החלטות בתהליך מיסוד הגיאוגרפיה

באוניברסיטה העברית 1949-1927

מתוך: חגית לסקי, עורך, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים,כרך 2,2005, עמ411-442

” כבר שמעתי שדנים עליך בסינט אם ראוי אתה למנותך פרופיסור, ומאחר שדנים עליך ימנו אותך, לא משום שאתה ראוי לכך, אלא כדי להראות לעולם שאין יושבים בטל, שעושים משהו. מזל וברכה הרבסטליין. מקרב ליבי אני מאחל לך פרופיסורה גמורה.”^¹

מבוא

תש“י (1949/50) הייתה שנת הלימודים הראשונה במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובה החל פרופ‘ דוד עמירן למסד את המקצוע באקדמיה בארץ. במהלך שנות החמישים עוצבו דפוסי ההוראה והמחקר במחלקה זו, ועשור מאוחר יותר, נפתחו מחלקות דומות באוניברסיטאות אחרות בארץ. זהו תקציר “הסיפור הפורמלי” של מיסוד מקצוע הגיאוגרפיה באקדמיה בארץ, אשר מסתיר מאחוריו פרשה מרתקת של ניסיונות מיסוד המקצוע באוניברסיטה העברית, החל מהקמתה. חשיפת המסמכים והאירועים הקשורים לתקופה “הפריהיסטורית” של המחלקה לגיאוגרפיה (1949-1925) מעלה את השאלה: מדוע עברו שנות דור עד אשר נפתחה המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית? יש לשער כי הדחייה קשורה במכלול גורמים אישיים ומוסדיים שפעלו למען (או כנגד) פתיחת מחלקה זו. לפני שנפנה לעסוק במקרה הפרטי של הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, נעיף מבט במיסוד המקצוע באוניברסיטאות באירופה ובארה“ב. פרספקטיבה זו, תאפשר להעריך בסיכום את הגורמים “המקומיים” ו“הכלליים” שהיו מעורבים בסיפור מיסודה של הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית.

השורשים העיוניים של הגיאוגרפיה מגיעים אמנם, עד העולם העתיק, אך רק בסוף המאה הי“ט, החל המקצוע להתמסד באוניברסיטאות באירופה. המיסוד הושפע משלושה גורמים עיקריים:^² “הפדגוגיה חדשה“, עליית הלאומיות, ופעילות האגודות הגיאוגרפיות. “הפדגוגיה חדשה” קראה לחינוך אקטיבי של הילד, ולמגע בלתי אמצעי בינו לבין הטבע. מקצוע “הגיאוגרפיה” בבתי הספר, הציע מתודה לחיבור הילד עם סביבתו הקרובה. היציאה לנוף תוך התבוננות בטבע המקום, הפכו להיות אחד מהמרכיבים החשובים של המקצוע במערכת החינוך. בגרמניה, באותה העת, עולה חשיבות לימודי “המולדת” (Heimatkunde), כשלב ראשון בלימודי הגיאוגרפיה של העולם הרחב. ממערכת החינוך באה אפוא דרישה להכשרת מורים להוראת המולדת והגיאוגרפיה, והדבר השפיע על פתיחת לימודי גיאוגרפיה באוניברסיטאות ובתי מדרש למורים.

באותה העת, לאחר איחודה של גרמניה ב 1870, התגברה הלאומיות וסללה את הדרך להקמת מחלקות הראשונות לגיאוגרפיה בברלין ובערים נוספות. במקביל, הפסדה הצבאי של צרפת (1870) נתן דחיפה לפתיחת המחלקה לגיאוגרפיה בפריס. פיתוח המחלקות בגרמניה ובצרפת היה מהיר, ועד 1875, נוסדו שבע מחלקות בכל אחת מארצות אלה. תוך עשור שנים, עלה מספר המחלקות לגיאוגרפיה באוניברסיטאות באירופה מעשרים לתשעים. גורם משמעותי אחר במיסוד מחלקות לגיאוגרפיות ברחבי אירופה, היה הקולוניאליזם וה“אגודות הגיאוגרפיות” שנוסדו בהשפעתו במרכזי האימפריות. אגודות אלה שירתו את הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי שהפיקו רווחים מהקולוניאליזם. חברי “האגודות הגיאוגרפיות“, היו פוליטיקאים, סוחרים, בעלי הון, אנשי צבא, פקידות קולוניאלית, אנשי ים, מגלים, אנשי מיפוי, מדענים שונים – גיאולוגים, אסטרונומים, בוטנאים. הייתה זאת המחצית הראשונה של המאה הי“ט, בה הוקמו אגודות גיאוגרפיות קולוניאליות גרמניה (1821), אנגליה (1830) שמנו מאות חברים. תפקיד האגודות היה רחב יותר ממה שהיום מייחסים לאגודה מקצועית: הם פיתחו מסחר, גילו מקומות, אספו ידע על טבע הטריטוריה ועל האדם. כדי לקיים פעילות זו האגודות גבו דמי חבר גבוהים מאוד, וכן קיבלו תקציבים ממשלתיים נדיבים – ישירים ועקיפים: למימון משלחות, פרסומים, כתבי עת ועוד.

במקרים רבים פעלו אגודות אלה למען מיסוד הגיאוגרפיה בארצות שונות, כך לדוגמא “האגודה הגיאוגרפית המלכותית” בבריטניה נתנה במשך עשרות שנים תקציב לאוניברסיטאות אוקספורד וקמברידג‘ למימון משרות למרצי הגיאוגרפיה. בשנת 1850 מונתה ועדה מלכותית לרפורמה בלימודים בקמברידג‘, בדו“ח הועדה לא נכלל תחום הגיאוגרפיה כתחום נפרד במדעי הטבע, אלא כתחום לימודים כללים שישרת נוסעים שונים שחפצים לסייר את העולם. כעשרים שנה מאוחר יותר, 1873, דו“ח ממלכתי נוסף ציין את העדר הגיאוגרפיה באוקספורד ובקמברידג, לעומת זאת בברלין התחום כבר היה מפותח. לכן “האגודה הגיאוגרפית המלכותית” ( RGS), הציעה בשנת 1886 לממן לקמברידג‘ משרת מרצה לגיאוגרפיה, ובשנת 1895, החלו לימודים מסודרים שכללו שלושה תחומים: גיאוגרפיה רגיונלית של אירופה, גיאוגרפיה פיסית וכרטוגרפיה. רק בשנת 1923, קבלה המחלקה לגיאוגרפיה בקמברידג‘ התר להעניק תואר ב.א. לבוגריה. באותה שנה הפסיקה האגודה המלכותית לממן את התקנים של המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה זו. ^³

