של הטקסטים שמשקפים את המחשבה הגאוגרפית בארץ. היינו נעסוק בהיבטים שונים בהיסטוריוגרפיה של המקצוע – הבטים המצויים מעבר לנושאי המחקר הספציפיים שבהם התעמקו הגאוגרפים במרוצת השנים. לכן קריאה מחודשת זו של הטקסטים תהיה שונה מהסקירות המפורטות שנעשו קודם לכן על ידי ווטרמן, רייכמן וגרסון, שעסקו במיון תחומי המחקר השונים והתפתחותם. לעומתם ננסה לסמן את המסרים והרבדים הסמויים כגלויים, העולים מהתבוננות ביקורתית על הטקסטים ועל הקונטקסט שבהם נוצרו. ננסה לסמן את המסורת והנורמה של המחשבה הגאוגרפית הישראלית, ואת גלגולה במרוצת השנים.

במילים אחרות, נתייחס למאמרים הנבחרים כטקסטים בהם טמונים עדויות “ארכיאולוגיות” לקורות המחשבה על הידע הגיאוגרפי בישראל. קורות אלה צריכים להבחן לא רק על רקע השינויים בחשיבה הגאוגרפית העולמית, אלא גם על רקע תולדות המקצוע בארץ בכלל, ובאוניברסיטה העברית בירושלים בפרט. הטקסטים יקבלו משמעות בהתאם למעגלי קונטקסט נוספים: הביקורת על החשיבה המדעית בדסציפלינות אחרות בישראל. וכן בקונטקסט “החברתי” היינו, קהילת הגאוגרפים הישראליים עצמה. הקונטקסט הראשון מוליך אותנו לעיון בויכוח סביב שאלת “החדשים” ו”הביקורתיים”, כפי שיובהר להלן.

על “חדשים” ו”ביקורתיים”

אחת התיאוריות הידועות בגאוגרפיה המודרנית- תיאוריית המקומות המרכזיים של קריסטלר, שימשה סיבה טובה לארנון גולן לבחון את סוגיית הגאוגרפיה “המגוייסת”, לצרכים הלאומיים (גולן, 1997). למעשה הוא חתר לשאלה כללית הקשורה להיסטוריוגרפיה של המקצוע בישראל- כיצד יכולה להתבסס הגישה הביקורתית בגאוגרפיה הישראלית? גולן הביא לדוגמה, את העדר חקירת השואה, המהווה סימפטום להתעלמות הגאוגרפים ממחקר המרחב היהודי באשר הוא, והתרכזות במחקר המרחב הישראלי-ציוני. נראה כי מאחורי טיעונו קיימת הנחה סמויה: מן הראוי שהגאוגרפיה הישראלית תלך בעקבות ההיסטוריה והסוציולוגיה המקומיים, שבהן התפתחו הגישות הביקורתיות. היינו, מדוע לא צמחה קבוצת גאוגרפים ישראליים שתגדיר עצמה כ”חדשה וביקורתית”, וזאת למרות החשיפה לגישות אלטרנטיביות במקצוע?

תופעת “ההיסטוריונים החדשים” “והסוציולוגים הביקורתיים”, שהחלו להופיע על במת הדיון המדעי בסוף שנות השמונים ומאוחר יותר על סדר היום הציבורי בשנות התשעים, נכתב כבר רבות (שפירא, 1997). בניסיון לעמוד על שורשי התופעה הזאת, בהקשרה המקומי, מנסה אורי רם (1996) לנתח אותה בקונטקסט של החברה הישראלית, ולדעתו בשלושה תחומים אפשר למצוא את הדי הויכוחים האידאיים:
הסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי (כמדיניות חוץ ובטחון, המלחמות ותוצאותיהם)
המדיניות החברתית של העיליתות (אי-שיוויון חברתי, הסגרגציה והריבוד החברתי)
מהותה של התרבות העברית (כשלילת הגולה, היחס לשואה, היהודי החדש)
רם מציין כי ויכוחים אלה אינם נובעים מחילופי דורות של המדענים בארץ, אלא בעיקר מהשינויים במבנה החברה הישראלית: פירוק הסמכותיות והממלכתיות, ועליית קולם של “האחרים”. פירוק זה, מביא על פי דעתו, לשני תהליכים היסטוריוגרפיים שונים:
(א) גישה נאו-ציונות קלאסית, שתדגיש במחקר היסטורי וחברתי את ייחודה של ארץ ישראל (ולא מדינת ישראל) ואת היישות היהודית-ציונית (ולא את החברה האזרחית).
(ב) גישה פוסט-ציונות קוסמופוליטית. שתבקר את הערכים והאמת הציוניים, על פי אמות מידה כלליות, תוך הכרה בזכות ההשמעה של “האמיתות” האחרות.
יוצא איפוא, כי אורי רם תולה את התופעה של “החדשים” ו”הביקורתיים” בתחומי הסוציולוגיה וההיסטוריה, בגורמים אקסטרניים לקהילה המדעית – בהתפתחות הכוללת של החברה הישראלית. כמובן המדענים הם חלק מאותה חברה: הם ממלאים בעת ובעונה אחת את תפקיד “המבקרים של המחזה” ושל “השחקנים” שלוקחים בו חלק. על פי הקטגוריות שקבע נראה כי רב הנושאים נושקים בתחום העיון של הגאוגרפים הישראליים, ולפיכך מתעצמת השאלה מדוע ויכוחים בנושאים אידיאיים לא מאפיינים את ציבור הגאוגרפים בישראל? ננסה לטעון במאמר זה, כי יתכן ולא רק “הגורמים החיצוניים” שבקונטקסט (תמורות בחברה הישראלית, או במחשבה הגאוגרפית בעולם המערבי) השפיעו על התפתחות החשיבה הגאוגרפית בארץ, אלא גם “גורמים פנימיים”, הקשורים לקהילת הגאוגרפים עצמם, להיסטוריה של המחלקות השונות, ול”מיקומם” ביחס למוקדי הכוח המימסדיים והאקדמיים בארץ.

קשה לטעון כי הגאוגרפים הישראליים לא נחשפו לתמורות הפארדיגמתיות, ולויכוחים האידיאיים שהתנהלו בכתבי העת המקצועיים בחו”ל. הוכחה לחשיפה זאת אפשר למצוא בשלוש רשימות קצרות בהן מצויים הדי הויכוחים האידיאיים, רשימות שהיו יכולות להצמיח “גאוגרפים חדשים/ביקורתיים” בישראל. הראשונה היתה של אבינועם מאיר (מאיר, 1979) שסקר את ראשית עליית ההומניזם כתפיסת עולם מחקרית בגאוגרפיה, לצד הביקורת על הפוזטיביזם, ומסקנתו היתה כי יש ללכת בדרך ההשלמה בין גישות קוטביות אלה. אהדה לגישות המחקר ההומניסטי, אף השמיע בכנס של האגודה הגאוגרפית בירושלים, חנוכה תשכ”א, (מאיר,1981) שבו נערך מושב מיוחד שהוקדש לתחומי הדעת של המקצוע. השקפת העולם ההומניסטית, כאלטרנטיבה לפילוסופיה המחקרית השלטת, היתה גם במרכז ההרצאה שקראה לשימוש בספרות היפה, כמקור להבנת הוויה האנושית ופעילותה במרחב (בר-גל, 1981). בדיעבד, היו אלה קריאות עקרות, שכמעט ולא נשאו פירות מחקריים, ובוודאי לא הביאו ליצירת קבוצה מחקרית הומניסטית בתחומי הדיסציפלינה בישראל. נראה כי גורל דומה קרה לקריאתו של שלמה חסון באותו הכנס (חסון ,1981), שבו הציג גישות מחקריות, שהתבססו על תפיסת עולם המרקסיסטית. חסון חשף בפני מאזיניו את המסר הביקורתי חברתי, שעשוי היה להוביל להתפתחות “גאוגרפים חדשים” בישראל, אך קריאתו לא נקלטה ולא זכתה להפצה בציבור הגאוגרפים הישראליים.

ב. “האבות המייסדים” וממשיכיהם

המסד הגרמני
כדי להבין את שורשי המחשבה הגאוגרפית בישראל, יש לחזור אל העולם הגרמני, שהשפעתו היתה מכרעת על דמותה האוניברסיטה העברית בירושלים ועל דפוסי החשיבה הגאוגרפית של האבות המייסדים של המקצוע. חוקרי תולדות האוניברסיטה העברית, מציינים כי “דמותה העברית”, סיגלה היהודי, ושייכות מחקרה “ללאומיות העברית ולארץ ישראל”, היו קווי ההכר שלה. מבחינת התוכן, הושמו הדגשים על מדעי היהדות וחקירת הטבע של ארץ ישראל, ובשני המקרים הושפעו דגמיה האקדמיים מהעולם הגרמני, כמו למשל מכונים למחקרים קולוניאליים שעסקו בחקר טריטוריות חדשות לצרכי התיישבות. לכן בעשור הראשון מאז ייסודה (1925) היה ברור למייסדיה ולראשיה הקשר בין לאומיות, ומחקר אקדמי – בין חקר ארץ ישראל, והצורך להעמיד את המחקר למען הגשמת המטרות של התנועה הלאומית – ההתיישבות הציונית. (כץ, 1998)

באותה תקופה, לא נתפסה הגאוגרפיה, אצל “האבות המיסדים” של האוניברסיטה העברית, כדיסציפלינה עצמאית, אלא כתחום שצריך לשרת את לימודי התנ”ך, ואין פלא כי אחד הנושאים ב”מכון לחקר היהדות” היה “טופוגרפיה מקראית”, שאותו לימד שמואל קליין. ואילו במסגרת “המכון לחקר הטבע של ארץ ישראל”, נחקרו ונלמדו גיאולוגיה ובוטניקה של הארץ. בשנות השלושים נכנס לתוך העולם האקדמי הזה, דוד עמירן, שהוא עצמו הושפע מהמחשבה הגאוגרפית הגרמנית של אותם ימים, ובכך התאים לאווירתה האקדמית והלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. להלכה נקלט עמירן “לשלוחה מקומית” של התרבות האקדמית הגרמנית – סביבו נמצאו חוקרים אחרים בגאולוגיה, היסטוריה, מקרא, שמבטם הופנה למרכז אירופה, “שפתם המדעית” וכתבי העת שאליהם פנו היו גרמניים אף הם. מה היה הרקע למחשבה הגאוגרפית שהשפיעה עליו?

הגיאוגרפיה הגרמנית הושפעה מהאירועים הפוליטיים והחברתיים שהדגישו בה עקרונות מקצועיים, ותחומי מחקר שצמחו ברבע האחרון של המאה ה 19-. איחוד גרמניה והלאומיות המתגברת הרחיבו את המחקר הגאוגרפי, נפתחו מחלקות חדשות ומכוני מחקר, תקציבים הופנו למחקרים פיזיים בקולוניות. במקביל נוצרת תנועה עממית של חיבת לטבע, יציאה לשדה, חיפוש שורשים תרבותיים בנוף, המתורגמת לתחום הנקרא: Heimatkunde – ידיעת המולדת (Fahlbusch, et al, 1989) גם בהמשך תהליכים חברתיים ופוליטיים השפיעו על דמות המקצוע: כך לדוגמה, עלית הפאשיזם בשנות ה 30-, הגביר את חשיבות המחקר והחינוך בגישה הרגיונלית, שאותה ביסס בשלהי המאה הקודמת רטצ’ל, (Ratzel), מאחר והיה בה מסר של דארווניזם חברתי, שהתאים ללאומיות הגואה בגרמניה. אין פלא כי
כמה מהעילית של הגאוגרפים הגרמניים שפועלים בין שתי מלמות העולם (Hettner, Penck, Passagrge) מונעים על ידי האתגר החברתי-תרבותי, ומעמידים את הנאורות ועקרונות המקצוע, ל”שירות הממלכה”.( Mosse, 1981, Schultz, 1989, Sandner, 1989) מתוך עולם זה על מורכבותו וגווניו, שואבים גאוגרפים רבים עקרונות מקצועיים ביניהם הרטשהורן מחד ואברהם יעקב ברוור, ודוד עמירן מאידך, שגיבשו את הזרם הקלסי בגאוגרפיה בארצותיהם. מה היו אותן עקרונות ורעיונות כלליים שהביא אותם עמירן לאוניברסיטה העברית בירושלים?

א. עקרון אחדות המקצוע והרעיון האינטגרטיבי. הגאוגרפיה כמדע חייבת לעסוק בהבטים הפיסיים, כבהבטים האנושיים. לכן הכשרה האקדמית נשענת על שני תחומים אלה במידה שווה, דבר שמצא כמובן ביטוי בתוכניות הלימודים הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים: “גאוגרפיה פיזית” ו”אנטרופוגאוגרפיה”. באותה מידה, קיימת העדפה לעיון ומחקר אינטגרטיביים, האמורים לגשר בין שני העולמות הנ”ל. (“האדם כמשנה את נוף הארץ”)

ב. העדפת הרעיון הרגיונלי, על העיון הנושאי לצד התפתחות נפרדת של ענפי הגאוגרפיה הרי המסורת הגרמנית העדיפה את הכיוון הרגיונלי, בין השאר מהסיבות הלאומיות. בראש המאמצים את הרעיון הרגיונלי עמד בגרמניה הטנר (Hettner, 1854-1941), שראה ברגיונליזם את מטרת-העל של המקצוע, רעיון שאימץ “תלמידו” הרטשהורן והנציחם בספרו הנודע (Butzer, 1989). עם הקמת המחלקה בירושלים (1950) התבטא רעיון זה בעוצמה רבה בתוכניות הלימודים ובמחקר (ראה בהמשך).