בצפון אמריקה היה תהליך המיסוד שונה. בתחילתה היתה נטיה לשלב את הגיאוגרפיה הפיזית באמריקה במסגרת המחלקה לגיאולוגיה, כפי שהיה בהרוורד 1878. בשיקגו, לדוגמה, הופרדה המחלקה הגיאוגרפיה מגיאולוגיה בשנת 1903, אך המחלקות המשיכו להיות קרובות זו לזו. עד מלחמת העולם הראשונה, נפתחו מחלקות לגיאוגרפיה באוניברסיטאות גדולות, ולאחריה החלה התרחקות המחלקות מהגיאולוגיה, ונפתחו ענפים חדשים כ“אקולוגיה אנושית” או “גיאוגרפיה היסטורית“.^⁴

מאחר ולמקצוע הגיאוגרפיה לא הייתה מסורת אקדמית הרי הדור הראשון של המייסדים היה של אישים שחונכו בדיסציפלינות אחרות: היסטוריונים, גיאולוגים, אנתרופולוגים, זואולוגים ועוד. הם הגיעו לגיאוגרפיה מסיבות עיוניות, נלהבים מרעיונות חדשים, אך היו שהגיעו מסיבות פרגמטיות – אפשרויות תעסוקה באוניברסיטה. מכאן אפשר לציין כי אחד המאפיינים החשובים של “אבות מקצוע הגיאוגרפיה” היה קביעת ה“גבולות המדעיים” בינם ובין המדעים הסמוכים שמהם הגיעו. פעמים, פנו לכיוונים הפוכים להכשרתם הראשונית: אלה שהגיעו ממדעי הטבע, הפכו ל“גיאוגרפים אנושיים” ולהיפך. “האבות המייסדים” של הגיאוגרפיה הגדירו את לב ליבה העיוני ביחסים שבין “העולם הטבעי והעולם האנושי“. בכך הוגדרה זהות המקצוע, שהייתה מחד גיסא, שונה מזהות “מקצועות האדם” (כהיסטוריה) ומאידך גיסא שונה מ“מקצועות הטבע” (כגיאולוגיה). הגדרת הגבולות הדיסציפלינריים הייתה אחת הסיבות לויכוחים התיאורטיים “למהות הגיאוגרפיה” שאפיינו את המקצוע מאז מיסודו ועד ההווה. יש לשער כי המבוכה הרעיונית על מהותו של המקצוע, השפיעה על שיקולי הדעת של מקבלי ההחלטות באוניברסיטה העברית בשנים הנחקרות.

האוניברסיטה העברית בירושלים, שנפתחה רשמית בשנת 1925, היתה בראשיתה מבוססת על מכוני מחקר ולא על הוראה. בראשה העמידו את ד“ר יהודה ל. מאגנס, שעלה לארץ ישראל מארה“ב בשנת 1923. בין מכוני המחקר הראשונים היו “המכון למדעי היהדות“, “המכון לחימיה“, “המכון לחקר טבע ארץ ישראל” . תוך מאבקים בשאלת אופייה המחקרי או ההוראתי, נוסדו הפקולטות הראשונות: למדעי הרוח (1928), למדעי הטבע והמתמטיקה (1935) ובשתיהן התקיימה הוראה בנוסף למחקר.^⁵

מבחינה רעיונית, היה מתח גדול בין המשימות של האוניברסיטה ‘שלא תהיה כמו שאר האוניברסיטאות‘. מייסדיה רצו כי המחקר וההוראה יתנו תוכן ומשמעות למילה ‘העברית‘ שבשמה וניתנה עדיפות ללימודי יהדות: תנ“ך, ספרות עברית, לצד לימודי טבע ארץ ישראל. אך היה כמובן ההבט המדעי האוניברסאלי – נחקרו גם חימיה, פיזיקה. המתח האידאי בין “האוניברסאלי” ו“המקומי” השפיע על תחומים שלמים כפי שהראה פיצול הוראת ההיסטוריה לשתי מחלקות: היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל.^⁶ בנוסף, יש לציין את שורשיה הגרמניים של האוניברסיטה – אפשר אולי לראות באוירתה האקדמית והאישית שלוחה “מעבר לים” של האקדמיה הגרמנית. בתחומים השונים (כהסטוריה, מדעי הטבע או מתמטיקה) השפה המדעית, ותפיסות העולם המקצועיות בשנות העשרים והשלושים, פנו אל העולם הגרמני.^⁷

נראה כי המתחים הרעיוניים (בין האוניברסאלי ולאומי–מקומי), המאבקים בין המכונים והפקולטות השונות (“טבע” או “רוח“), “ומשחק הכוחות” בין מקבלי ההחלטות במוסד, ולחצים של ‘בעלי עניין מחוץ לאוניברסיטה‘, השפיעו על (אי) פתיחת המחלקה לגיאוגרפיה. הלבטים היו: האם תשא אופי של “לימודי ארץ ישראל” או “גיאוגרפיה כללית“? האם תהיה חלק ממדעי הרוח או ממדעי הטבע? וכן נוספו גורמים אישיים וארגוניים שהכריעו לבסוף בנושא “הגיאוגרפיה“. היוזמה הראשונה להקמת לימודי הגיאוגרפיה היתה של אברהם יעקב ברוור עוד בשלהי שנות העשרים, ולאחריו בשנות השלושים, נוספה יוזמתו של נתן שלם. כאמור את המחלקה הקים דוד עמירן, בסוף שנות הארבעים. בחרנו להתמקד במאמר בתיאור וניתוח תהליכי ההחלטות התוך מוסדיות והיחסים בין האישים השונים, שנטלו חלק בתהליך מתמשך זה. את הזמן שעבר מאז החלו הניסיונות להקמת לימודי גיאוגרפיה ועד פתיחת שנת הלימודים תש“י, ניתן לחלק לשלושה פרקים הקשורים לקבלת ההחלטות ולפעילות האישים השונים: (א) (1935-1927) ניסיונו של א.י. ברוור להקמת מכון. (ב) (1940-1936 ) חיפושי דרך, בחינת מועמדים (ג) (1949-1941) שנות ההכרעה, נ. שלם מקיים לימודי גיאוגרפיה ראשונים, אך ד. עמירן נבחר להיות המייסד.

א. הנסיון להקמת מכון מחקר ולימודי גיאוגרפיה בשנים 1935-1927

” לאחר שנתדקטר חזר לארץ ישראל. עמדה לו זכות הארץ ונתמנה מעין חבר מחקר או מרצה באוניברסיטה העברית שבירושלים, ואחר ימים נתעלה ונעשה פרופיסור חבר. משנתפרסם שמו בעולם על ידי אותו קמיע שגילה, עשאוהו פרופיסור גמור. הארץ שנותנת במידה, נותנת לפרקים ביד רחבה. כגון מעשה ווכסלר והקמיע, שאלמלא הקמיע היה בעינינו סתם פרופיסור שאין לו אלא שמו ותוארו“.^⁸

עד שהוקמה המחלקה לגיאוגרפיה לימדו מפעם לפעם קורסים אחדים ב“גיאוגרפיה” במסגרות שונות. אפשר אולי לראות קשר מסוים לגיאוגרפיה בשעורים שניתנו על ידי פרופ‘ שמואל קליין (1940-1886), שהיה בין מייסדי האוניברסיטה.^⁹ קליין, שהיה יליד הונגריה, למד באוניברסיטה ובסמינר לרבנים בברלין, וקיבל את הדוקטורט ב 1910, באוניברסיטת היידלברג. באופי מחקריו קליין חיפש את הקשר בין המקורות ההיסטוריים היהודיים ובין ארץ ישראל. למעשה מחקרים אלה היו טופונומיים: זיהוי שמות מקומות עתיקים בעיקר על ידי פרשנות היסטורית ובלשנית. עבורו ועבור שאר אנשי מדעי הרוח שפעלו בירושלים בשנות העשרים והשלושים, “הגיאוגרפיה” היתה כלי תיאור להסבר התנ“ך או התלמוד. לפיכך, בין מייסדי האוניברסיטה, נתפס קליין כגיאוגרף–היסטורי, והקורסים שלימד נחשבו “לטופוגרפיה של ארץ ישראל” וקיבלו שמות כגון: “ארץ ישראל בתקופת התנ“ך“, “ארץ ישראל בתקופה היוונית רומית“. ^¹⁰

בשנות השלושים שמואל קליין היה מבכירי הפרופסורים באוניברסיטה, ולכן נכלל בכל הועדות שדנו בתכנון לימודי “גיאוגרפיה” באוניברסיטה. הוא וחבריו ממדעי הרוח, לא ראו את הגיאוגרפיה כדיסציפלינה עצמאית, אלא כענף עזר מדעי שצריך לשרת תחומים אחרים.

יש לזכור כי הם עצמם בצעירותם, גדלו בתקופה בה “מקצוע הגיאוגרפיה” היה בשלביו הפורמטיביים, ולכן ראו במקצוע את “הבמה” עליה מתרחשים האירועים “האמיתיים” של ההיסטוריה. בדרך זו שפטו את הצעותיו הראשונות של אברהם יעקב ברוור להקמת קתדרה ומכון מחקר לגיאוגרפיה באוניברסיטה.

אברהם יעקב ברוור (1975-1884) היה הגיאוגרף היהודי האקדמי הראשון שהגיע לארץ ישראל (1911) ולימד בסמינר למורים בירושלים. אברהם ברוור נולד בגליציה, וקיבל את הכשרתו בגיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטת וינה לצד לימודיו בבית המדרש לרבנים.^¹¹ בעשור הראשון של המאה ה 20-, המחלקה בוינה, היתה אחת המחלקות החשובות ביותר שבה לימדו גיאוגרפיה כמה מאבות המקצוע בעולם הגרמני Albrect Penck

Oberhummer. Eugen לצידו של ברוור למדו אישים שנעשו גיאוגרפים מפורסמים כ .Hugo Hassinger, Norbert Krebs ^¹² במידה מסויימת השפיעו גיאוגרפים אלה מאוחר יותר על אופייה של הגיאוגרפיה הישראלית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה א.י ברוור באיסטנבול, ולאחריה שב למחלקה בוינה ואסף חומר רב שנכתב על ארץ ישראל. בראשית שנות העשרים חזר לירושלים ופירסם בה את ספרו הנודע “הארץ” (1927), שהפך להיות ספר יסוד רגיונלי של ארץ ישראל. בינתיים כאמור, נפתחה האוניברסיטה העברית בירושלים, ולכאורה ניתן היה לצפות שאברהם ברוור, יוזמן על ידי ראשי האוניברסיטה להקמת מכון גיאוגרפי.

ברוור לא ישב וחיכה להזמנה אלא שיגר מכתבים ומסמכים אל הקנצלר של האוניברסיטה ד“ר מאגנס, ובהם הציע לפתוח קתדרה לגיאוגרפיה. באחד ממכתביו הוא כתב לקנצלר:

” […] בקשתי שתנתן לי קתדרה לגיאוגרפיה בכלל ולידיעת ארץ ישראל ושכנותיה בפרט […] על ערכו של המקצוע אינני צריך לכתוב לכבודו ולחברי המועצה, חושבני שאהיה לעזר רב, לא רק בהבנת המצב בהווה, כי אם למקצועות ההיסטוריה וביחוד לטופוגרפיה התנכית והתלמודית[…] יש לי יסוד נאמן, שאם תווסד פעם במה מדעית לידיעת ארץ ישראל, יבואו רבים להשתלם בידיעת הארץ, לא רק מבני הארץ, כי אם גם מעבר לים, ואז ימצאו האמצעים ליסוד מכון גיאוגרפי הראוי לשמה של ירושלים ושל האוניברסיטה העברית בה. הנני מדגיש כי אין זה תקוות –חלום.”^¹³

הכתוב מלמד כי למרות שחשב על קתדרה לגיאוגרפיה כללית, למעשה התכוון א.י. ברוור לפתח בעיקר את הגיאוגרפיה הרגיונלית של א“י ושכנותיה. גישה זו התאימה לאווירתה המיוחדת של האוניברסיטה העברית משני הבטים – הרצון למחקר של ארץ ישראל והמזרח הקרוב וכמקצוע עזר להיסטוריה ולטופוגרפיה התנ“כית.

בנוסף למכתבו, דאג א.י. ברוור להעביר לקנצלר האוניברסיטה מכתבי המלצה ממדענים שונים, באשר לצורך בפתיחת לימודי הגיאוגרפיה, וביכולתו לבצע משימה זו.^¹⁴ מאגנס הורה למזכיר הראשי של האוניברסיטה (ש. גינצבורג) להשיב למכתבי הממליצים כי האוניברסיטה אינה יכולה להרשות לעצמה לפתח בשלב זה את לימודי הגיאוגרפיה, כל עוד תחומים אקדמיים חיוניים אחרים לא נפתחו בה. ^¹⁵ ואילו לברוור, הוא ענה כי ההנהלה מברכת על כל יוזמה לפתיחת מחלקות חדשות, אך הקורטריום החליט על פתיחת תחומים שונים, והגיאוגרפיה אינה נכללת בהם. “אף על פי כן, אלו נמצאו אמצעים מיוחדים דוקא לגיאוגרפיה, אפשר היה להשתמש בהם לתועלת בקשר עם מכון לחקירת ארץ ישראל, אלא שהרשות להחליט על הסידור המתאים של הקתדרה לגיאוגרפיה, צריך להשאר בידי חבר המורים של האוניברסיטה.” ^¹⁶ גוף אקדמי זה היה הפורום הראשון שהיה צריך להחליט על פתיחת קורסים חדשים, ולהמליץ עליהם לראשי המינהל של האוניברסיטה.