ג. העדפת רעיונות התפתחות הנוף ומיונו. הכוונה כי יש לעודד את המחקר שיאפשר להציג הפתחות נופית – פיסית, יישובית או רגיונלית (“תמורות ב…”). לצידו מחקר שיעסוק במיון צורות הנוף והיישובים כך לדוגמה מחקריו של עמירן עוסקים במיון צורות הנוף – “קווי יסוד במבנה הארץ..” ( עמירן, 1955, Amiran, 1943 ) או בתיאור תהליכי התפתחות יישובית או נופית (“תמורות בפיתוח הנגב”, אצל שמואלי וחובריו, 1979)

ד. העדפת עבודת השדה וההכשרה בו (סיורים). הגאוגרפיה הגרמנית נתנה דגש רב לעבודת השדה, (field oriented) שהתבטאה בסיורים לימודיים בשלבים הראשונים של הכשרה, ועד החובה לבצע מחקר שדה בארצות חוץ או בקולוניות, כתנאי מוקדם למינוי אקדמי באוניברסיטאות (Butzer, 1989). מאחר ובאותה העת העיון הרגיונלי היה במרכז תפיסת העולם המקצועית, הדגם המועדף היה של סיורים רגיונליים, שאף ענה על ציפיות לאומיות – הוכחת המורשת בנוף. דפוסים אלה אימץ דוד עמירן, והם הפכו להיות מאבני הייסוד של תוכנית הלימודים והמחקר האמפירי בגאוגרפיה הישראלית. (נדון במשמעותם בהמשך)

ה. ה”שירות לממלכה” והיישומיות. לא רק על רקע התגברות הלאומיות בגרמניה, עולה חשיבות של מקצוע הגאוגרפיה, היכול להשתלב בממסד, ולתרום נכסים תרבותיים וכלכליים. כך לדוגמה בבריטניה, של שנות שלושים, מבצע סטפ, (Stamp) סקרים של שימושי קרקע, ההופכים להיות מכשיר תכנוני, ובארה”ב וויטלסי (whittlesey) מציג את מפת החקלאות המפורסמת שלו (James and Martin, 1981). (הרחבה ראה בהמשך)

מורשת גרמנית זאת של הגאוגרפיה (העקרונות, הרעיונות, הגישות והשיטות) תורגמה הלכה למעשה בדרכים רבות, ואת סימניה ניתן לזהות עד היום. כך לדוגמה בעקבות רעיון המיון של אזור על פי צורות הנוף (הגישה הפיסיוגרפית) מפרסם עמירן (1939Kallner (Amiran) and Rosnan ) מאמר על החלוקה הפיסית של ארץ ישראל, ובה קבע את העקרונות והמיון של חבלי הארץ השונים. חלוקה זו הפכה להיות “הקלסיקה” הרגיונלית של ארץ ישראל, מופיעה בספרי לימוד רבים – “האורים והתומים” המתקדשים “באטלס ישראל” (1957, גליון ב2/). לבסוף, משרתת חלוקה זו את “הממלכה”, כאשר עקרונותיה נקבעים רשמית על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כחלוקת ישראל לאזורים טבעיים (מפקד האוכלוסין 1961).

המורשת המקצועית שתוארה למעלה, משמשת מסד מרכזי לתפיסת העולם בשלב הקמת המחלקה לגיאוגרפיה בירושלים. מורשת זאת מועברת לדורות הבאים על ידי דוד עמירן ומייסדי המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אלה “מנסחים ציוויים”, מקצועיים וערכיים שקבעו את המחשבה הגאוגרפית הישראלית עד היום. בכך נמשיך ונדון.

הציוויים

“זקני השבט”, ואנשי הדור הראשון של הגאוגרפים שחונכו על ידם, דור המייסדים (עמירן, קרמון, שטנר, ברוור, ניר) כאמור עבדו בתוך תחום דעת שבסיסו האידיאולוגי והפילוסופי היה מצוי בגאוגרפיה הקלסית שהתפתחה באירופה במחצית השניה של המאה ה 19-, בקונטקסט של לאומיות ובניין האומה (Sandner,1994 ,Robic1994) רעיונות אלה היוו את הסביבה המדעית והערכית בה חונכו “זקני השבט”, ואפשר לראות זאת בהצהרות האידאיות-ערכיות והפילוסופיות המבוטאות במבוא למהדורה הראשונה של “אטלס ישראל”. כך נכתב בהקדמה לאטלס:

“…ארצנו היושבת בנקודת מוקד של חבלי תבל ראשיים מחייבת זהירות מיוחדת ודיון מדוקדק מאד בכל הנוגע לתכנון ופתוח; והרי תבניות הפתוח המבוצעות כיום, שבהצלחתן תלויים עתיד המדינה ומפעל קיבוץ הגלויות, מן הדין שתהיינה מבוססות היטב על ידיעת הנתונים הגאוגרפים המרובים ותשתלבנה בהם כעניינם וכהוויתם. לפיכך יהא גם זה מתפקידו השימושי של “אטלס ישראל” לסכם מה שנחקר במשך שנים רבות בגופי הגאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ ישראל ובמדעים הסמוכים להן, כדי סיכום מדעי-כרטוגרפי זה יהיה גם מכשיר מעשי שימושי לקידומה הכלכלי והדמוגרפי של ארצנו.” (“אטלס ישראל”, 1957)

מרוח הדברים עולה כי המחקר הגיאוגרפי הישראלי, שאסף עובדות על הטריטוריה המוגדרת כארץ ישראל, המסוכם בדרכה הכרטוגרפית היחודית של הגאוגרפיה צריך לעמוד לרשות הרבים – להעמיד את המקצוע ל”שירות הממלכה”. רצף הטיעונים שניסחו “זקני השבט” תולה את הצלחת המפעל הציוני ועתיד המדינה, גם בידע הגיאוגרפי המעשי המוצג באטלס. לפיכך נראה, כי המורשת הרוחנית שסומנו על ידי “אטלס ישראל”, נסובה על שלושה ציוויים: (א) הציווי הרגיונלי (ב) הציווי היישומי (ג) הציווי הערכי.

ההצהרה ב”אטלס ישראל”, אינה מתייחסת לשיטות המחקר המומלצות, אך בהעדפת הציווי הרגיונלי, נראה כי נכרכו יחדיו שלושה רעיונות מרכזיים: “אחדות המקצוע”, “הפוסיבליזם האנושי”, ו”ייחודיות המקום”. ב”אחדות המקצוע”, הכוונה, כי צריך לתת הערכה שווה לתחומי המחקר הפיזי והאנושי, ואין קיום לאחד ללא השני. ברעיון השני – “הפוסיבליזם האנושי”, הכוונה כי “רוח האדם” תגבר על הדטרמניזם של הסביבה הטבעית. תנאי הטבע יוצרים הזדמנויות, ותרבות האדם היא זו שמפסלת את נוף הארץ. לכן לכל אזור קיימת אישיות משלו – זוהי “ייחודיות של המקום”, שעל הגיאוגרף לחשוף בעבודתו.

בהדגשת הציווי היישומי, קבע “אטלס ישראל” חשיבות רבה למה שניתן לכנות “שירות לממלכה”: צריך לתת מקום ראוי למחקרים שימושיים ויישומיים, שהם יותר פרגמטיים וקונקרטיים ממחקר עיוני בסיסי. לבסוף, קבעה ההצהרה הנ”ל את החשיבות של הציווי הערכי – האידאולוגית, המחוייבות לציונות, למדינת ישראל – התרומה לבניין הארץ ולנארטיב הממלכתי.

אין להתעלם מהרוח הפטריוטית המנשבת מציטטה זו, שיכולה להיות מוסברת לא רק בגישתם האידאית של “האבות המייסדים”, אלא גם בגופים שמימנו פרוייקט יקר זה – ממשלת ישראל והסוכנות היהודית. “אטלס ישראל”, מציין איפוא סימביוזה בין הממסד הממלכתי והציוני ובין האקדמיה: אלה הביאו את שיטותיהם המדעיות וכלי מחקרם הקלסיים שהתאימו למשימה, ואלה תמכו כלכלית במחקר ובהוצאתו לאור. יוצא איפוא כי למרות העושר במידע הנושאי והספציפי שהביא “אטלס ישראל”, הרי בבסיסו הפילוסופי עמדה גישת המחקר של הגאוגרפיה הרגיונלית, שהיתה מקובלת באותם ימים, ושימשה כתעודת זהות מקצועית לגאוגרפים.

על מנת לחנך דורות נוספים של אנשי מקצוע, ולהטמיע בהם לא רק את הידע הרלוונטי לגיאוגרף, אלא גם את הציוויים האידיאיים והעיוניים, פותחה בשנות החמישים במחלקה לגאוגרפיה בירושלים תוכנית לימודים ששמה דגש על התכנים המסורתיים של המקצוע, ויצרה מנגנון חשוב של סוציאליזציה – סיורי השדה. בבואם ממסורת גאוגרפית מרכז אירופאית, ראו “זקני השבט”, ביציאה לשדה ערך שווה לזה שניתן ללימוד בכיתה. לפיכך הותאמה תוכנית הלימודים בגאוגרפיה לשהות של עשרות ימים, ומאות שעות בשטח במשך כל שנות הלימוד: סיורי חובה, קמפוסים, עבודת שדה, תרגילים ועוד. על ידי היציאה לשדה, נתנו המורים לסטודנטים אפשרות להיווכח “במציאות עצמה”. לסיטואציה לימודית זו היו מטרות הוראתיות אוניברסאליות – המחשה או לימוד הפעלת מכשירי מחקר: “לראות בשטח את הגבול בין הסנון לטורון”, או “למדוד את חילופי שימושי הקרקע סביב היישוב”. מסורתם המדעית של “זקני השבט” בירושלים, קבעה כי הדפוס הרצוי של יציאה לשטח יהיה “הסיור החבלי”, דפוס שהיה מקובל במשך עשרות שנים. נראה כי מאחורי דפוס זה של סיור, מסתתרת האמונה באחדות המקצוע, אחדות הנוף ואחדות האדם והטבע, שהתבטאו גם בלימוד ובמחקר הרגיונליים שהפיצו בראשית דרכם.

יש להניח כי ליציאה לסיורים הלימודיים הרגיונליים באוניברסיטה היו בנוסף למטרות הלימודיות, גם מטרות סמויות ערכיות, הנעוצות עמוק בהתפתחות תהליך הסוציאליזציה של “בן הארץ – הצבר”. (בר-גל, 1993; אלמוג, 1997). מטרות ערכיות אלה מסומלות במילים – “הכרת הארץ, חבליה, נופיה ואנשיה”, היוו חלק ממנגנון החיברות הישראלי המתמשך – בתי ספר, תנועות נוער וצבא. היציאה לטיולים יצרה מגע בלתי אמצעי עם הנוף ותופעותיו, אך באותה העת הועברו המסרים האידיאולוגיים הרצויים: “זכותנו על הארץ”, “התגשמות החלום”, “הפרחת השממה” ועוד. במילים אחרות מגע בלתי אמצעי זה עם נוף הארץ תמך היטב בצוויים שלדעתנו העבירו “זקני השבט”: אחדות המקצוע ומוחשיות התופעות הנחקרות בו, והצווי הערכי – ממשות המפעל הציוני.
גלגולי הציווי הרגיונלי

אין פלא כי עבודות הגמר והדוקטורטים שנכתבו על ידי הדור הראשון, נגזרו מאידיאות ופילוסופיות אלה. הוכחה יפה לכך, אפשר למצוא במונוגרפיה על עמק בית שאן שהתבססה על עבודת הדוקטורט של דב ניר:
“הפיכת הנוף המוזנח של עמק בית שאן לנוף פונקציונלי […] התחוללה על ידי ההתיישבות היהודית […] פיתוח האדמות הנטושות בדרך הלאמתן – איפשר את השימוש היעיל בהן […] יחס שלטונות המדינה לגבי ההתיישבות, שהיה עויין, או לכל הפחות בלתי אוהד בזמן המנדט, הוא כעת יחס שלתמיכה מוצהרת ומעשית כאחת”. (ניר, 1966, ע”מ 129)

דב ניר ספג לתוכו את הפרדיגמה הרגיונלית וראה בה את הגישה המחקרית העיקרית של המקצוע, ועל כך נעמוד עוד בהמשך. באותה העת הוא משתמש בתפיסותיו האידיאיות-ערכיות ומתרגמן למושגים מקצועיים: “תפעול הנוף”, “נוף פונקציונלי”, “פתוח אדמות” שאותם הוא מייחס להתיישבות היהודית. מולם העמיד את המושגים: “נוף מוזנח”, “אדמות נטושות”, “שלטון עויין”, המיוחסים לשלטון ולתושבים שקדמו להתיישבות הציונית בעמק בית שאן. מושגים אלה נגזרים מהלקסיקון הציוני, ועולים בקנה אחד עם התפיסה הערכית שהוצגה ב”אטלס ישראל”.

במהלך שנות ה 60- גדל והוכשר הדור השני של הגאוגרפים, וחלקו נחשף לתמורה הפראדיגמטית שהתבטאה בספרות המדעית האמריקאית, והידועה בכינויים שונים כגון “הגישה הפוזיטיביסטית”, “המהפיכה הכמותית”, “האוריינטציה החברתית”. גישת מחקרם ושיטת עבודתם של בני הדור השני, יצרה מצב של מתח פילוסופי ואישי בינם ובין דור המייסדים, זאת היתה עילה טובה להופעת מאמרים שעסקו במחשבה הגאוגרפית, תוך דגש על האסטרטגיה האפולוגטית.

הראשון, שפירסם ביקורת בתחום המחשבה של המקצוע היה יהודה קרמון. במאמר בו ביקר את גישתה של הגאוגרפיה האמריקאית לנושאים עירוניים, ושב ודן בעניין זה גם במאמר נוסף (קרמון, 1991, 1975). הסוגייה העסיקה אותו על רקע חדירת הגאוגרפיה הפוזיטיבסטית למחלקה לגאוגרפיה בירושלים, שבה הודגשו מודלים כמותיים, ונידונו בעיקר הבטים תיפקודיים ומורפולוגיים של העיר. קרמון ביסס את דבריו על ביקורות שהחלו להופיע באותה תקופה בספרות המקצועית, בהן הותקפו הגישות הפונקציונלית והמורפולוגית, על היותן חד ממדיות, והמציגות את האדם כיצור הפועל רק משיקולים כלכליים. וכך כתב:
“נראה לי כי בכל הביקורות דנן אין מחבריהן נוגעים בגרעינה של הבעיה, אלא בשוליה בלבד. לדעת כותב שורות אלה, יש לדון בניתוח על ידי מודל, את הגורמים השונים לצמיחה העירונית מנקודת מוצא שונה לגמרי. המשותף לכל המודלים שהוזכרו כאן, היא העובדה שעובדו על ידי סוציולוגים או כלכלנים במטרה להסביר תופעות סוציולוגיות-כלכליות. במטרה זו חשוב להם ‘לשחרר’ את המודל שלהם מכל גורם העלול להפריע או לפגוע בטהרת המודל התיאורטי ולבנות אותו באופן שהליכיו יתנהלו כאלו בחלל ריק. מכאן שמתכנניו של מודל כזה השמיטו כל רמז למיקומה של העיר ולתנאיה הפיסיוגרפיים”. (קרמון, 1975, ע”מ 21-22)

קרמון יוצא איפוא בגלוי כנגד המגמות של “הגאוגרפיה החדשה” (של אותה תקופה) המתעלמת משינויים טופוגרפיים לצמיחתן של הערים. במאמרו הוא חזר והדגיש את ההבטים ההיסטוריים-תרבותיים-רגיונליים, כחשובים ביותר להבנת הצמיחה העירונית. וסכם ואמר “כל עיר הנה, למעשה, אובייקט ייחודי העומד בפני עצמו, כפי שכל אדם הוא אינדיבידואום”. הצהרתו של קרמון, הציבה בראש התורן את “הייחודיות של התופעה הגאוגרפית” כמושא מחקרי, נגדה לחלוטין את הגישה החדשה שחיפשה “הכללות”.