במהלך שנת 1929, המשיך ברוור לשגר מכתבים אל הנהלת האוניברסיטה, לקידום רעיון הקתדרה ומכון לגיאוגרפיה, ומאמציו נשאו פרי כאשר לראשונה, בסתו 1929, התמנתה ועדה לבחינת עניין “הגיאוגרפיה“, ובראשה העמידו את פרופ‘ שמואל קליין, שבקש לצרף אליו את ד. יילין ופ. בודנהיימר. בקיץ, 1930, הגישה הוועדה “תכנית והצעות ללימודי הגיאוגרפיה באוניברסיטה“.^¹⁷ הועדה המליצה על פתיחת לימודים בחוג ראשי ובחוג משני בשנת תרצ“ב (1932). הרציונל להכנסת המקצוע לאוניברסיטה, נוסח בדרך הבאה:”[…] שואפים לזה, שהתלמידים יקבלו סקירה כללית מספיקה וידיעות יסודיות בגיאוגרפיה כללית ובידיעת ארץ ישראל, שעל פיהן יוכלו הגומרים להיות מורים מוכשרים בבתי הספר התיכוניים, או להתחיל אחרי הגמר, בהדרכה בעבודה מדעית במקצוע זה.[..]”

הועדה המליצה כי הלימודים (גיאולוגיה, מינרלוגיה, כימיה ומטאורולוגיה) ינתנו על ידי המורים הקיימים במכון למדעי הטבע. בשנה השניה הסטודנטים אמורים היו להרחיב את ידיעותיהם לתחומי האדם: כלכלה, אתנולוגיה, דמוגרפיה יהודית והשלמה בטופוגרפיה של א“י. בשנה השלישית ידיעת ארץ ישראל, “ומציעים בשביל הגיאוגרפיה של א“י את הד“ר ברוור, שהראה את כשרונותיו ואת ידיעותיו בספרו על א“י, ובמאמרים שונים. מציעים שתנתן לו בתור דוצנט משרה שלמה“. יש להדגיש כי הרציונל של הקמת התוכנית נשען בראש וראשונה, על הצורך להכשיר מורים לבתי הספר, ואילו מחקר הארץ נזכר כמטרה משנית. כמו כן הועדה בחרה להשתמש בקורסים הקיימים באוניברסיטה ולאגד אותם במקבץ לימודים חדש. עם זאת הם החליטו כאמור להוסיף קורס חדש מרכזי על ארץ ישראל. מאחר ובראשית שנות השלושים, היתה רק פקולטה אחת באוניברסיטה, טבעי היה כי “הגיאוגרפיה” תמוקם בפקולטה זו.

כחצי שנה מאוחר יותר, הובא הדו“ח הנ“ל לדיון ב“חבר המורים” של הפקולטה למדעי הרוח. ^¹⁸ למרות שהמלצות הועדה הראשונה, נראות בעלות התייחסות כוללת למקצוע הגיאוגרפיה, הרי כשקוראים את פרוטוקול הדיון “בחבר המורים” אפשר לחשוף את גישתם החד צדדית: המתדיינים כלל לא התייחסו לגיאוגרפיה כמקצוע כללי, אלא רק כמקצוע עזר ללימודי ארץ ישראל; קורס כזה, טענו, יכול להינתן אחת לשלוש שנים.

א.י. ברוור לא חיכה לתוצאות הדיונים שהתקיימו באוניברסיטה והחל לחפש דרכים לאסוף כספים להקמת המכון. פעילות זו הרגיזה מאוד את ראשי האוניברסיטה והפקולטה למדעי הרוח, ועדות למתחים אלה אפשר למצוא בדיון על פתיחת לימודי הגיאוגרפיה. כמה מהנוכחים התנגדו בחריפות לאישיותו של ברוור ולפעולותיו. המתדיינים הזכירו גם את דעתו השלילית של מאגנס על האיש. קלוייזנר אף טען בישיבה כי א.י. ברוור “מתאים להיות מורה בתיכון ולא באוניברסיטה, אין הוא מסוגל לעבור מלימוד גימינזיאלי ללימוד אוניברזיטאי“. לבסוף “חבר המורים” החליט באותה הישיבה כי יינתן רק קורס אחד בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, אחת לשלוש שנים, וברוור יקבל מינוי של מורה מהחוץ.

למרות החלטות הישיבה הנזכרת של “חבר המורים“, המשיכה הועדה של שמואל קליין בפעילות בלימוד נושא “הגיאוגרפיה“, ובדקה את מבנה המקצוע ותוכניות הלימודים באוניברסיטאות אחרות. בנובמבר 1934 הגיש פרופ‘ קליין ל“ועדה המתמדת” דו“ח נוסף, שבו הוא הציע ללמד גיאוגרפיה רגיונלית של ארצות אסיה, אפריקה והים התיכון, וזאת בנוסף ללימוד הגיאולוגיה והקלימטולוגיה. עוד הציע כי תוכנית הלימודים הזאת, שעוסקת בגיאוגרפיה כללית תמוקם במדעי הטבע. במקביל הציע שמואל קליין תוכנית שבמרכזה “ידיעת ארץ ישראל“, ושהיא תמוקם בלימודי היהדות. הועדה המתמדת, החליטה לאמץ את הדו“ח הנ“ל, ובחרה בועדה חדשה לגיאוגרפיה, בראשה המשיך לעמוד פרופ‘ קליין, ונוספו אליו פרופ‘ מ. פקטה וד“ר ל. פיקרד מהפקולטה למדעי הטבע.^¹⁹

במהלך חורף תרצ“ה (1934/5) המשיכו חברי הועדה לבדוק את נושא יצירת מקצוע הגיאוגרפיה, ופיקרד החל לחפש מועמדים לפתיחת המחלקה. לכן יכלה הועדה המתמדת בישיבתה מיום 4.2.1935, להמליץ לסנט על פתיחת לימודי גיאוגרפיה במסגרת הפקולטה למדעי הטבע, שאך זה הוקמה. כמו כן המליצה כי את המועמד לפתיחת המחלקה יש לחפש מבין המדענים יוצאי גרמניה, ועל ידי קליטתו יזכו למימון תקציבי מקרנות לקליטת מדענים פליטים. הסנט, לא קיבל את המלצות הועדה המתמדת בנושא, והיא נדרשה להבהרות ונימוקים נוספים לפתיחת לימודי גיאוגרפיה. בהתכנסות נוספת של הועדה המתמדת, במרץ 1935, היא חזרה והדגישה את חשיבות פתיחת לימודי הגיאוגרפיה לשם הכשרת מורים לגיאוגרפיה בבתי הספר.^²⁰

נראה כי בשלב זה של הדיונים בועדה המתמדת ובסנט על יצירת המקצוע באוניברסיטה, לא נידון הגורם האישי, היינו האדם שעליו יוטל להקים את המחלקה. אבל יש לשער כי אי התייחסות זו נבעה בין השאר מהעויינות וההסתייגות כלפי א.י. ברוור ומאי איתור מועמד בולט אחר. חוסר התייחסות זו לא נמשך זמן רב, כי שני אנשים נוספים הפכו להיות מועמדים למשרה הנכספת, ד“ר נתן שלם וד“ר הורסט קלנר (דוד עמירן). לפני שנגע בהתפתחויות הקשורות בהם, נזכיר את הסיבות שלדעת ברוור, מנעו ממנו להיות מייסד המחלקה לגיאוגרפיה. ברוור טוען כי, אחד המתנגדים החריפים לצירופו לסגל האוניברסיטה, היה הקנצלר של המוסד.^²¹ חילוקי הדעות ביניהם היו לא רק על רקע עויינות אישית אלא גם על רקע פוליטי ותרבותי – א.י. ברוור היה איש דתי שומר מצוות, ואילו מאגנס היה יותר חילוני באמונתו, מאנשי “ברית שלום“.^²² לכן כאשר בשנת תרצ“ט, הוזמן לבסוף א.י. ברוור (בפעם היחידה) ללמד קורס באוניברסיטה העברית בירושלים, בנושא: “גיאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון“, נודע למאגנס, כי בקורס ברוור לימד על ארץ ישראל בגבולותיה התנ“כיים. כידוע, היתה זאת תקופת וועדות החקירה המלכותיות בנושא חלוקת ארץ ישראל ומאגנס טען, כי ברוור הכניס תעמולה פוליטית לשיעוריו ופעל לסילוקו מההוראה באוניברסיטה. ^²³

ב. חיפושי דרך, בחינת מועמדים, 1940-1936

“כמו שידענו נמנה הרבסט עם המרצים הראשונים שבאוניברסיטה העברית הראשונה שבעולם, וכמוהם כן הוא זכה לכבוד שזכו בו הם, שבשביל שהיו ראשונים שנתמנו מרצים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, חשובים היו בעינינו וכן היו בעיניהם.” ^²⁴

בתקופה בה אברהם ברוור ניסה להקים את לימודי הגיאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל ושכנותיה, הכין את עצמו לתפקיד מדען נוסף שפעל בארץ מאמצע שנות העשרים:

ד“ר נתן שלם ( 1959-1897). נתן שלם, נולד בסלוניקי ועלה לארץ ב– 1914. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסע לאיטליה ועשה את הדוקטורט בגיאולוגיה בעיר פירנצה. הוא המשיך להתמחות בגיאומורפולוגיה ובגיאוגרפיה באוניברסיטאות איטליה ובריטניה בשנות העשרים והשלושים. למחייתו בארץ ישראל עבד בהוראה בגימנסיה בירושלים ובמקומות נוספים, ובאותה העת עסק במחקרים שונים – פיזיים ואנושיים. האיש התעניין בנושאים רבים, והיה בעל ידע עמוק במקורות היסטוריים. שאיפתו להיות “גיאוגרף ארץ ישראלי“, השפיעה על תחומי המחקר שלו ועל פירסומיו. הוא כתב על נושאים מקומיים, חקר את טבע הארץ , נופיה ותושביה הלא יהודיים.^²⁵

“סיפורו” האוניברסיטאי של נתן שלם, החל כבר לפני פתיחת האוניברסיטה (1925) לאחר שחזר מאיטליה כגיאולוג תוך שהוא קושר את גורלו ועתידו המקצועי עם ד“ר ליאו פיקרד, שאותו פגש בפירנצ‘ה. הוא סייר רבות עם פיקרד, וסייע לו בהכרה הראשונית של הארץ והגיאולוגיה שלה במחצית השניה של שנות העשרים.^²⁶ באותה העת, נתן שלם פנה אל הנהלת האוניברסיטה וביקש למנותו כעובד במדעי הטבע בענף הגיאולוגיה, מאחר והשתלם במקצוע זה באיטליה ופירסם מאמרים מדעיים מקצועיים על סלעי הארץ והגיאולוגיה שלה. לנוכח המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים, אין פלא כי האוניברסיטה הודיעה לנתן שלם כי “אין מצב התקציב” מאפשר מינוי של עובד מדעי נוסף בגיאולוגיה, “ואין סיכויים לכך בימים הקרובים“.^²⁷ נתן שלם, אינו מרפה מחלומו, ובשנים הבאות הרחיב את חוג מכיריו בין אנשי האוניברסיטה, ורכש את קירבתם האישית של אלכסנדר אייג ושמואל קליין.^²⁸ במקביל, החל להתקרב אל הגיאוגרפיה בכלל, ואל הגיאומורפולוגיה בפרט, בעיקר בכינוסים מדעיים שהשתתף בהם באיטליה. כבר בסוף שנות העשרים הכין ראשי פרקים למונוגרפיה בגיאוגרפיה רגיונלית על מדבר יהודה, ובראשית שנות השלושים פירסם מאמרים ראשוניים על הגיאומורפולוגיה ורשת הניקוז של ארץ ישראל.^²⁹ ולכן בעצת ידידיו מהאוניברסיטה ומחוצה לה, יצא ללונדון להשתלם בגיאוגרפיה בשנת 1935.

בעוד נתן שלם יושב בלונדון, התרחשה הגירה של מדענים יהודיים מגרמניה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון. אחדים מאנשי מדעי כדור הארץ –יוצאי גרמניה – הידרולוגים, מטאורולוגים וגיאוגרפים, שהחליטו לקשור את עתידם עם המפעל הציוני בארץ ישראל.^³⁰ בין אנשי חבורה זו, בלטו אנשי המטאורולוגיה שהמשיכו לשמור על קשר עם המחקר הגיאוגרפי: רודולף פייגה, מרטין גוטפלד (מרדכי גלעד) אדגר רוזנאו (נפתלי רוזנן). ^³¹ באותו זרם מהגרים הגיעו לירושלים גם שני גיאוגרפים: ד“ר הורסט קלנר (דוד עמירן) וד“ר יצחק שטנר.^³² דוד עמירן היה האיש שעליו הטילה האוניברסיטה העברית להקים את המחלקה לגיאוגרפיה, ולאחר כמה שנים צירף אליו למחלקה גם את יצחק שטנר.