ההסטה של המחקר הגיאוגרפי לעבר מגמות גלובאליות וכוללניות, תוך נטישת המחקר המקומי והאזורי היו אף במרכז מאמריו של ניר (ניר,1976, 1983 ,1987). שנים לאחר שפירסם את המונוגרפיה על עמק בית שאן, ולאחר מחקרים בתחומי הגיאומורפולוגיה, חזר דב ניר ומצא לנכון לכתוב ספרים ומאמרים אפולוגטיים על הגאוגרפיה הרגיונלית, בהם הביע תקווה כי הגאוגרפיה לא תנטוש את הרגיונליזם והיחודיות, ותחסל בכך מסורת ותיקה של מחקר גיאוגרפי. מחיבורים אלה מנשבת רוח אנכרוניסטי, אף שלבושם וחלק ממושגיהם נראים מודרניים. ניר נסה איפוא, לנהל “קרב מאסף” פילוסופי בתקופה שבה הדור שני והדור השלישי נתנו את הטון, והשפיעו על תוכניות הלימודים והמחקר במחלקות הגיאוגרפיות בארץ.

כאמור, מגמות התפתחות הדיסציפלינה הגאוגרפית בעולם, משנות ה- 60, הביאו לירידת ערכו של העיון הרגיונלי, והוא הלך והצטמצם בספרות המקצועית (Livingstone, 1992, Peet, 1998) למרות קונטקסט מדעי כללי זה לא השתנה כנראה המסר הערכי שהיה טמון ברגיונליזם עבור הישראלים, ולא נס לחו; תפקידו “בבניין האומה” לא בוטל – הוא רק שינה צורה. המסר הערכי המועבר בעזרת “הגאוגרפיה הרגיונלית”, התגלגל בגאוגרפיה הישראלית משנות ה 70- לקבצים השונים שעסקו בחבלי הארץ: “יהודה ושומרון” (שמואלי וחובריו, 1977), “ארץ הנגב” (שמואלי וחובריו, 1979) “ארצות הגליל” (שמואלי וחובריו,1983). את העובדה כי קבצים אלה יכולים לשרת מטרות לאומיות, ערכיות, אפשר ללמוד בקלות מהמבוא לקבצים הראשונים:
” במלאת עשר שנים למלחמת ששת הימים, אשר איפשרה לנו גישה חופשית אל כל חלקי יהודה ושומרון (‘הגדה המערבית’) הרינו מביאים בפני הקורא העברי – החוקר, התלמיד, המסייר המתעניין – קובץ מחקרים בגאוגרפיה של יהודה ושומרון […] זכות ראשונים […] יתנה לאזור יהודה ושומרון לא רק בגלל ‘ראשוניות’ של אזור זה בהיסטוריה של עמינו, אלא בגלל הצורך הבולט כיום במידע מעודכן עליו.” (שמואלי וחובריו, 1977, כרך א’, פתח דבר)

אין קושי להבחין במסרים הערכיים הציוניים שהביאו את החוקרים הרבים לאסוף את מחקריהם בקבצים כאלה. חשיבותם היא לא רק במישורים הערכיים של התודעה הלאומית והזכרון הקדום של העם, אלא גם מצד הפרקטיקה היום-יומית – הצורך של הממסד השליט “במידע מעודכן”. נוסח דומה, מופיע במבוא לכל אחד מהקבצים השונים: העיון בפיתוח החבלי הוא אחת המחויבויות החשובות של הדיסצפלינה הגאוגרפית בארץ. קבצים אלה הדגישו את התמורות שהציונות ומוסדותיה ומדינת ישראל גרמו בנוף הארץ; למרות 25 השנים שעברו מפרסום “אטלס ישראל” ועד פרסום “ארצות הגליל”, לא השתנה כיוון המחשבה הערכית שקידשה דפוסי חשיבה אקדמיים. כמטפורה אפשר לומר, כי בדנ”א של הגאוגרפיה הישראלית, שמועבר מדור המייסדים לדורות הבאים טמון ההסבר לקשר שבין הרגיונליזם (בגלגוליו השונים) וה”פוסבליזם” הציוני, וזאת כחלק ממטרות בניין האומה ו”ההשרדות” הקולקטיבית.

יש להניח כי המסרים הערכיים הטמונים בגאוגרפיה החבלית, התגלגלו לתכניהם של עוד תחומים במקצוע: כבתחומי הגאוגרפיה הכפרית והפיתוח האזורי, בהם אפשר להיווכח בפוסיבליזם הציוני, ובתמורות שהתרחשו בנוף הארץ. לצידם התפתח תחום הגאוגרפיה ההיסטורית, שמעביר מסרים: “זכות האבות”, “בניין האומה”, “ההקרבה של הראשונים” ועוד. לפיכך נבדוק את הטקסטים שנכתבו על ידי דור המייסדים בהם סיכמו את “המחשבה הגאוגרפית”, בתחומים שפיתחו במשך עשרות שנים של קריירה מדעית. הכוונה למאמריהם של דוד עמירן בתחום הגאוגרפיה היישובית (עמירן, 1991) ויהושע בן-אריה בתחום הגאוגרפיה-ההיסטורית (בן-אריה, 1991).

מתוך הכתובים, נראה כי עמירן, לא נתן את דעתו ל”מחשבה הגאוגרפית”, או למערכת הערכית, המצויה מאחורי המחקר שאותו טיפח, כאשר כתב את הסקירה הנ”ל על התפתחות מחקר הכפרים בארץ ישראל. עמירן היה חשוף להלכי הרוח, למתודות ולגישות המחקר שאפיינו את הגאוגרפיה האירופאית, לפני מלחמת העולם השניה. לפיכך, בלב המאמר, ישנה סקירת התמורות בתפרוסת הכפרים היהודיים, ובאלה שעברו על הכפרים הערביים. במאמר אין כלל דיון בשאלות פילוסופיות של המקצוע, או רפלקציה על גישת המחקר הגאוגרפית שאותה הנחיל במשך עשרות שנים. מאמר זה מאפשר לנו לקרוא בין שורותיו את הקלסיקה של “הגאוגרפיה היישובית” הישראלית, המיוצגת על ידי מושגים כגון: התפתחות יישובית, צמיחה כלכלית, שימושי קרקע. אלה מושגי ייסוד בגאוגרפיה יישובית, שבאו לתאר את התמורות מנקודת המבט של “הפוסיבליזם” הציוני. היינו, לאמונה הערכית שהשתלבה בתפיסה הגאוגרפית-מקצועית: האדם [ הציוני ] לא נכנע לתנאי הסביבה, ויש ביכולתו לשנות את פני הארץ. העבודות הרבות של עמירן, יכולות להוכיח לציבור הרחב אמונה זאת, ולפיכך התקבלו כחלק מובן מאליו בלקסיקון המקצועי והחינוכי של הגאוגרפיה הישראלית.

גישתו המקצועית המסורתית של עמירן, ונקודת מבטו הערכית הנ”ל הופצה גם במאמריו שפורסמו בבמות מדעיות בינלאומיות. באחד מהם, סיכם את תוכניות הפיתוח הכפרי בארץ, תוך הדגשת נושא החקלאות והמים. שם הוא טען כי מתוך הניסיון הישראלי אפשר ללמוד כי תפקיד הגיאוגרף הוא לזהות את הפוטנציאל האזורי, שיאפשר פיתוח מקומות בלתי מיושבים non-ecumene ((Amiran, 1978 היינו, הוא ראה במקצוע, גוף ידע שצריך לשרת את המטרות הפרגמטיות של המדינה, ולכן הגאוגרפים צריכים להיות חיל החלוץ לפיתוח המשאבים האזוריים. למרות מרחק של כ 20 שנה, הדברים האלה נאמרו מתוך אותה תפיסת עולם שכתבה את “האני מאמין” שבאטלס ישראל.

כאמור דוד עמירן לא מצא לנכון להרהר ולהגן על שיטתו המחקרית, כי היא היתה הקונצנזוס הגיאוגרפי הישראלי, במשך עשרות שנים. לעומת זאת המאמר של יהושע בן-אריה הוא “התנצלותי” (אפולוגטי) ו”התקפי” (אופנסיבי) בעת ובעונה אחת. הוא ערך חשבון נפש, ולמעשה יצא להגנת תחום המחקר המזוהה איתו – כנראה מפני התקפות ההיסטוריונים והגאוגרפים כאחד. אמנם בן-אריה לא ערך דיון מהותי בנושא פילוסופיית המחקר שמאפיינת את התחום, אך ניסה לתחם ולייחד את המתודות המחקריות של הגאוגרפיה ההיסטורית. הוא הציב גדרות שיקלו על יצירת זהות מדעית של תחום המחקר ושיוכר על ידי גופי ידע אחרים. בן-אריה ציין את המאפיינים הבאים, כיחודיים לתחום: מחקר המתבסס על מקורות ראשוניים, מתמקד בתקופת זמן מוגדרת, ובעל מחוייבות לשטח. הוא ראה לפיכך, בגאוגרפיה ההיסטורית חלק מענפי המחקר הבסיסי האופייניים למדעי הרוח, ובכך הציב את הגבול בין התחום ההיסטורי ובין הגאוגרפיה האנושית המודרנית, שפנתה למדעי החברה, ולתחומים יישומיים.

מעבר למאפיינים אלה, הצצה ברשימות המחקרים אותם הוא מציין, מראה על נטייה ברורה לגישה ה”נאו-ציונית” – התמקדות בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. התמקדות זו מצאה ביטוי חזק אף אצל גאוגרפים היסטוריים שתחומי הזמן שחקרו, ומקורותיהם היו שונים מאלה שציין בן-אריה (הראל 1987). לכן המחקרים בתחום ההיסטורי הם בדרך כלל מקומיים מאוד, לא רק בזמן אלא גם במרחב, ומהווים המשכיות לגישה “הייחודית” שהוצגה בעבודות הרגיונליות שנידונו קודם. האם לפנינו דוגמה להבלטת המקומי, על חשבון האוניברסאלי?. נראה כי גם בתחום זה המניעים להשקפת העולם המקצועית קשורה לגיבוש הלאומיות הישראלית בעזרת המחקר המדעי על ידי ריבוי נושאים מתחום ההתיישבות הציונית בארץ.

גלגול הציווי היישומי – בניין הארץ

פרט לתמרורי הדרך הרגיונליים והערכיים שהוצהרו בטקסט המבוא של “אטלס ישראל”, ונדונו למעלה, הוצב תמרור נוסף – הצורך ברתימת המחקר הגיאוגרפי האקדמי השימושי לטובתה של המדינה. גישה זאת אופיינית לחלק מעבודות של גאוגרפים, בני הדור השני והשלישי. עמדה זו ניתן לקרוא בסקירותיהם של ברוך קיפניס ואלישע אפרת בתחום הגאוגרפיה היישומית (קיפניס, 1987 , אפרת, 1991),

בנוסף לאידיאה הערכית שיש צורך לשרת את המדינה ביישום הידע הגיאוגרפי, חולקים ביניהם קיפניס ואפרת גם הנחה נוספת, מתחום התפתחות המקצוע. הם מניחים כי הגאוגרפיה כענף מדעי נמצאת בנסיגה ובמשבר איכותי וכמותי, ולכן יש לחתור לשינויים פילוסופיים שיהפכו אותו למקצוע אטרקטיבי. קיפניס, למד על המגמה הנ”ל מניתוח המקרה האמריקאי ולפיכך הציג את הפן של תעסוקת הבוגרים וצרכי שוק העבודה כמוטיבים עיקריים לשינוי הנזכר. מסקנתו היא כי הגאוגרפיה הישראלית צריכה לפנות בהתפתחותה לעבר המוסדות שמסוגלים ליצור תעסוקה לבוגריה. הכוונה לממסד בצורותיו השונות: כרשויות מקומיות, משרדי תכנון, משרדי ממשלה; יש להבין את צרכי אותם “קליינטים”, ולהתאים את הכשרת הגאוגרפים לדרישותיהם. כדוגמה מצויינת לגישה זאת יכול היה קפניס להביא ממחקריו של אלי שטרן, שניסה להראות כיצד הגאוגרפיה ההתנהגותית מסייעת לפתרון בעיות תחבורה, על ידי הבנת בחירת הנהגים את נתיבי הנסיעה השונים ( שטרן, 1988). נקודת המבט על המקצוע שהציג קיפניס דגלה, איפוא, בפרגמטיזם ואינסטרומנטליזם לשמם – היא איננה רואה בגאוגרפיה עולם ידע העומד בפני עצמו, אלא נתפסת כמכשיר להשגת עבודה. יש בכך מזעור (רדוקציה) של החינוך הגיאוגרפי, תפיסה ההופכת אותו “לקרדום לחפור בו”; היינו, לראות את תפקיד האקדמיה כבית ספר של “מהנדסי גאוגרפיה”, היודעים “לתקוף” בעיות, להמליץ המלצות, ולאפשר בחירה בין אלטרנטיבות שונות.

לעומת הטיעונים הפרגמטיים של קיפניס, העמיד אפרת נימוקים אידיאולוגיים ממלכתיים – הצורך לרתום את הגאוגרפים לפתרון בעיות אקטואליות של המדינה. הוא מבקר קשות את המחקר הבסיסי בגאוגרפיה וטוען כי אינו מניב מסקנות והמלצות הניתנות ליישום – “בכל אלה אין משום סיוע רב למקבלי החלטות ולמעצבי מדיניות של פיתוח מרחבי”. לפיכך מהלל מחקרים שנעשו על “פשרה טריטוריאלית” או על “הסכנה הדמוגרפית”, מאחר והביאו בסופם המלצות, ותרמו בכך תרומה חיובית לציבור הרחב ולממסד השלטוני. לאחר שהדגים כיצד מקצועות אחרים, כקלימטולוגיה, מתמטיקה, ארכיטקטורה או חקלאות תורמים לשגשוג המדינה על ידי גישתם האקטואלית, כתב אפרת:
“דומה שהגאוגרפיה נותרה מול האקטואליה בודדה למדי, מצד אחד יש בידיה מצבור שלידע על עולם ומלואו, כלים ייחודיים בתחום המיפוי והקרטוגרפיה שאין לשום מדע אחר, כלים ושיטות לניתוח כוללני לראיה אינטגרטיבית של תופעות, והיא כמעט היחידה מבין המדעים המסוגלת להציג ולנתח את התרחב על כל מורכבותו, אך מצד שני אין היא משתמשת בתורתה הגלובאלית לשם התייחסות אקטואלית אל האירועים ואינה מצליחה לעניין במידה מספקת את הציבור בחיי היום-יום. היא נצבת מול מחסום פסיכולוגי ומתודולוגי תוך רתיעה מפני התמודדות ומעורבות במרחב שעליו היא מופקדת. מן האמור לעיל ניתן להבין שעל מנת שהגאוגרפיה תהיה חיונית ומבוקשת עליה להיות אקטואלית. אם תהיה אקטואלית עשויה היא לזכות ליחס וליוקרה מצד הציבור, היא תיתפס בנקל על ידי אמצעי התקשורת ותוסיף לחשיבותה כמקצוע תורם ומשפיע [בחברה ובמדינה]” (אפרת, 1991, ע”מ 76)

מסקנתו הכללית של אפרת היא כי על מנת שהגאוגרפיה בישראל תשרד, היא חייבת להיות אקטואלית, קונקרטית ועל ידי כך תעלה את יוקרתה בעיני מקבלי ההחלטות והממסד; לפיכך נושאי המחקר הגיאוגרפיים צריכים להוביל לקראת מתן פתרונות ספציפיים ונקודתיים לבעיות האקטואליות של הווה ושל העתיד הקרוב. במילים אחרות, אפשר לטעון כי נקודת המוצא של אפרת, המדגישה את יוקרתה הציבורית של הגאוגרפיה על חשבון היוקרה האינטלקטואלית-עיונית, היא מרשם “להתאבדות” המקצוע באקדמיה, ממנה הוא שואב את הלגיטימציה לקיומה.

אולי אפשר לטעון כי במאמריהם של קיפניס ואפרת קיימים סממני רדיקליזם – הם קוראים לרלוונטיות, למעורבות המקצוע בחיי היום-יום, כפי ששאפו הגאוגרפים המרקסיסטיים (Peet, 1998, Ch.3). טיעון זה ידחה על הסף, מאחר ואין הם מבקשים לבקר את החברה, ערכיה הבסיסיים, מוסדותיה ודרכי עיצוב המרחב שלה. להפך – הם קוראים לשרת את הממסד, הצעה שודאי תגרום לחלחלה אצל כל “גיאוגרף חדש וביקורתי”. למעשה, קיפניס ואפרת פורצים לדלת פתוחה של ויכוח ידוע בתחומי החשיבה של המקצוע .(קפניס, שם).

בהשוואה לגישה המתונה יחסית שהציג קיפניס במאמרו, הרי אפרת הציג עמדה ברורה ונחרצת באשר לפילוסופיה המחקרית הרצויה. במאמרו הפרובוקטיבי אפרת קרא תיגר על רב רובם של הגאוגרפים העוסקים במחקר בסיסי. למרות שיש בקריאה זו טעם של דליגיטימציה מדעית, לא זכה המחבר לתגובה אקדמית ראויה מצד הקהילה הגאוגרפית המקומית. בין שאר הסיבות, אולי אפשר לפרש זאת כחוסר עניין או חוסר רצון להתמודד עם שאלות פילוסופיות של המקצוע, פעולה שתכריח רבים לעשות שיקוף על עבודתם הקונקרטית. האם אפשר להסיק מכך כי הגאוגרפים הישראלים לא מוכנים להתמודד עם אתגר של התדיינות רעיונית? האם יתכן, כי קיימת אצל רבים מהם מערכת ערכים שבאה לחזק את הקונצנזוס החברתי הפוליטי השליט במדינה, ולכן אינם מתנגדים עקרונית לתפיסתם של קיפניס ואפרת? האם יתכן שלמקצוע הגאוגרפיה במערכת החינוך בארץ, ישנן מטרות של הגברת הזהות הלאומית הציונית, ולכן דעות אלה אינן נתפסות כיוצאות דופן, אלא רק כדרך אחרת להשגת היעדים הערכיים של המקצוע בארץ?

לסיכום, תחומי המחקר בגאוגרפיה שנסקרו למעלה מנציחים את תפיסת המרחב של האידיאולוגיה הציונית, לכן ניתנים לסיווג על פי אורי רם כשייכים לזרם המחקר ה”נאו-ציוני”. במילים אחרות, בנוסף לשימושיות בידע, שמעמידה הגאוגרפיה לחברה בישראל, הרי אפשר לייחס את הרגיונליזם וגלגוליו במחקרים הכפריים או ההיסטוריים, כידע המשרת את “הכוח הפוליטי” על ידי הנצחת פעולותיו ורישומן בכתובים. רישום ידע כזה והפצתו במערכת החינוך מחזקים את הזהות הלאומית, ומונצחים בזכרון הקולקטיבי. אבל אין אנו טוענים כי יש בכך שיפוט לחומרה: דור המייסדים פעל בקונטקסט של מערכת ערכית ואידיאולוגית ובמחוייבות קולקטיבית ל”בניין האומה”. יתכן כי היית אצלם תחושה לפעילות אקדמית בלתי תלויה, מחקר חופשי, אובייקטיבי, נטול ערכים, אך בטקסטים שכתבו ובציווים לדורות הבאים, ניתן לחשוף גם רבדים אחרים.

ג. דורות שלובי זרוע – גלגול הציווי הערכי

שלובי זרוע

מהדיון שנערך למעלה אפשר היה לעקוב אחרי העברת הנחות ייסוד הערכיות של “זקני השבט” הגיאוגרפי בישראל לדורות הבאים. למרות המהפך הפרדיגמטי הגדול שעבר חלק מהדור השני והשלישי באמצו את הגישות האנליטיות והשיטות הכמותיות, הם לא זנחו אידיאות של המייסדים. תוך כדי כך נוצרו תחומי מחקר חדשים, ובהתפתחותם דחקו תחומים אחרים לעמדות של התגוננות ונסיגה. בנוסף לכך אפשר להצביע על מקרה של התנערות ותחייה בתחום מחקר במצב של שילוב בין דורי – זוהי ה”גאוגרפיה המדינית” כפי שמגדיר אותה משה ברוור, מ”האבות המייסדים”, או “גאוגרפיה פוליטית”, כהגדרה המועדפת על ידי דורות ההמשך. נראה כי הבדל בהגדרת התחום אינו סמנטי בלבד, אלא מסמל ומגדיר את ההבדל במהות של החשיבה הדורית השונה. אבל השילוב מציין גם המשכיות בתפיסות היסוד הערכיות של הגאוגרפיה הישראלית – חיבור בין דורי הממשיך את “הנאו-ציונות”.

במאמר על “תולדות התחום” בישראל, מציגים המחברים את ההתפתחות. (ברוור וחובריו, 1992). בפתיחה הם מציינים את הגורמים שיצרו סיטואציה יחודית לשילוב הבין דורי: היסודות לתחום המחקר שנקרא “גיאופוליטיקה” נוצקו בלונדון בסוף המאה הקודמת, ושיאו בין מלחמות העולם. כתוצאה מהשימוש הפוליטי והיישומי שנעשה בידע ובתיאוריות הגיאופוליטיות, וכתוצאה מעבודתם של הגאוגרפים הגרמניים בשירות המשטר הנאצי בזמן מלחמת העולם השניה, ירד ערכו בעולם המערבי, ומעט מחלקות בעולם עסקו בהוראתה של הגאוגרפיה המדינית. באחת מהם התמחה משה ברוור בסוף שנות הארבעים. במסגרת התמורות במחשבה הגאוגרפית בעולם, החלו בשנות הששים והשבעים לחדש את פני התחום הנ”ל, תוך אימוץ רעיונות מדיסצפלינות סמוכות, כמדעי המדינה ומדעי ההתנהגות. הדור השני והשלישי של גאוגרפים בישראל, נולד, גדל והתחנך אקדמית בגישות החדשות של התחום. מתוך סקירתם אפשר להבחין ברבדים, המשתלבים ומעוגנים בדרך שהתווה “זקני השבט”.

א .”זהירות גבול לפניך!!!” מחקריו של משה ברוור, (וקדמו להם מחקרי אביו אברהם יעקב ברוור) נשענו על הפילוסופיה של הגאוגרפיה הרגיונלית, מנקודת המבט המדינית. אחת מהנחות הייסוד המקובלות של הרגיונליזם, טוענת כי לכל יחידת חקירה חייבים להיות גבולות, אחרת היא אינה ניתנת להגדרה כיחידה עצמאית, נפרדת מהמרחב שסביבה. מכאן שעם הצהרת בלפור והמאבקים שניטשו על חלוקת המרחב בארץ ישראל, נהפכה סוגיית הגדרת גבולות “החבל הציוני” שהיה אמור לקום על חורבות האימפריה העותמנית, לשאלה קונקרטית וקריטית. הגאוגרפיה המדינית יצאה לסייע במקום שבו הוקמה יישות פוליטית חדשה, ולכן למחקר הגבולות היה חשיבות לא רק תיאורטית אלא גם השלכות מדיניות מעשיות. ===להוסיף כאן את מודל הגבולות הגרמני, שאומץ על ידי א”י ברוור, והמשיך כך בגאוגרפיה הישראלי עד היום, לתאם עם פרק הגרמנים והערות השוליים על אטלס ישראל==== בתוך הקונטקסט הפוליטי הנזכר, ומתוך התפיסה הרגיונלית ששלטה באותה תקופה, הביאו את משה ברוור בלונדון לתחומי הגאוגרפיה המדינית, ולחקירת גבולות ישראל. בכך, השתלב משה ברוור בזרם המרכזי של המחשבה הגאוגרפית של דור המייסדים. עם זאת, את הידע העיוני שצבר לא הותיר רק בחזקת מאמרים מלומדים, בספרים או בכתבי עת מדעיים אלא העמיד אותו לרשות הממסד הפוליטי, בעת שהתנהל המשא ומתן על חוזה השלום עם מצרים, בו הועלתה שאלת עיצוב הגבול באזור טבה. (ברוור וחובריו, שם).

במעשהו זה, המשיך ברוור מורשת ארוכה ורחבה של גאוגרפים שהעמידו את כישוריהם לרשות ממסדים פוליטיים וצבאיים. מורשת זאת נמשכת לאורך מאות שנים, מאז התפשטות האימפריה הספרדית ועד ימינו אלה, כפי שהראו זאת מחקרים בהיסטוריה של המקצוע (Hooson, 1994, Godlewska and Smith, 1994) מחקרים אלה קושרים יחדיו את הידע-הגיאוגרפי, הקונטקסט בו הוא נוצר והשירות שהעמידו הגאוגרפים לרשות אימפריות וצבאות. “שירות לאומי וצבאי” כזה אינו מוגבל למשטרים פוליטיים מסויימים או לתקופת זמן מוגדרת. ידועה הדוגמה של השירות שהעמידו גאוגרפים מקצועיים (כוולטר קריסטלר) לרשות המשטר והצבא בגרמניה (גולן, 1997). אך באותה העת גם בארצות הברית, עסק הרטשורן מחשובי הגאוגרפים האמריקאיים במאה ה 20-, בהכנת סקרים עבור הצבא האמריקאי, והגיש המלצות על ארגונם של “השטחים המשוחררים” (Kirby, 1994). לפיכך, העמדת הידע לרשות המדינאים, או אנשי הצבא יכול להחשב כנורמה מקצועית בקרב גאוגרפים ישראלים שונים, כשהם מכוונים על ידי מערכת הערכים הלאומית.

הקשר בין ידע גיאוגרפי, ובין הצבא בישראל הוא עמוק ומורכב, ואינני מתכוון להבטים אופרטיביים של שימוש בידע הגיאוגרפי כחלק ממערכת שיקולים אסטרטגיים או טקטיים. כוונתי לשילוב הקיים בין מחקר גיאוגרפי באקדמיה ובין חדירת הידע לצבא, הפצתו לצרכיו הפנימיים, ופרסומו גם לקהל האזרחי. כבר בן גוריון עמד על חשיבות הצבא בהפצת הידע הגיאוגרפי המדעי, ובהקדמה לספר לימוד בגאוגרפיה של ארץ ישראל, שנלמד בצבא הוא כתב:

“צבא הגנה לישראל שהטלו עליו גם תפקידי בטחון וגם תפקידי חינוך והכשרה חלוצית בעם, רואה חובה לעצמו להעניק לחילים ולנוער ספרי יסוד בידיעת הארץ והעם, ספרים תמציתיים, שיכילו סכומי החקירות המדעיות שנעשו על ידי אנשי מדע מבהקים, ויקנו לכל צעיר וצעירה בישראל ידיעה מרכזת ויסודית של המולדת והאמה. הספר המגש בזאת לקורא – הוא פרי בכורים של מאמצי צבא הגנה לישראל בשדה החינוך המולדתי.” (אהרוני, 1953)

מתוך הקונטקסט של ישראל בשנות החמישים, והאידיאולוגיה הציונית של “חינוך לאהבת המולדת”, נקשר איפוא המקצוע וחוקריו עם הצבא. יש לזכור כי גם בקונטקסט של ימינו, רב הגאוגרפים הישראלים משרתים בצבא, וחלקם אף מעמיד את הידע המקצועי לרשותו. ניתוח הטקסטים הגאוגרפים שנכתבים עבור הצבא, ילמד כי רובם מציגים דפוס קבוע למדי, בהם “התנאים הגאוגרפים” משמשים רקע להבנת התרחשויות פוליטיות והיסטוריות, לרב מנקודת מבט דטרמניסטית. זהו דפוס חשיבה פשוט ומובנה, הנשען על הגאוגרפיה הרגיונלית, קיימת בו לוגיקה פנימית, נוחה לתפיסה.

אין ספק כי ארנון סופר הוא דוגמה בולטת ביותר של גיאוגרף ישראלי המעמיד לרשות הצבא וכוחות הבטחון את הידע המקצועי. טקסטים גאוגרפים שנכתבים על ידו מתגלגלים מהעולם האקדמי לעולם הצבאי וחזרה. היינו, טקסטים גאוגרפים שמקורם אקדמי, עוברים לפיכך תהליכי פופולריזציה ו”מיליטיריזציה”, ואף עשויים לחזור שנית לאקדמיה. מתוך עשרות עבודות חשובות שבהם ניתן להדגים את זרימת הידע בין ארנון סופר לממסד המדיני והצבאי, בחרנו להדגים בעניין פעוט לכאורה, שממחיש את גלגול הידע האקדמי לתוך הצבא: לאחר מלחמת לבנון, הופיעה סקירה פנימית, שבה הודגשו המשברים הפוליטיים וההבטים הצבאיים על רקע המאפיינים הדמוגרפיים והגיאוגרפיים. הרקע הגיאוגרפי לסקירה הזאת, נכתב על ידי ארנון סופר עבור קצין חינוך ראשי (מאי 1981). לאחר כשנה, הופיע החומר בצורה נרחבת יותר במסגרת “סקירה חודשית” (אוגוסט 1982). בחוברת הנ”ל המיועדת לקציני צה”ל, הרחיב את היריעה וכתב מאמרים על אוכלוסייה וכלכלה בלבנון, ועל העיר ביירות לצד מאמריהם של אנשי אקדמיה אחרים (סופר, 1982 א’, ב’) . באותה שנה (נובמבר 1982) הופיעה בהוצאת קצין חינוך ראשי, קובץ מאמרים מקיפים על לבנון, הדומה במהותו, לקבצים הרגיונליים הקולקטיביים שכתבו הגיאוגרפיים בישראל. לאחר כשנה וחצי, עודכן קובץ המאמרים הנ”ל והופיע מחדש בהוצאה המיועדת לשוק האזרחי הפופולארי עבור חובבי ידיעת הארץ. (שילר, 1983)

כאמור, בתולדות הגאוגרפיה במאות השנים האחרונות, אפשר למצוא מקרים של קשר אדוק בין הגאוגרפים באקדמיה ובין גורמים פוליטיים וצבאיים. בישראל, התפיסה האידיאולוגית שכיוונה את כותבי אטלס ישראל, בשנות ה 50-, שהטיפה לאחריות לאומית, עשויה להביא למקרים בהם קשה להבחין ביעדי הטקסטים הגאוגרפים הנכתבים. כפי שעלול לקרות במגע של הגאוגרפיה היישומית האקדמית ו”העולם האמיתי”, כך גם עלול לקרות במגע שבין האקדמיה והעולם הצבאי-בטחוני. ביצירת טקסטים גאוגרפים באזור האפור, בגבולות האקדמיה והמעשה, עלולים לחצות את “הקווים”.