דוד עמירן נולד בברלין, 1910, ולאחר סיום בית הספר התיכון החליט לצאת ללמוד גיאוגרפיה בפרייבורג בשנת 1929. בפרייבורג באותה העת לימדו קורסים בגיאוגרפיה שני מורים Hans Schrepfer Hugo Hassinger. ^³³ עמירן הושפע מאוד מהוראתו ומחקריו של שרפפר והתרשם מסיוריו בנוף. שרפפר מצידו העריך את חריצותו של תלמידו, ואין פלא כי שנה לאחר מכן פירסם עבודה משותפת של שניהם. ^³⁴ בעקבות שינויים פרסונליים באוניברסיטאות פרייבורג ופרנקפורט בשנים 1930-1931, עבר שרפפר לפרנקפורט והחליף שם את Norbert Krebs, שיצא ללמד בברלין. לכן עבר עמירן להמשך לימודיו לאוניברסיטת פרנקפורט, והגיע אף ללמוד סמסטר אחד אצל נורברט קרבס בברלין (1931). בסוף שנת 1932, יצא עמירן למוסקווה לעבוד בסקר גיאומורפולוגי בדרום הרי אורל, אך לאחר עליית היטלר לשלטון לא רצה לחזור לגרמניה. לפיכך נסע לשוויץ לאוניברסיטת ברן, וכתב את עבודת הדוקטורט שלו על טרסות נהר באיטליה. לנושא זה התוודע בסיוריו עם שרפפר כמה שנים קודם. ^³⁵

לאחר הגשת הדוקטורט, קיץ 1935, הגיע עמירן לירושלים כי העריך שיוכל למצוא עבודה בתחומי הכשרתו בארץ, וזאת בעקבות התכתבות שהיתה לו כמה חודשים קודם לכן עם פיקרד.^³⁶ עם בואו, עמירן אומץ על ידי פיקרד לעבודה זמנית בספריית הגיאולוגיה, ופיקרד יכול היה לבשר בישיבת הועדה המתמדת הכ“ח:

“אין כמעט מלומדים יהודים במקצועות הנ“ל. התעניינתי במועמדים הבאים בחשבון. בגיאוגרפיה מצאתי רק איש אחד הבא בחשבון והוא ד“ר קלנר. הוא פיזיוגרף. קבלתי עליו ידיעות אובייקטיביות ובכל מקום ששאלתי עליו קבלתי ידיעות טובות מאוד. יש לו השכלה עברית, יש למנותו לעוזר שלא מן המניין, אם יצליח נעלהו. […]” ^³⁷

שמואל קליין הגיב בישיבה הנידונה על הצעתו של פיקרד, וכתב על הפרוטוקול כי “לא מספיק גיאוגרף במובן מורפולוג, אלא יש צורך באיש שעוסק גם בגיאוגרפיה כלכלית וישובית, כלומר, איש שמבין גם דבר בתולדות ההתיישבות בכל הארצות.” ^³⁸ כזכור, קליין שהגיע ממדעי הרוח, תמך במועמדותם של אברהם ברוור ונתן שלם “כגיאוגרפים” של האוניברסיטה בנמקו זאת בצורך במקצוע רחב אופקים גם בתחומים האנושיים. לפיכך, שבוע לאחר הישיבה של הועדה המתמדת, כינס שמואל קליין, בביתו של פרופ‘ נ. טורטשינר (טור סיני) את ועדת המקצוע של הגיאוגרפיה, והעביר החלטה שיש להמשיך לחפש מועמדים נוספים לתוכנית הלימודים שאושרה על ידם קודם לכן. עם זאת, הם הציעו לתת לעמירן פרס מחקר לשנתיים “בלי שום התחייבות בנוגע למשרה באוניברסיטה“.^³⁹

ההחלטות בעניין חיפוש מדענים גיאוגרפים מקרב יהודי גרמניה נשלחו גם לפרופ‘ אוטו וורבורג שישב באותה העת בברלין.^⁴⁰ וורבורג, שיגר מכתב לפרופ‘ אלפרד פיליפסון הגיאוגרף היהודי הנודע מאוניברסיטת בון. ^⁴¹ מתשובתו של פיליפסון ניתן להבין כי נתבקש לחוות את דעתו על הצורך בהקמת קתדרה לגיאוגרפיה, ולהמליץ על מועמדים למשרה באוניברסיטה העברית בירושלים. פיליפסון השיב כי יש צורך מיידי בפתיחת מחלקה כזאת כדי לחקור את התנאים הטבעיים בארץ ישראל למען קליטתם של המתיישבים יהודים שהיגרו אליה. הוא המשיך וכתב כי איננו מכיר גיאוגרפים יהודיים רבים בגרמניה, משום שיהודים לומדים בדרך כלל רפואה ומשפטים. אך הוא הזכיר במכתבו שמות של מדענים צעירים שכדאי לאוניברסיטה העברית להתעניין בגורלם. הראשון שביניהם הוא ד“ר אלפרד לנברג שעסק בגילוי מי תהום, והיגר כבר לירושלים. השני שהזכיר היה ד“ר פריץ לווה מטאורולוג מאוניברסיטת ברלין, שהתמחה באזורים קוטביים וישב באנגליה. והשלישי היה ד“ר פרידריך ליידן גיאוגרף, שעבד עד 1933 בשירות משרד החוץ הגרמני. ^⁴²

בעוד וורבורג מחפש מועמדים לגיאוגרפיה בגרמניה, התכנסה שוב ועדת המקצוע לקראת יציאתו של פיקרד לקונגרס בוינה (קיץ 1936) שבו יוכל להתעניין בנוגע למועמדים הבאים בחשבון, שהיו כבר בארץ: אברהם ברוור ודוד עמירן. זאת לאחר שפיקרד הודיע בועדה כי יצאה לאור עבודה חדשה של עמירן, ואילו קליין הביא מכתבי המלצה ורשימת פירסומים שנשלחו לועדה על ידי ברוור.^⁴³ נתן שלם שישב בלונדון, לא ידע כי הועדה המתמדת החליטה לחפש מועמדים לגיאוגרפיה בקרב יהודי גרמניה. רק בסוף שנת 1936, בהיותו עדיין בחו“ל, נודע לו כי פיקרד הציג את מועמדותו של ד“ר דוד עמירן. והוא שיגר מכתב ארוך לשמואל קליין, בו הציע באופן רשמי את מועמדותו לתפקיד הנכסף, וכתב:

“[…]לאחר שידעתי שלא אוכל למלא כל תפקיד כגיאולוג האוניברסיטה העברית, פניתי למקצוע הקרוב אליו – למקצוע הגיאוגרפיה […] חלומי הגדול הוא לייסד מוסד גיאוגרפי שלא יבוש בפני מוסדות אירופה הידועים, ובה בשעה גם ליסד בית נכאת ארץ ישראלי אתנוגרפי, שיפיץ אור רב לא רק על התנך ועל התלמוד, אלא גם על כמה שאלות חשובות הקשורות במזרח הקרוב בכלל.[…] ^⁴⁴

עד שהתכנסה שוב ועדת המקצוע, בפסח תרצ“ז (מרץ 1937) ודנה בבקשתו של נתן שלם, התרחשה פעילות מחוץ לכתלי האוניברסיטה. תחילה, ד“ר יצחק שטנר ולאחריו, ד“ר קלנר (עמירן) פנו אל “המשרד המרכזי להתיישבות יהודי גרמניה” של הסוכנות היהודית, בבקשה לקבלת מלגות לעזרת מדענים פליטים. לצורך קבלת המלגות הם נדרשו להציג תוכניות מחקר ועבודה, ואלה הועברו לחוות דעת באוניברסיטה, ומצאו את דרכן לתיקי ועדת המקצוע.^⁴⁵ לכן בישיבת ועדת המקצוע בפסח תרצ“ז, כאשר דנו במועמדים לגיאוגרפיה, פיקרד הודיע כי עמירן מתכוון להכין הצעה “לאטלס ארץ ישראל“, והוא (פיקרד) “מבטיח להשיג את הפרס [הכספים עבור האטלס] לפחות בחלקו הגדול.” לעומת זאת, קליין הציג את פנייתו של נתן שלם ועבודותיו, והועדה החליטה “שעבודותיו [אינן] מספיקות לעת עתה בכדי שיזכר כמועמד לגיאוגרפיה.” ^⁴⁶

הידידות העמוקה שנוצרה בין פיקרד ועמירן הסתייעה וודאי ברקע האישי – תרבותי ובעובדה כי שניהם למדו באותה אוניברסיטה בגרמניה. לכן, כשבמחצית השניה של שנות השלושים, עת שפיקרד תפס כבר עמדה חשובה באוניברסיטה (והיה בעל מוניטין בקרב המוסדות הציוניים האחרים שפעלו בארץ) תמיכתו הבלתי מסוייגת בעמירן היתה מכריעה. מכאן כאשר שטנר ועמירן הגישו ל“משרד הראשי להתיישבות של יהודי גרמניה” את ההצעותיהם למחקר, ופיקרד נדרש לחוות דעה על הפרוייקטים הוא כתב לרקטור האוניברסיטה: “[…] אינני יכול לקחת עלי את האחריות ביחס לעבודתו של הד“ר שטנר, כי אינני מומחה כדי לדון על כשרונותיו לעבודה זו. אבל אני מוכן לקחת אחריות כזו בנוגע לד“ר קלנר […]” ^⁴⁷ עמירן קיבל איפוא, בקיץ 1937, תקציב מחקר לשנתיים להכנת האטלס, ומינוי במעמד של “חבר מחקר” באוניברסיטה על סמך כספי מחקר אלה.^⁴⁸

בעוד שעמירן הצליח לגייס כספים לעבודתו המדעית בקרב “המשרד המרכזי של התיישבות יהודי גרמניה” וגורמים נוספים, הבין נתן שלם כי הסיכוי לקבלת מינוי באוניברסיטה העברית בירושלים, קשור להשגת כספים עבורה. לכן לאחר שחזר לארץ בסתו תרצ“ח (אוקטובר 1937), הוא פנה לידידיו בקרב העדה הספרדית בירושלים, להשגת תרומה לאוניברסיטה, שתסייע לו לקבל מינוי במעמד של “חבר מחקר“, כפי שקיבל דוד עמירן. ראשי העדה הספרדית, פנו לאוניברסיטה וכתבו:

” […] מתוך רצון להביע את הערכתנו לידידנו ד“ר שלם ולסייע בו בזמן למכללה, אספנו מידידים המעוניינים בהתפתחות האוניברסיטה ובהכנסת כח ספרדי חשוב לתוכה, סכום קטן של 100 לא“י […] ושהננו מוכנים למסרו להנהלת האוניברסיטה בכל רגע שתנתן אפשרות לידידנו ד“ר שלם לעבוד בה […] הננו מקווים כי עצם כניסתו של ד“ר שלם לאוניברסיטה תעשה רושם ניכר בקרב חוגי העדה הספרדית בירושלים ובגולה ואנו חדורי אמונה שאחרי התרומה הנ“ל תבואנה תרומות אחרות בחוגים שונים בארץ ובחו“ל“.”^⁴⁹

מכתבם זה של ראשי העדה הספרדית, נכתב לקראת דיון של הועדה המתמדת בעניין הגיאוגרפיה, בחורף תרצ“ח, ושבו היו צריכות להתקבל החלטות בקשר למועמדים למקצוע. לישיבה זו של הועדה המתמדת, הוגשו הצעות של ועדת המקצוע של קליין, שהמליצו לתת לאברהם ברוור ללמד קורס אחד (כמורה מהחוץ, החל בתרצ“ט) “בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, מבלי לעסוק בשאלות הפיזיוגרפיות, בהן מטפל פיקרד“, וכן המליצו שילמד קורס במתודולוגיה של הוראת הגיאוגרפיה בבתי הספר. כמו כן, המליצה ועדת קליין, שלנתן שלם ינתן מעמד של “חבר מחקר“, ואילו שאלת פתיחת הקתדרה לגיאוגרפיה תדחה לעתיד. הועדה המתמדת בישיבתה הנידונה, אישרה לתת לנתן שלם את המינוי, תוך שהיא מזכירה את השימוש בתרומה שהגיע מועד הספרדים לאוניברסיטה. לעומת זאת, לא אושר הקורס של אברהם ברוור, והוחלט לדון בו בקיץ של אותה שנה.^⁵⁰

ההחלטה של הועדה המתמדת, לדון במינוי של אברהם ברוור לקראת הקיץ, הוגשמה, ובחודש יוני 1938, סנט האוניברסיטה קיבל את המלצות הועדה המתמדת ופנה לועד הפועל על מנת שיזמין את ד“ר אברהם יעקב ברוור ללמד קורס “בגיאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח הקרוב” בשנת הלימודים תרצ“ט.^⁵¹ ברוור מצידו, נדרש להגיש ראשי פרקים ותוכנית לקורס, על מנת שאלה יאושרו בועדת המקצוע, וכך עשה. ועדת המקצוע התכנסה בקיץ תרצ“ח, ודנה בהצעת הקורס של ברוור, ובנושאים נוספים. בישיבתה זו, קיצצה מאוד את תוכנית הקורס של ברוור: הוצאו נושאים מרכזיים, וצומצמו התרגילים. כל זאת מחשש שתוכנית הקורס תגלוש לשתי שנות הוראה. בין הנושאים שקוצצו היתה גם הכרטוגרפיה כי פיקרד ביקש: “למסור לד“ר קלנר הרצאה בכרטוגרפיה בזמן הקיץ הבא (תרצ“ט). הרצאה זו דרושה בקשר עם ההוראה של ידיעת הארץ וגם הגיאולוגיה […]” ^⁵²