ב. הנאורות ב”שירות הממלכתיות”. מסקירת התפתחות התחום של הגאוגרפיה הפוליטית בארץ בולטת העובדה כי מחקרים רבים של בני דורות ההמשך, השתלבו בתפיסה שהוגדרה ב”אני המאמין” של אטלס ישראל: חלק מהמחויבות הקולקטיבית והאישית של הגאוגרפים הישראליים היא לסייע לממסד השליט ולמקבלי החלטות בגופים השונים: רשויות מקומיות, מוסדות לאומיים וציוניים, כוחות הבטחון ועוד. קשת הנושאים הנחקרים רחבה ביותר, ובהם הידע הגיאוגרפי הועמד בצורה ישירה או עקיפה לשירות הממלכתיות. כך נחקרו נושאי פיתוח מרחבי, התיישבות אזורית, בטחון, סוגיית המשאבים כמים ועוד.

סוגיות שלכאורה נידונות בדרך מדעית, היפותטית או תיאורטית, יכולות בקלות להיות בעלות השלכות יישומיות עבור מקבלי החלטות בממסד. לדוגמה, סטנלי ווטרמן, בן הדור השלישי שעסק בסוגיית חלוקת המרחב הפוליטי, טיפל בשאלה מהי החלוקה האופטימלית של ישראל לאזורי בחירה. הוא הלך בעקבות גאוגרפים פוליטיים אחרים בעולם, שנקטו עמדה אקטיבית בסוגיית שיטות הבחירה, דרכי הפעלתן, והשינויים שעשויים לחול בתוצאות ההצבעות, על ידי חלוקה אחרת של המרחב הפוליטי. ווטרמן, הרגיש צורך להדגיש את המחוייבות לחברה הישראלית, ולכן כתב במאמר המלצות ישירות למקבלי ההחלטות הפוליטיות בישראל – אל להם להתלהב משינוי שיטת הבחירה, כמפתח לגיבוש מחדש של החברה הישראלית השסועה:

” סימולצית תוצאת הבחירות באזורי בחירה מראה, שגם ברפורמה המינימלית שהוצעה על ידי המערך והליכוד, פני המפה הפוליטית בישראל היו עוברים שינוי. גוש הימין המובל בידי הליכוד היה זוכה על חשבון גוש השמאל המובל על ידי העבודה, ואילו כוחן של המפלגות הדתיות היה יורד בצורה משמעותית תוך חיזוקו של הליכוד. באופן כללי ניתן לומר שכמעט כל התועלת הפוטניציאלית בשינוי היו נופלות לחיק הליכוד ובני בריתו יותר מאשר לעבודה. […] שינוי שיטת הבחירה אינה מהווה תשובה [לשסעים החברתיים של ישראל]” (ווטרמן וצפדיה, 1993, ע”מ 98-97)

אפשר לראות מדוגמה זאת, כי הבחינה התיאורתית של הסוגייה עשויה להוליך את הכותב לשרת את מקבלי ההחלטות, אף אם לא התכוון לכך מלכתחילה. בכך קיים דמיון בין הדורות של החוקרים: ברוור, שעקב אחרי עיצוב גבולות המדינה, מצא את עצמו יועץ לממשלת ישראל בנושא עיצוב הגבול בזמן חתימת הסכם השלום עם מצרים (ברוור וחובריו, 1994, ע”מ 63). האם אפשר להניח כי מחקריו של ווטרמן, עמדו בפני הפוליטיקאים שדרשו שינויים בשיטת הבחירה בישראל. האם אין בכך התגשמות הציווי האידאי-ערכי שנקבע על ידי “זקני השבט”: להעמיד את הנאורות (Enlightenment) לשירות הממלכתיות. ומדגישים עמדה זאת ברוור וחובריו בסיכום מאמרם: “יש בלי ספק מקום ליותר מעורבות של גאוגרפים ישראליים בקבלת החלטות וביצוע בתחומים עליהם מופקדת חקירתם…” (ברוור וחובריו, שם, ע”מ 64) האם הצהרה זו אינה חלק מהציווי הערכי שהועבר מדור אחד לשני? האם בכך ניכרת הסימביוזה בין האקדמיה לממסד, שאליה מתכוונים “החדשים והביקורתיים”? האם זהו חלק מהחוב שהנאורות חייבת להחזיר לנותני לחמה?

ג. הזכרון הלאומי ותיחום ” גבולות “העצמי”. לצד המורשת היישומית מעשית, והתפיסה הרגיונלית, העבירו “האבות המייסדים” לדורות ההמשך את הצורך באפיון המרחב הציוני הייחודי. יש מקרים שחקר אפיונים אלה נעשה באסטרטגית כתיבה שנכנה אותה בשם “דע את האוייב”. הכוונה למחקרים שעוסקים בהבטים שונים של קבוצות מיעוט בישראל כערבים או חרדים. על ידי שירטוט קווי המתאר והמאפיינים של “האחר”, אפשר ליצור ולהבליט את גבולות “העצמי” – העצמי הציוני, כאוכלוסיית הרב, או כסימון גבול המרחב המפותח. יהיה מי שירצה לראות בכך השתלבות הגאוגרפים במגמה רחבה של הבלטת “קולו של האחר”, האופיינית לכתיבה המדעית הביקורתית והרדיקלית.

יתכן כי בגאוגרפיה הישראלית מגמה זו של “האזנה לקולו של האחר”, לא נוצרה על רקע הרצון לשנות את ערכי החברה, אלא עקב מגמה הפוכה – “דע את האויב”. כנראה וגישה זאת באה בעקבות עמדות פוליטיות מוגדרות של הגאוגרפים הישראלים, שקשה להם לפעמים להפריד בכתיבתם בין הדיעה והמידע – בין הממצאים “האובייקטיביים” ובין דעותיהם הפוליטיות. כך לדוגמה אפשר לקרוא את עמדתו הפוליטית של יוסי שלהב בין השורות בעבודתו המרתקת על בעיה הטריטוריות החברתיות בירושלים. שלהב עוסק בטריטוריה המתבדלת של האוכלוסיה החרדית בירושלים, המתוארת על ידו כמצויה במצב של גיטואיזציה בתוך הרב החילוני. את הקבוצות החברתיות הנאבקות בירושלים הוא מתאר במטבעות לשון שונות. לאחר שתיאר את גישת החרדים למרחב הוא כותב:
“מול קיצוניות חרדית המבקשת להשליט את ארחות חייה על פני המרחב, עומד הקוטב השני, בדמות החילוניות המיליטנטית. על פי תפיסה חילונית זו, הדת היא עניינו הפרטי של האדם ולפיכך יש לתחם אותה אך לרק בתוך תחומו של הפרט, כאשר כל פרט יחליט בעצמו על היחס שלו אל הדת, מבלי שיתאפשר לה כל ביטוי במרחב הקיבוצי של האוכלוסיה. תפיסה זו איננה יהודית בכך שאינה עומדת במבחן האמפירי של זיהוי היהדות לאורך ההיסטוריה שלה… ] .] גישה שלישית, שונה מקודמותיה היא הגישה של האוכלוסיה הדתית המודרנית. זו, כפי שכבר הוזכר לעיל, היא אוכלוסיה בעלת מחוייבות להלכה תוך כדי הפנמה של ערכי התרבות המודרנית…”(שלהב, 1984, ע”מ 150-147 )

עם נתבונן בשימוש בשפה, במטבעות הלשון ובמושגים שמשתמש בהם שלהב בציטטה הנ”ל, נראה כי הם מעידים על עמדותיו הפוליטיות: את “האוייב”, הקבוצות החברתיות שאין הוא מזדהה איתם, הוא מסמל על ידי המושגים – “חילוניות המיליטנטית”, ו”הקיצוניות החרדית”. צירופי לשון המשדרים לקורא עויינות מסויימת כלפי אותן קבוצות. יותר מזה, הוא אף פוסל את הפרשנות החילונית למרחב, בכך שמוציא אותה מגדר הפרשנות היהודית לאורך ההיסטוריה. לעומתן הוא מציג את “האוכלוסיה הדתית המודרנית”, מושג המתאר נאורות, מודרניות, התחשבות בזולת, פשרנות ומתינות. מטבעות הלשון הנ”ל מעידים, איפוא, על עמדתו הפוליטית של החוקר.

בדוגמה של שלהב שרטוט גבולות “העצמי”, באסטרטגיה של “דע את האויב”, נעשה בעת שחקר מרחב אורבני חברתי, אך אסטרטגיה זו אינה מצטמצמת רק למרחב העירוני אלא מופיעה גם במחקרים המקיפים מרחבים גדולים יותר. אנו מתכוונים לשרטוט גבולות “העצמי הציוני”, בעזרת מחקר “האחר” – הערבי. קיים שפע במחקרים גאוגרפים בתחומים הפוליטי, התרבותי, הכלכלי והחברתי שנעשו על הערבים בישראל. מחקרים כאלה, בנוסח “התפתחות הכפר הערבי”, אינם מעבירים מהגיאוגרף החוקר אל הקוראים רק מידע אובייקטיבי על התופעה, אלא גם את תפיסתה של הציונות את “האחר” היושב בארץ ישראל. על ידי סיפור “התפתחותו של הכפר הערבי”, או “מנוודות להתיישבות קבע” (יש שפע עבודות בנושא, ראה גרוסמן ומאיר, 1994) מועברים בדרך סמויה המסרים והערכים של הציונות על המרחב ויושביו – על ידי הגדרת “האחר”, מסומל “העצמי”.

באסטרטגיה דומה מסומל “העצמי הציוני” גם במחקרים המתארים את יצירת היישות העברית של הארץ, כסימולו של המרחב בעזרת שמות יישובים. מחקריהם של קליאוט על הקשר בין שמות מקומות ערביים ושמות עבריים, ושל כץ על שמירת שמות מקומות עבריים, מחזק את אחד המסרים הבולטים של האידיאולוגיה הציונית – “החזרת העטרה ליושנה”. (קליאוט, 1989; כץ, 1998). ביקורת נוקבת על מחקר שמות ישובים על ידי הגאוגרפים כתב כבר מירון בנבנישתי, שטען כי יש בכך סיוע לדה-לגיטימציה של האחר – הערבי, סילוק מורשתו ועקבותיו של “האויב” ממפת הארץ (בנבנישתי, 1997). אפשר לתת לאותם מסמכים פרשנות שונה לחלוטין, ולהראות כי קיימות למעשה מפות שונות, בו זמנית, ואין האחת מבטלת את השניה. ==(עזריהו…חסר מקור)==

הדוגמאות שהבאנו לאסטרטגית הכתיבה הגאוגרפית בנוסח “דע את האויב” או “דע את האחר”, מעבירות כאמור יחד עם המידע האובייקטיבי שנאסף על ידי דורות הגאוגרפים הישראליים, גם את הערכים האידיאולוגיים של החוקרים עצמם ושל העולם התרבותי ממנו הם באים. קצרה היריעה להביא דוגמאות נוספות לאישוש הטענה, אך לפני שנפנה הלאה לבחון הבטים נוספים במחשבה הגאוגרפית הישראלית, נאמר כי באסטרטגיה הנ”ל משתמשים בצורה ברורה חוקרים המזוהים עם “הימין” הפוליטי והאחרים המזוהים עם “השמאל”. תפיסת עולמם הפוליטית מועברת בצורה סמויה בעזרת נושאי החקירה הספציפיים, כך לדוגמה קל לעקוב אחרי עמדותיו הפוליטיות (“השמאלניות”) של דויד ניומן שחקר את “אוייביו” הפוליטיים – ההתיישבות של “גוש אמונים ביהודה ושומרון”. (Newman, 1982, 1984) לעומת “הגיאוגרף השמאלן”, המותיר את חותמו האידיאולוגי והערכי בצורה ברורה בכתיבתו המדעית, אפשר להעמיד את “הגיאוגרף הלאומי”, המעביר מסרים ערכיים ופוליטיים מנוגדים כגון בעבודותיו של ארנון סופר בנושא הדמוגרפיה (סופר, 1988)
“מי אנחנו ומי אתם”?

בדרכינו להבין את מאפייניה ותולדותיה של “המחשבה הגאוגרפית הישראלית”, ביססנו עד עתה את הפרשנות על טקסטים וסיכומים שנכתבו בעיקר על ידי “זקני השבט” או ממשיכיהם בשפה העברית, שנועדו לצרכי הקהילה הגאוגרפית בארץ. ניסינו להראות כיצד מתגלגלים ציוויים מדעיים וערכיים בין הדורות השונים של הגאוגרפים. היינו, הדור השני והשלישי פועלים בתוך קונצנזוס ערכי שנקבע על ידי “זקני השבט”, אף אם אמצו נושאים, גישות או שיטות מחקר חדשות ומתקדמות.

נפנה עתה להתבונן בשלוש עבודות, שנכתבו בשפה האנגלית, בהם ניסו לסכם את המגמות הכלליות בהתפתחות המחקר וההוראה האוניברסיטאיים. עבודות אלה נועדו לאוזני הקהל המדעי הבין לאומי – ממצאיהן והרקע לכתיבתן, עשוי לשפוך אור נוסף על הדברים שנאמרו למעלה. הסקירה הראשונה הופיעה לכבוד הקונגרס של האיגוד הגיאוגרפי הבינלאומי, שהתקיים במוסקווה. (Reichman and Gerson 1976 ). השניה, הופיעה כעשר שנים מאוחר כמאמר בכתב עת מדעי (Waterman, 1985), והאחרונה, המסכמת את התמורות בנושאי המחקר הגיאוגרפיים פיזיים, הופיעה בפירסום של כנס מדעי (Schick, 1993 ).

רייכמן וגרסון סקרו את המגמות בהתפתחות המחקר הישראלי כעשור לאחר שהחלה לחדור “המהפיכה הכמותית” והגישה האנליטית לתחומי הגאוגרפיה בארץ. במאמרם הביעו חשש לאחדותה הפנימית של הגאוגרפיה בישראל, שלדעתם הולכת ומתפרקת לאורך שני “קווי שבר” ראשיים: השסע בין הגאוגרפיה הפיזית והאנושית, והשסע בין הגישה המסורתית תיאורית לבין הגישה הכמותית החדשה. כבני דור ההמשך של המחלקה בירושלים, הם הצביעו על התהליכים הנ”ל שהיו עדים להם והשתתפו בעיצובם באותה העת. עוד הם מציינים כי רב אנשי הדור השני של המחלקה לגאוגרפיה נתפסו לזרמי המחקר החדשים של המקצוע, קידשו את רעיון ההכללה האנליטית, ודחו את התפיסות הישנות שאפיינו את דור המייסדים, שהדגיש את רעיון הייחודיות התיאורית. כן מעלים רייכמן וגרסון את ההשערה כי אנשי הדור השני הבינו שלא יהיו מסוגלים להתמודד עם השינויים המהירים המתרחשים בארץ בגישות המחקר המסורתיות, ולכן נטו לאמץ את הגישות האנליטיות, תוך חיפוש ההכללה בעזרת מודלים שונים. הם הצביעו על תחומי המחקר שהחלו להתפתח כתוצאה מתהליך זה: מחקר האזורים הארידיים, או מחקרי האזורים האורבניים. בסוף סקירתם העלו את הצורך לגשר על השסעים והפערים שבין הגאוגרפים ולשמור בכך על אחדות המקצוע, בעזרת מחקר בין תחומי כמחקרי שטפונות.

סקירתם לא היתה ביקורתית על דרכי המחשבה של הגאוגרפיה בישראל, אבל אפשר למצוא באחת מהערות השוליים רמז מעניין, שבו הביעו את הצורך במחקר גיאוגרפי חברתי שילבן את התכונות הערכיות והמרחביות באידיאולוגיה הציונית. לדעתם מחקרים כאלה, שעשויים לדון בשאלות של מרחב ואידיאולוגיה, נעשו בעיקר על ידי מקבלי החלטות של הממסד הציוני, כגון רופין, גרנובסקי או ברוצקוס, ולא על ידי גאוגרפים. אפשר אולי לראות בהערת שוליים זו, תקווה שהביעו המחברים להתפשטות הגישה הביקורתית בקרב חלק מהגאוגרפים הישראלים. ביקורתיות, שמשמעותה חיזוק פן הדיונים הערכיים בתופעות הגיאוגרפיות שבמרחב הישראלי.

במאמרם של רייכמן וגרסון, טמון אולי רמז חשוב נוסף להבנת ההיסטוריוגרפיה של המקצוע בארץ, וזאת על ידי הערכת הסכנה שרמזו לה בעניין אחדותו של המקצוע בארץ. בתקופה שאותה הם תארו החלו להופיע סדקים רחבים ועמוקים במורשת המקצועית של “זקני השבט”, ואף נוצרה התשתית לקריאות התגר הראשונות כנגד ההגמוניה של המחלקה בירושלים בקרב הגאוגרפים הישראליים. את זרעי הפגיעה בהגמוניה נטעו בני דור ההמשך, שעזבו את המרכז המדעי שהיה במחלקה בירושלים, והתפזרו במחלקות חדשות שהוקמו באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב, בר-אילן ובן גוריון. תהליך זה בסוציולוגיה של הגאוגרפיה בארץ, שמשמעותו ביזור הכוח, יכול היה להביא את רייכמן וגרסון לתחושה כי המקצוע נתון לסכנת התפרקות.

עם זאת מאמרם של רייכמן וגרסון לא חשף החוצה לקהל הקוראים הלא ישראליים, אירוע קריטי חשוב להבנת ההיסטוריה של המקצוע בארץ, והיה קשור באירועים שהתרחשו באותה תקופה. בחינת האירוע, תסייע למקם את הנאמר במאמרם בקונטקסט “הסוציולוגי” של הגאוגרפיה הישראלית. במחלקה לגאוגרפיה בירושלים התנהל מאבק על רקע השיוך האקדמי שלה לפקולטות שונות – שיוך שהיה קריטי מבחינת הקידום המקצועי של אנשי הסגל. לפיכך, למרות שמבחינה פיזית, המחלקה תיפקדה לכאורה כיחידה אקדמית אחת, הרי חברי הסגל היו שייכים לפקולטות שונות, דבר שהציב קשיים רבים מעשיים (כתקציבים או חדרים) , עיוניים (כתוכנית לימודים, גישות מחקר) ופרסונאליים (דרגות ותקנים). בעקבות המתחים הנ”ל התפצלה המחלקה בין הפקולטות, ואף התמקמה בשני קמפוסים שונים הגאוגרפיה הפיזית נותרה בגבעת רם, והגאוגרפיה האנושית עברה להר הצופים והתמקמה בתוך הפקולטה למדעי החברה (1981). למעשה, התפרקה בירושלים לא רק המחלקה, אלא גם נפגעה תפיסת העולם המקצועית שאותה ניסו להנחיל דור המייסדים – רעיון הכוללניות של המקצוע, אחדות התופעות הנחקרות, הדו-שיח בין האדם והטבע.

יוצא מכך, כי משלושת הציוויים המחקריים שקבעו “זקני השבט” באטלס ישראל, הראשון שבהם – (תפיסת העולם הרגיונלית-הכוללנית), היה זה שנפגע על ידי פירוק המחלקה לגאוגרפיה בירושלים. פגיעה זו התבטאה גם בשינויים בתוכניות הלימודים של המחלקה – השיעורים בגאוגרפיה רגיונלית הלכו ונעלמו מהסילבוס, להוציא את אלה הקשורים לארץ ישראל. עובדה זאת מחזקת את ההשערה כי השינויים הפארדיגמטיים והתמוססות השקפת העולם המסורתית של “זקני השבט”, כפי שנקבעה בראשית שנות החמישים, חיזקה את “הציוויים ” האחרים של דור המייסדים, בעיקר את הציווי הערכי של המקצוע – המחוייבות לציוניות ו”השירות לממלכה”. בפועל, הלך ועלה המחקר בתחום הגיאוגרפי היסטורי שאותו ריכז יהושע בן-אריה, שנשא אופי “נאו-ציוני” מובהק, ולצידו התפתח המחקר היישובי העכשווי, סביב אריה שחר ועמירם גונן, שראו ערך גבוה בהעמדת “הנאורות הגאוגרפית לרשות הממלכה”.

למרות ההגמוניה של המחלקה בירושלים, מנקודת המבט האקדמית-פרסונאלית ולמרות הדומיננטיות שלה בתחומי המחקר השונים (עד סוף שנות ה 70-) הרי השסעים בתוכה, כמעט ולא פעפעו למחלקות האחרות. בהן נשמרה יותר מסגרת האחדות הפנימית שבין הגאוגרפיה הפיזית והאנושית. במילים אחרות, יתכן והאידיאות המסורתיות של הגאוגרפיה שאותן סימלו “זקני השבט” בכתיבתם המדעית הרגיונלית, הועתקו מהמרכז הותיק בירושלים לפריפריה שבמחלקות החדשות שהפכו להיות מרכזי ידע חשובים עצמאיים. אין הדבר עומד בסטירה לשגשוג של נושאי חקירה חדשים, וגישות מתקדמות שהופיעו באותן מחלקות, אלא אולי תוסבר נטיתן לפלוראליזם מדעי, ולאינטגרציה מחקרית בתחומים כגון: לימודי סביבה, אקולוגיה, פתוח אזורי, לימודי ים.

השסע שפקד את המחלקה לגאוגרפיה בירושלים בשנות ה 70- הביא להתרחקות ולהסתגרות אנשי הגאוגרפיה הפיזית באוניברסיטה העברית, בתוך עולם האקדמי של הפקולטה למדעי הטבע, זאת עד אמצע שנות ה 90-. הסתגרות רבת שנים זו לא חיסלה את המחקר הגיאוגרפי הפיזי, ולא בידדה את אנשי הסגל, שבנו “אמפריה” משל עצמם. באותה העת עולה מאוד המחקר הפיזי במחלקות לגיאוגרפיה האחרות (כחיפה, ובן-גוריון) שאינו נופל בחשיבותו מהמחקר בירושלים. את היבול האקדמי של הגאוגרפים הפיזיים, סיכם אשר שיק בכנס מדעי שנערך בחו”ל ובו הוא הצביע על כמה מאפיינים מעניינים בהתפתחות ענף זה בארץ (Schick 1993). שיק מציין כי ראשיתו של המחקר המדעי השיטתי היה בעבודתו של יצחק שטנר (“זקן השבט”) שהתבססה על תיאור התופעות הגיאומורפולוגיות שבנוף, ואליו הצטרף דב ניר בעבודותיו בכיוון של גיאומורפולוגיה רגיונלית.

בדומה לתחום האנושי, חדרה המהפיכה הכמותית לתחום הגאוגרפיה הפיזית, דבר שהתבטא בהדגשת מדידת התהליכים ולא בתיאורם. המעבר הפארדיגמטי לווה בפועל, בהקמת תחנות מחקר למדידת תהליכים גיאומורפולוגיים – בנחל יעל ליד אילת (1965), ובשדה בוקר כחמש שנים מאוחר יותר. תחנות מחקר אלה היוו את חוד החנית של הגאוגרפיה הפיזית, לא רק בהכשרת תלמידים, אלא בעריכת מחקרים שתוצאותיהם פורסמו בעיקר בחו”ל. רב המחקר בתחנות אלה היה בנושאי הגיאומורפולוגיה המדברית, אך הן איפשרו לאנשי הגאוגרפיה הפיזית לעסוק גם בנושאים פרפריאליים, ולכן נערכו בהן מחקרים אינטגרטיביים כגון בנושאי מדרונות, קרקעות, וצומח. עוד מאפיין שיק ואומר, כי הקמת המחלקות הנוספות לגאוגרפיה, הביאה לפיזורם של הגיאומורפולוגים בני הדור השני; חלקם שמר על זיקה מדעית עם המחלקה בירושלים, ואחרים פרצו לתחומים חדשים, אבל כולם המשיכו ודבקו בגישה המחקרית של הגיאומורפולוגיה הכמותית.

מחקריהם של הגיאומורפולוגים הישראלים נשענים על מדעי הטבע הניסויים, וגישת המחקר הכמותית אינדוקטיבית שאימצו היתה לנורמה מקובלת עליהם. מאפיינים אלה הביאו לכך כי תוצאות המחקרים שערכו היו יכולות להיות מנותקות מהקונטקסט המקומי (אזור אילת או נהר הירדן) שבו נערך המחקר. הם ניסחו את תוצאות ממצאיהם בדרך כמותית שהפכה אותן לברות השוואה עם מקומות אחרים בעולם. אוניברסאליות זו של התחום הפיזי, דירבנה את הקשר שבין הגיאומורפולוגים הישראליים ובין עמיתיהם בחו”ל, בעיקר בעולם דובר האנגלית.

התכונה הנזכרת, אוניברסאליות רבה במחקר הפיזי, שונה במהותה מהחקירה הגאוגרפית הישראלית בתחום הגאוגרפיה האנושית, שהיא לוקאלית – מקומית. תכונה זו של המחקר הישראלי הובחנה כבר על ידי סטנלי ווטרמן תוך כדי סקירתו את התפתחות המחקר בגאוגרפיה של האדם בארץ, בשנים 1984-1967. (Waterman 1985). עם זאת הוא מציין כי קיים “דיסונאנס מרחבי” מרתק: מחד הגאוגרפים הישראליים חוקרים את ארצם, אך פוסחים על מחקר אזורים סמוכים כמו המזרח התיכון ואירופה. מאידך, רבים מהם חוקרים גם בחבלי עולם רחוקים – בעיקר צפון אמריקה ודרומה. בכך הוא מציין, שונים הגאוגרפים הישראליים ממחקרי עמיתיהם בתחומי דעת אחרים בישראל – כהיסטוריה, ארכיאולוגיה ומדעי המדינה, אלה המרבים לחקור גם באירופה ובמזרח התיכון.

הצורך לסכם ולהציג בצורה סינופטית לעולם המדעי בחו”ל, את השגי המחקר הגיאוגרפי בישראל, שהניב את המאמרים שנסקרו להלן, מאפשר לנו להציץ מאחורי הקלעים. בהצצה זאת רואים את השתקפות היחסים של קהילת המדענים והמוסדות בהם הם פועלים. לכן מתוך הקונטקסט שתואר למעלה, אפשר להבין לא רק את הקריאה לאחדות המקצוע שהשמיעו רייכמן וגרסון, אלא גם להעריך את הסמליות שבחיבור יוצא הדופן של גיאוגרף פיזי (גרסון) וגיאוגרף אנושי (רייכמן). הם ניסו יחדיו לגשר על פני התהום שנפערה בלב ליבה של המחלקה לגאוגרפיה בירושלים. היתכן כי ציפו להגן על מרכזיותה האקדמית של המחלקה בירושלים, ולא רק על אחדותו של המקצוע בארץ? האם יתכן, כי חששו מהתגברות הכוח של המחלקות הגיאוגרפיות החדשות שהוקמו מספר שנים קודם? האם חששו מירידת ההגמוניה של המייסדים וביזור הכוח שהיה בידם כל אותה העת? (השערות אלה כנראה לא נוכל להוכיח לעולם, מאחר ושני כותבי המאמר נפטרו טרם זמנם.) חשש כזה לא היה לשווא, ומעידה על כך בדרך סמלית העובדה כי סטנלי ווטרמן, חבר סגל מאוניברסיטת חיפה, שלא השתייך ל”ברי הסמכא” בירושלים, היה זה outsider שהוזמן על ידי עורך כתב עת לועזי, לסכם במאמר מדעי מקיף את התפתחות הגאוגרפיה האנושית בישראל. היתה בכך קריאת תגר נוספת כנגד ההגמוניה ארוכת השנים של ירושלים.

סדקים במורשת הערכית – או היכן הביקורתיים?

במסע לחפוש “החדשים והביקורתיים”, במחשבה הגאוגרפית הישראלית, אנו חוזרים מפעם לפעם לנקודת המוצא, לצומת המרכזית שבה נקבעו דפוסי המחשבה והמחקר – “זקני השבט” מוצאם ומורשתם. יש לחזור לאותה הצומת פעם נוספת, כדי להבין את העדר הספקנות והביקורתיות בקרב הגאוגרפים הישראליים, בהשוואה לעמיתיהם הגאוגרפים בחו”ל, או אלה בהיסטוריה ובסוציולוגיה המקומיים.
=== לבדוק האם כאן המקום להרחבה על הסיורים או להפנות לראשית המאמר==
במשך עשרות שנים, בתוכניות הלימודים של המחלקה לגאוגרפיה בירושלים, היו הדגשים על העברת ידע ושיטות מחקר, תשומת לב פחותה הופנתה לפיתוח החשיבה הפילוסופית או הביקורתית. לכן רק בשנות השמונים החלו להנתן בה קורסים לתלמידים מתקדמים בתחומי תולדות הגאוגרפיה והפילוסופיה של המקצוע. אבל בהיותה המחלקה הותיקה ביותר, שבה כיהנו ברי הסמכה המקצועיים, היא מיסדה דרכי המחשבה ושיטות העבודה, היתה “האורים והתומים” עד ראשית שנות ה 80-. אנשי ירושלים היו מעורבים בצורה פעילה בהקמת המחלקות החדשות, וכן קבעה במשך שנים את עתידם האקדמי של עמיתים במחלקות האחרות. יש להניח כי התהליך של ריכוזיות הכוח האקדמי, הדומיננטיות והסמכותיות של המחלקה בירושלים היה חייב להשפיע על דפוסי מחשבה והתנהגות של שאר הגאוגרפים בארץ בשנות הששים והשבעים. לצורך הדגמה, נתייחס להלן לפרט אחד קטן מהמורשת של ירושלים בתוכניות האקדמיות של שאר המחלקות; הכוונה לדפוס הסיור הרגיונלי שהפך “לריטואל” קבוע בהכשרת הגאוגרפים בהנחה כי הם חייבים להכיר את כל אזורי הארץ, על תכונותיהם ומאפייניהם, כפי שכבר ציינו בראשית חיבור זה.

כבר העלנו למעלה, את חשיבות הסיור ועבודת השדה בגאוגרפיה הגרמנית, של טרם-מלחמת העולם השניה, כמכשיר לסוציאליזציה טריטוריאלית, לצד היותם “המעבדה הטבעית” של הגאוגרף. האם דפוס הסיורים הרגיונליים שאומץ היה אחד הגורמים ששמרו על המורשת והחתים את אנשי המחלקות האחרות בציווים שנקבעו בשנות החמישים הראשונות על ידי “זקני השבט”? האם הסיורים האלה סייעו ליצירת דפוסים אחידים במחשבה הגאוגרפית הישראלית? האם מנגנון ההכשרה האקדמית (“המעבדה הטבעית”), המשולב במערכת החיברות הציונית, יסביר את ההבדל בין הגאוגרפים והיסטוריונים או הסוציולוגים הישראלים? האמנם יכול היסטוריון לגעת ולמשש את אירועי העבר, כפי שהגאוגרף ממשש את הסלע בהווה? האם סוציולוג יכול לחוש בידו “סטטוס”, “ריבוד”, או “אפליה”, כפי שיכול הגאוגרף לראות מניפת סחף, פיתול נהר או להחזיק את חלוקיו. האם לפיכך – סוציולוגים והיסטוריונים ישראליים, יהיו מסוגלים להעביר ביקורת על עצם קיום התופעות אותם הם חוקרים (כי הן פחות מוחשיות וגשמיות), ואילו הגאוגרפים אינם מסוגלים לכך? האם לפיכך – גאוגרפים ישראליים מאמינים במוחשי, בקונקרטי, בגשמי, בדברים הקיימים וברי המדידה – באלה לא ניתן להטיל ספק, כי הם ניתנים “למישוש” בלתי אמצעי בשדה ובנוף.

האם לפיכך אין נטיה אצל הגאוגרפים הישראליים לעסוק בביקורת המציאות: ביקורת כזאת הרי חותרת לא רק תחת המוחשיות והגשמיות של התופעות שאותם הם רואים, אלא גם חותרת תחת המערכת הערכית שהוטבעה בהם בשעת הכשרתם האקדמית? האם לפיכך הם לא מערערים על הלקסיקון הציוני כמבטא פרשנות מסויימת, שהוטבעה בהם על ידי “הכרת הארץ ונופיה”?.

רצף הפיסקאות האחרון נבנה לא רק על מנת לנסות ולהסביר חלק מהקונטקסט של העדר הביקורתיות בגאוגרפיה הישראלית, אלא גם כדי לתאר את הרקע של ויכוח שבעזרתו ניתן לאושש חלק מהדברים שנכתבו לעייל. בראיה לאחור, אפשר לראות בדוגמה שנזכיר בהמשך כשייכת לויכוחים על דרך החשיבה “הביקורתית” – מהסוג שמערער על מוסכמות ערכיות שנקבעו על ידי האבות המייסדים. הכוונה לאירוע שהעביר ביקורת על “המוחשי” בנוף הארץ, על דרכי מדידתו ועל משמעותו התרבותית, ושגרר תגובות רבות מעל במות שונות. היה זה הויכוח סביב המאמר: “ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות” שנתפס כדה-קונסטרוקציה של פרשנות הנוף הציונית, מרד בקונצנזוס המרכזי. (בר-גל ושמאי, 1983). העוקב אחרי התגובות שהופיעו בזמנו יוכל להבחין בדרך שבה ערבבו המגיבים את עמדותיהם הערכיות עם הדיון המדעי, וזאת על מנת לגרום לדה-לגיטימציה של המחקר הנידון (ושל החוקרים עצמם) שהעזו לקרוא אחרת את “המפה”. הגאוגרפים הישראליים לא היו מוכנים לקבל פרשנות אחרת על “עובדות ידועות”, שהרי הם “ראו” עדויות לקיומן “המוחשי” של הביצות בסיוריהם בעמק יזרעאל בבתי הספר או באוניברסיטה. במילים אחרות, קהילת הגאוגרפים הישראליים לא היתה מוכנה לאפשר את קיומה של “גישה ביקורתית”, בעיקר לא כזאת שתפגע בציווים הערכיים שהועברו על ידי מנגנוני הסוציאליזציה הטריטוריאלית.

הויכוח סביב “ביצות העמק – אגדה ומציאות”, יכול להיות משוייך לקטגורית הויכוחים המאתגרים את הציונות והעבריות, על פי המיון של אורי רם, ונראה כי היה זה הויכוח הביקורתי הרחב היחידי שחדר לתחומי הגאוגרפיה הישראלית. עם זאת יש לציין כי בהווה מנסים מספר גאוגרפים לקרא תגר ביקורתי, ועדיין אינם מצליחים לגרום לויכוח בקהילת המדעית כמציבים דרך חשיבה אלטרנטיבית. חלקם מאתגר את יחסי היהודים והערבים (Newman, 1985, Yiftachel 1991) ואחרים את ההגמוניות בחברה הישראלית (Hasson 1983) . מבין הנושאים השונים, שיש בהם מטען ערכי גבוה, נושא יחסי יהודים ערבים, יהיה כנראה הראשון שבו תתגבש קבוצה ברורה של “גאוגרפים חדשים”, סביב המחלקה בבאר שבע, בה יושבים ניומן ויפתחאל. אפשר למצוא יסודות משותפים בכתיבתם המדעית, ובהתייחסותם הערכית השונה למרחב הישראלי, שעשויה לגרור לתגובות מצד גאוגרפים אחרים. דוגמה לכך יכול לשמש הטקסט הבא (יפתחאל, 1998, ע”מ 91):
“הגישה הכללית של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים אופיינה בקיום נרחב של מנגנוני שליטה ובקיום מספר מצומצם בלבד של נוהגי פשרה ושיתוף. כמו כן הערבים הופלו בהקצאת משאבים ובהזדמנויות. ההפליה הזו נבעה בעיקר מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך ומהעמדה הרווחת של “עניי עירך (היהודים) קודמים”. כללית, מדיניות ציבורית כלפי המיעוט הערבי אופיינה ביצירת תלות כלכלית, במיסוד של פיקוח פוליטי, ובהטלת הגבלות טריטוריאליות”

עוד כותב יפתחאל, כי שילוב הגורמים הנ”ל יצר בישראל “אתנוקרטיה” יהודית. ברור כי בטקסט כזה מצויים אתגרים לנארטיב המקובל שבמקום “תלות כלכלית ומיסוד של פיקוח פוליטי”, יכול להצביע על אינטגרציה כלכלית של ערביי ישראל עם המדינה ומוסדות השלטון, שמוליכים למודרניזציה חברתית ויישובית. טקסטים דומים נכתבים על ידי דיויד ניומן, המבקר את המדיניות המרחבית של ממשלת ישראל היוצרת במכוון עירוב אתני של יהודים וערבים בחבלים השונים של ארץ ישראל. לפי דעתו מדיניות זאת מהווה “מכשיר אפקטיבי לבלום את גיבושה של זהות פלשתינית טריטוריאלית בקרב הערבים בישראל”. בכתבי ניומן ויפתחאל ניתן למצוא הפניות רבות למקורות חוץ-גיאוגרפיים, מתוך הספרות הביקורתית בתחומי הסוציולוגיה ומדע המדינה. מאחר והם מוצאים שפה משותפת עם חוקרים אחרים כבני מוריס או אילן פפה, וחולקים אתם הנחות ייסוד, יוכל אורי רם לקטלג את שני הגאוגרפים האלה בקטגוריה של “פוסט-ציוניים קוסמופוליטיים”.

יהיו שיטענו כי משהו השתבש בתהליך הסוציאליזציה הטריטוריאלית של שני גאוגרפים אלה, שבכתיבתם המדעית חושפים דעות המצויות לפעמים על גבול הקונצנזוס הפוליטי, ויכולים בכך לגרום לעימותים אקדמיים וציבוריים עם חברים אחרים בקהילה הגאוגרפית הישראלית. עימותים כאלה מנהלים במשך שנים ארוכות גאוגרפים ישראליים עם גיאוגרף ממוצא ערבי-ישראלי, ג’אזי פאלח היושב בחו”ל – ופרשנותו השונה היא לצנינים בעיני רבים מהם ( Falah, 1989). האם “השיבוש האידיאולוגי” הנ”ל קשור לעובדה כי ניומן ויפתחאל קיבלו חלק מחינוכם המקצועי מחוץ לגבולות ישראל, רחוק מהשפעתם של “זקני השבט” בירושלים ומורשתם הערכית והאקדמית? או אולי, משמשים דיעותיהם אלה “קרדום לחפור בו”, היינו – הם מצאו מפתח אלטרנטיבי לקבלת לגיטימציה אקדמית לא מהגאוגרפים הישראלים אלא מעמיתים מעבר לים, שאוזנם קרויה לדעות אופוזיציוניות, המחזקות את “קולו של האחר”. היתכן כי בתוך העולם הדחוס והשמרני של הגאוגרפים הישראליים, מצאו שניהם דרך אחרת להשרדות אקדמית ולקבלת תגמולים על כתיבתם, תוך עקיפת הציווי של “השירות לממלכה”?
ד. “שומרי החומות” והסוציולוגיה של הגאוגרפיה – הערכות לסיכום

בחיבור זה יצאנו לבדוק מהי “מסורת המחשבה הגאוגרפית הישראלית”, מבית היוצר הגרמני, וגלגוליה במשך השנים. מסורת זו הוצהרה ב”מניפסט הגאוגרפי”, שבאטלס ישראל(1957) , בו טמונים מורי הדרך בצורת שלושה ציוויים: הדיסציפלנרי, היישומי, והערכי. בקונטקסט של התמורות במחשבה הגאוגרפית העולמית, עקב המחקר הגיאוגרפי בארץ אחרי המעבר הפארדיגמטי הראשון – מגאוגרפיה רגיונלית-תיאורית, לגישה המרחבית-אנליטית. לעומת זאת, לא עברה הגאוגרפיה הישראלית את המעבר השני – שיצר פלורליזם רעיוני בעולם המקצועי, ואיפשר קיומו של מחקר ביקורתי. מנקודת מבט זאת הגאוגרפיה הישראלית נשארה שמרנית – אפילו אם נושאי ושיטות המחקר שנהוגים בה, מהמתקדמים ביותר.

בנקודה זאת עולה סוגייה מעניינת בהיסטוריה של המקצוע בארץ. דור המייסדים, היה שקוע במחקר בגישה הרגיונלית הקלסית. לפיכך היה אמור להגן על מסורת מחקר זו, תוך כדי בלימת חדירת הגישות החדשות המרחביות. בלימה זו היתה אפשרית כבר בשלב הראשון שבו היו צריכים לאשר את עבודות הדוקטורט של בני הדור השני. לזכותם של “זקני השבט”, יש להדגיש כי הם איפשרו חופש פעולה מדעי מלא לבני הדור השני בזמן הכשרתו. היינו, דור המייסדים היה מודע לשינויים שעובר המקצוע בעולם, וכמעט לא בלם את הביטוי של “המהפיכה הכמותית” ואיפשר את מיקומו של המחקר הגיאוגרפי בארץ בחזית אחת עם המחקר בעולם, כי הבין שהדבר עשוי לתרום למודרניזציה של הידע – תרומה חשובה לאומה הנבנית. אבל, כאשר מתבוננים על ההמשך, כאמור קיים פער בין הפלורליזם הנמוך במחשבה הגאוגרפית הישראלית, ובין התפתחות המחשבה במקצוע בעולם.

יתכן ושמרנות חשיבתית זו של הדור השני והשלישי, קשורה לרבדים סמויים שהועברו על ידי דור המייסדים לממשיכיהם. אפשר להדגים זאת בשתי צורות. ראשית, לחזור ולעיין בגלגולה של הגאוגרפיה הרגיונלית לנושאי המחקרים האחרים המאפיינים את הגאוגרפיה הישראלית, בעיקר בכיוון ההיסטורי והפוליטי, ובזאת כבר הרחבנו את הדיבור בחיבור למעלה. שנית, למרות ש”הגישה הרגיונלית” נעלמה ממרכז תוכנית הלימודים במחלקות לגאוגרפיה, היא הועברה בצורות סמויות, כגון בקורסי חובה. על פי המסורת שקבע אברהם יעקב ברוור בשנות העשרים, “ארץ ישראל” בגבולותיה הטבעיים, היא היישות הרגיונלית, אליה ישנה מחוייבות ערכית אקדמית. על פי הבחנה זאת, הגאוגרפים בישראל משתייכים לקבוצה “הנאו-ציונית”, כפי שהגדיר זאת אורי רם. אין פלא כי כל גאוגרף ישראלי שינסה לקרוא תגר על הקונצנזוס הנ”ל, יתפס כפוגע ב”אושיות הקיום הלאומי”, וגאוגרף זר, יכונה “עוכר ישראל”.

את מאפייני המחשבה הגאוגרפית הישראלית, יש לחפש גם בקונטקסט אחר – “הסוציולוגיה של הגאוגרפים”. אין אנו מתכוונים להרחיב נקודה זו, אלא נשאירה למחשבה, כי רובה דורש ליבון נוסף.
(א) הסוציולוגיה של הגאוגרפים: המאפיינים הקבוצתיים של הגאוגרפים הם אלה – גברים, ילידי הארץ, רובם ממוצא אשכנזי, חילונים. שכיחים יחסי “מורה-תלמיד” המכהנים במחלקות השונות. לפיכך, המחלקות לגאוגרפיה בישראל, מאופיינות בפארוכאליות (parochialism) רוב הגאוגרפים הישראליים קנו את השכלתם הבסיסית בארץ, וחשיפתם לעולם הגדול (דוקטורנטים, שבתונים, פוסט-דוקטורט, כנסים) כמעט ולא שינתה את דפוסי המחשבה שרכשו כאן. רק מיעוט קטן של גאוגרפים שהתחנכו בחו”ל (“עולים חדשים”) נקלט במחלקות בארץ, אחוז קטן בהשוואה לדיסציפלינות האחרות במדעי החברה. רב הגאוגרפים הישראלים מוצאים תעסוקה נוספת הקשורה לממסד: משרדי השיכון, הפנים והחינוך, רשויות מקומיות, צבא ועוד. כמו כן יש לציין כי בהשוואה לסוציולוגים הישראלים הנוטים פוליטית לעבר השמאל (Ben-Yehuda, 1998) יתכן והגאוגרפים הישראלים נוטים יותר לימין הפוליטי. מה משמעות עובדות אלה על המחשבה הגאוגרפית הישראלית, על נושאי המחקר ותוצאותיו?

(ב) הסוציולוגיה של המחלקות לגאוגרפיה. הרחבנו בחיבור את הדיבור על השתנות המבנה של המחלקה בירושלים ועל משמעותו למחשבה הגאוגרפית בארץ. אבל זהו רק קצה הקרחון בסוציולוגיה של המחלקות לגאוגרפיה. כך לדוגמה יש לנתח את המעורבות של המחלקה בירושלים, במחלקות האחרות בשלבי הקמתן, ובהמשך דרכן. השפעתה לא רק על גורלם האישי של גאוגרפים במחלקות האחרות, אלא גם על תוכניות לימודים והעברת דפוסים מחקריים. השפעה יכולה להיות מורגשת גם בעקיפין, ברצון להתחרות או לחקות את הנעשה בה (“אטלס ירושלים” ולעומתו בפריפריה: “אטלס חיפה” ו”אטלס הנגב”). כן קיימת ודאי השפעה של המרחק הפיזי והחברתי בין המחלקות השונות ובין המימסד השליט – יתרון מיקומי והיסטורי של המחלקה הותיקה בירושלים, שיכול להתבטא בקירבה למשאבים ולמקבלי החלטות של “הממלכה”. בקונטקסט הנידון, יש גם לעיין בהתרחשויות העוברות על האקדמיה, בפרפריה של המחלקות לגאוגרפיה, כגון: בהשפעה ובמשמעות של פתיחת מחלקות ל”לימודי ארץ ישראל” (אוניברסיטאות בחיפה ובר-אילן), לצד כניסת יסודות של “לימודי הסובב” (אוניברסיטת בן-גוריון).

נדגיש ונאמר כי שלושת הציוויים של דור המייסדים, כפי שנמצאו “במניפסט” הגיאוגרפי, והמציינים את “המסורת של המחשבה הגאוגרפית הישראלית”, מוצאים ביטוי במאפייני המחקר בהווה: הנטיה לחקור נושאים לוקאליים, בעיקר היסטוריים ויישומיים, המשרתים היטב את הציווי של “השירות לממלכה”, עלולים ליצור את הרושם כי הגאוגרפיה הישראלית “שבויה” בידי הממסד. עם זאת נחזור ונדגיש את חשיבותו וגדולתו של דור המייסדים, לא רק בניסוח הציוויים, ובפעילות להנחלתם לבאים אחריהם, אלא גם לפתיחותם הדיסציפלינרית שאיפשרה בזמנו את “המהפיכה” היחידה שעברה על הגאוגרפיה הישראלית. אך מדוע “האונגארד המהפכני” של שנות הששים, הפך להיות “שומר החומות” בהווה?.

לסיכום נחזור ונעיין בסיפור שהבאנו בראשית החיבור – יש בו כל המרכיבים של דרמה מוכרת: על רקע אירועי המאה, מלחמת העולם השניה ועליית הנאציזם, מתנגשות אידיאולוגיות ישנות וחדשות במישורים הגדולים של ארה”ב. תנועות פילוסופיות במדע מתרחשות על רקע הסוציולוגיה של קהילת המדענים: “העולה החדש”, הזר, יוצא כנגד הממסד השליט, “מלח הארץ”, שניסה לאמץ את המחשבה הגאוגרפית הגרמנית לעצמו. המורד, הפליט, חסר הזהות “משלם בחייו” על המאמר היחיד שפירסם בקריירה שנדחף אליה בכורח הנסיבות ההיסטוריות. הרטשהורן, איש העולם החדש, הוא “שומר החומות” המגן על “הקלסיקה של המחשבה האירופאית”, ואילו הגרמני, ה Outsider הניע את “האונגארד של המהפיכה הגדולה” שידע המקצוע ושמזוהה עם “הגאוגרפיה האמריקאית המודרנית”. גם בישראל, אפשר לראות (במטפורה) את “מסד הבסיס” הגרמני הקלסי רב העוצמה המציץ מבעד “הכיסוי של שכבות המשקע” האמריקאיות המודרניות; “מסד הבסיס” מופיע “כהרי משאר” (relicts), בתוכניות לימודים, בהנחות ייסוד של המקצוע, בדפוסי חשיבה ועוד, וזאת מאחר וכנראה הדיסציפלינה הגאוגרפית מלאת בחברה הישראלית והגרמנית תפקיד דומה וחשוב – בגיבוש הזהות הלאומית, בניין הלאום, עיצוב הזכרון הקולקטיבי, וחיבור “האדם עם מולדתו”.

רשימת מקורות

(אטלס ישראל), 1957, אטלס ישראל, הוצאת משרד העבודה ומוסד ביאליק, ירושלים
אהרוני, י., 1953, זאת ארצי, ענף השכלה, אגף כח אדם, צה”ל, תל-אביב
אירמאי, ש., 1984, “ייבוש ביצות בעמק יזרעאל אינו אגדה”, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, כרך 32, עמ’ 190-197
אלמוג, ע., 1997, הצבר – דיוקן, עם עובד, תל-אביב
אפרת, א., 1991, “הגאוגרפיה בישראל במבחן האקטואליות”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 32, עמ’ 71-78
ביגר, ג., קרטין, א., 1983, “ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות?”, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, כרך 30 , עמ’ 179-182
בירגר, ה., 1983, “ייבוש המיתוס”, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, כרך 30, עמ’ 161-175
בן-אריה, י., 1991, “התפתחות המחקר וההוראה בגאוגרפיה היסטורית בישראל”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 32, עמ’ 7-16
בנבנישתי, מ., 1997, “המפה העברית”, תיאוריה וביקורת, כרך 11, עמ’ 7-29
בר-גל, י., 1993, מולדת וגאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, עם עובד, תל-אביב.
בר-גל, י., שמאי, ש., 1983, “ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות”, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, כרך 27, עמ’ 163-174
בר-גל, י.,1981, “לשאלת הספרות והגאוגרפיה”, אצל, א. שחר (עורך), מבני דעת בגאוגרפיה ומשמעותם החינוכית, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, עמ’60-68
ברוור, מ., וחובריו, 1992, “גאוגרפיה מדינית: התפתחות המחקר וההוראה בישראל ב 70- השנים האחרונות”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 33-34, עמ’ 59-73
גולן, א., 1997, “תיאורית המקומות המרכזיים והגאוגרפיה הישראלית: מרחב, שואה, מודרניזם ושתיקה”, אופקים לגאוגרפיה, 47-46, עמ’ 39-53
גרוסמן, ד., מאיר, א. (עורכים) , 1994, היישוב הערבי בישראל, תהליכים גיאוגרפיים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן
הראל, מ., 1987, “אנומליה בהוראת הגאוגרפיה ההיסטורית של הארץ, באוניברסיטאות”, אופקים בגאוגרפיה, כרך20, עמ’ 79-83
ווטרמן, ס., צפדיה,א.,1993, “שינוי שיטת הבחירות בישראל – הבטים עיוניים ומעשיים”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 37-38, עמ’ 103-120
חסון , ש.,1981 , “דיאלוג בין גיאוגרף פוזיטיביסט וגאוגרפית ביקורתית”, אצל, א. שחר (עורך), מבני דעת בגאוגרפיה ומשמעותם החינוכית, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, עמ’37-52
יפתחאל, א.,1998, “מדינה מרחב ויחסים אתניים: לבנון, קפריסין וישראל, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל, כרך 15, עמ’ 76-104
כץ, י., 1998. “שמות מקומות ותפקידם הפוליטי: המאבק הציוני לשמירת שמות המקומות העבריים בתקופת היישוב”, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל, כרך 15, עמ’ 105-116
מאיר, א., 1979, “הומניזם ופוזיטיביזם בגאוגרפיה האנושית המודרנית”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 4, עמ’ 65-67
מאיר, א., 1981, “הגאוגרפיה ההומניסטית וחינוך לערכים אנושיים וסביבתיים” אצל, א. שחר (עורך), מבני דעת בגאוגרפיה ומשמעותם החינוכית, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, עמ’ 14-22
ניר, ד., 1966, אזור בית שאן, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב
ניר, ד., 1983, “ערכה החברתי של הגאוגרפיה הרגיונלית”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 7, עמ’ 3-8
ניר, ד., 1976, שיטות מחקר בגאוגרפיה רגיונלית, מאגנס, ירושלים
ניר, ד.,1987, “לבירור המושגים ‘נוף’ ו’חבל’ לאור הגישה המערכתית”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 21, עמ’ 61-89
סופר, א., 1982 א’, “ביירות, דמותה של בירת לבנון”, סקירה חודשית ירחון, לקציני צה”ל, קצין חינוך ראשי, צה”ל, אוגוסט 1982, עמ’ 10-16
סופר, א., 1982 ב’, “אוכלוסיה וכלכלה בלבנון”, סקירה חודשית, ירחון לקציני צה”ל, קצין חינוך ראשי, אוגוסט 1982, עמ’ 3-10
סופר, א., 1988, על המצב הדמוגרפי והגיאוגרפי בארץ ישראל, האמנם סוף החזון הציוני?, הוצאת המחבר, חיפה
עמירן, ד., 1991, “התפתחות המחקר וההוראה בגאוגרפיה יישובית וכפרית בישראל, אופקים בגאוגרפיה, כרך 32, עמ’ 29-38
קיפניס, ב., 1987 , “הגאוגרפיה היישומית התפתחות ואתגרים, אופקים בגאוגרפיה, כרך 21, עמ’ 89-102
קליאוט, נ., 1989, “משמעות שמות היישובים הערביים בארץ ישראל והשוואתם לשמות ישובים עבריים”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 30, עמ’ 71-80
קרמון, י., 1975, “השגות גיאוגרפיות למודלים של צמיחה ומבנה עירוני”, אופקים לגאוגרפיה, כרך 1, עמ’ 21-40
קרמון, י.,1991, “גאוגרפיה של תפקודים או גאוגרפיה של נופים? למהות הגאוגרפיה בת זמננו”, אצל אבירם, י. ושחר, א., (עורכים) ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, ספר דוד עמירן, כרך 22, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, עמ’ 156-166
רם, א., 1996, “זיכרון וזהות: סוציולוגיה של ויכוח ההיסטוריונים בישראל”, תיאוריה וביקורת, כרך 8, עמ’ 9-33
שטרן, א., 1988, “הגישה ההתנהגותית בגאוגרפיה והשלכותיה לחקר תנועה במרחב עירוני”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 23-24, עמ’ 89-112
שילר, א., 1983 (עורך) לבנון, קרדום, דו ירחון לידיעת הארץ, כרך 26-27, הוצאת אריאל, ירושלים
שלהב, י., 1984, “”העימותים בין דתיים לחילוניים – פרק בגאוגרפיה פוליטית”, אופקים בגאוגרפיה, כרך 9-10, עמ’ 143-156
שמואלי, א. וגרדוס, י. (עורכים), 1979, ארץ הנגב, אדם ומדבר, הוצאה לאור של משרד הבטחון, תל-אביב
שמואלי, א., וחובריו (עורכים), 1983, ארצות הגליל, הוצאה לאור של משרד הבטחון, והחברה למחקר מדעי שימושי, אוניברסיטת חיפה, חיפה
שמואלי, א., וחובריו, (עורכים) 1977, יהודה ושומרון, פרקים בגאוגרפיה ישובית, הוצאת כנען, וההוצאה לאור של משרד הבטחון, ירושלים
שפירא, א., 1997, יהודים חדשים יהודים ישנים, עם עובד, תל-אביב

Amiran, D.H., K.,1978, “Geographical aspects of national planning in Israel: the management of limited resources”, Transactions, Institute of British Geographers, Vol. 3, pp. 115-128
Ben-Yehuda, N., 1998, “The dominance of the external: Israeli sociology”, Contemporary Sociology, Vol. 27, pp. 271-275
Falah, G., 1989, “the Israelization of Palestine human geography”, Progress in Human Geography, Vol., 13, pp. 535-550
Godelwska, A., and Smith, N. (eds), 1994, Geography and Empire, Blakwell, Oxford
Hasson, S., 1983, “Social differentiation among public housing projects in Israel”, Geografiska Annaler, Vol. 65, pp. 95-103
Hooson, D., (ed) Geography and National Identity, Blakwell, Oxford
Johnston, R. J., 1979, Geography and Geographers: Anglo-American Human Geography Since 1945, Arnold, London
Kirby, A., 1994, “What did you do in the war, Daddy?”, in A. Godelwska and N. Smith, (eds), 1994, Geography and Empire, Blakwell, Oxford, pp. 300-315
Livingstone, D. N., 1992, The Geographical Tradition, Blakwell, Oxford
Martin, G.J.,1989, “The Nature of Geography and the Schaefer-Hartshorne debate” in J.N. Entrikin and S. Brunn (eds), Reflection on Richard Hartshorne’s The Nature of Geography, Association of American Geographers, Washington, pp. 69-88
Meinig, D. W.(ed), 1979, The Interpretation of the Ordinary Landscapes, Oxford University Press, Oxford
Newman, D., (ed),1985, Gush Emunim, Political inspiration and settlement objectives, Croom Helm, London
Newman, D., 1984, “Ideological and political influences on Israeli rurban colonization: the West bank and the Galilee mountains”, Canadian Geographer, Vol. 28, pp. 142-155
Newman, D.,1982, Jewish settlement in the West Bank: the Role of Gush Emunim. Center for Middle Eastern and Islamic Studies, Occasional Papers 16, Durham, The University of Durham
Peet, R., 1997, Modern Geographical Thought, Blakwell, Oxford
Reichman, S.,and Gerson, R., 1976, “Uniqueness and generality in Israel I geography”, in D.H.K. Amiran and Y. Ben-Arieh (eds), Geography in Israel, Jerusalem, Israel National Committee, International Geographical Union, pp. 24-36
Relph, E., 1976, Place and Placelessness, Pion, London
Robic, M., 1994, “National identity in Vidal’s Tableau de la geograpie de la France: from political geography to human geography”, in D. Hooson (ed) Geography and National Identity, Blakwell, Oxford, pp. 58-71
Sandner, G., 1994, “In search of national identity: German nationalism and geography, 1871-1910”, in D. Hooson (ed) Geography and National Identity, Blakwell, Oxford, pp.92-103
Schaefer, F. K.,1953, “Exceptionalism in geography: a methodological examination”, Annals of the Association of American Geographers, Vol. 43, 226-249
Schick, A., P., 1993, “Geomorphology in Israel”, in J. Walker and W.F Grabau (eds), The Evolution of Geomorphology, Wiley, New York, pp.232-237
Unwin, T., 1992, The Place of Geography, Longman, Harlow
Waterman, S., 1979, “Ideology and events in Israeli human landscapes”, Geography, Vol. 64, pp.171-180
Waterman, S., 1985, “Not just milk and honey – now a way of life: Israeli human geography since the six-day war”, Progress in Human Geography, Vol. 9, pp.194-234
Yiftachel, O., 1991 “State politics, land control and the ethnic minority: Arabs and Jews in the Galilee region, Israel”, Society and Space, Vol. 9, pp. 329-352