בישיבה הנ“ל של ועדת המקצוע, פיקרד דאג כי כל הנושאים הקשורים לגיאוגרפיה הפיזית של ארץ ישראל והמזרח הקרוב לא ילמדו על ידי ברוור. פיקרד טען כי הוא התייחס אליהם כבר בשיעוריו בגיאולוגיה. אבל כדי להבטיח את מינויו של עמירן באוניברסיטה, הציע פיקרד להקים “חוג משני” בגיאוגרפיה במסגרת לימודי הגיאולוגיה, חודש מאוחר יותר. בחוג משני זה, טען פיקרד, יהיה מקום להרחבת נושא הגיאוגרפיה הפיזית של ארץ ישראל. פיקרד השתמש ברציונל חינוכי בהצעתו הנזכרת: מציאת עבודה לבוגרי הגיאולוגיה במסגרת הוראת הגיאוגרפיה בבתי הספר התיכוניים. למרות זאת, נראה כי פיקרד הדגיש את פתיחת התוכנית בהקשר למינויו ועלייתו בסולם הדרגות של עמירן באוניברסיטה.^⁵³

במהלך חורף תרצ“ט המשיכו ועדת המקצוע, והועדה המתמדת בדיונים בנושא המועמד המתאים למינוי כגיאוגרף באוניברסיטה. הדיונים וההחלטות מצביעים על כך, כי בשלב זה הם עדיין ציפו למצוא גיאוגרף יהודי בעל מעמד מחו“ל, ואם “אין אפשרות כנ“ל, יש לחזור ולדון על מינוי בגיאוגרפיה רק כאשר שני בעלי פרס המחקר בגיאוגרפיה, ד“ר קלנר וד“ר שלם, ימציאו את תוצאות עבודתם […].”^⁵⁴ קשירת שמם של דוד עמירן ונתן שלם כמועמדים, מסתיר למעשה את המאבק שהתרחש בתוך ועדת המקצוע, בין תומכיו של נתן שלם (בובטלסקי וקליין) ובין פיקרד, שתמך כאמור בעמירן.

נראה כי התקדמותם של שני בעלי הפרס, נתפסה כקריטית בעיני מקבלי ההחלטות. ואמנם שניהם התקדמו במחקריהם: עמירן אסף חומר לאטלס ארץ ישראל ובקיץ אותה שנה הוא כבר הציג תערוכה ראשונה של טיוטות מפות האטלס, בלשכה הראשית של הקרן הקיימת. ואילו נתן שלם החל מסכם את החומר שאסף על מדבר יהודה, והעביר לעיון ועדת הגיאוגרפיה (קליין, פיקרד ודינבורג) מונוגרפיה “על הצד האנתרופי, שהוא הפחות מסובך“, כפי שיעץ לו פרופ‘ קליין לעשות.^⁵⁵ התחרות בין שני בעלי הפרס, גלשה גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה. עת שהתארגנה בירושלים הקהילה הקטנה של חוקרי מדעי כדור הארץ, ונוצר “חוג גיאולוגי–גיאוגרפי“. החוג היה למעשה מפגש החוקרים בתחומי המקצוע מתוך האוניברסיטה (כפיקרד, ואשבל) עם חוקרים שלא קיבלו מינוי באוניברסיטה (כעמירן, ברוור, שלם). המפגשים שנערכו פעמיים בחודש, בחורף 1939/40, נוצלו כבמה לחשיפת המחקרים ועשיית יחסי הציבור כחלק מהמאבק לזכייה במינוי הנכסף.^⁵⁶

נראה כי בתקופה זו הסתיים שלב נוסף במאבק על איוש המינוי לגיאוגרף של האוניברסיטה, מבלי שהתקבלו הכרעות סופיות. יש לזכור, כי בעת שהתארגן החוג (סתו 1939) פרצה באירופה מלחמת העולם השניה, שהשפעתה על האוניברסיטה העברית, היא מעבר לדיוננו. אבל בצירוף מקרים, פרופ‘ שמואל קליין נפטר באופן פתאומי (1940). מותו מציין את תפנית הזמנים בהחלטות בעניין הגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים.^⁵⁷ פטירתו של קליין היתה לא רק אבידה לאוניברסיטה ולמחקר ארץ ישראל, ושינתה את דפוסי קבלת ההחלטות בנושא הנידון, אלא גם טראומה אישית לנתן שלם.^⁵⁸

ג. שנות ההכרעה, 1949-1941

“התחיל בודק בפרופיסורים מי מהם יעמוד לשטנו. ראשון בכולם זה שהוא שונא אותי. מה טעם שונא הוא אותי? מטעם שאני איני אוהבו […] כיוון שהגיע הרבסט לידי הכרה זו התחיל צוחק וכך אמר לעצמו, מעתה […] אנהיג את עולמי. ואם יש מי שאיני רצוי לו אלך ואראה לו פנים. איני מצפה שאתאהב עליו ואיני מתאוה להתאהב עליו, מה מצפה אני ממנו, מצפה שיעצור את פיו ואל ירבה עלי פטפוטים רעים.”^⁵⁹

לאחר מותו של שמואל קליין, שררה מבוכה באשר להמשך הדיונים בועדת המקצוע, ובמשך למעלה משנה לא נערכו דיונים בועדה זו. אבל במהלך אותה שנה דנו מוסדות אחרים באוניברסיטה בנושא הגיאוגרפיה תוך חילוקי דעות עקרוניים, בעיקר בין הועדה המתמדת והועד הפועל. אלה החלו לאחר שבדיון שהתקיים באביב תש“א, נשמעו בועד הפועל דעות יוצאות דופן לזמנן, באשר לאחדות מקצוע הגיאוגרפיה ושאין להפרידו בין הפקולטות השונות.^⁶⁰ גישה זו לא התקבלה על ידי הועדה המתמדת. ולכן הוחלט (יוני 1941) להקים שתי ועדות נפרדות לדיון בענייני הגיאוגרפיה – אחת של מדעי הטבע שבה היו חברים ל. פיקרד, י. רקח ול.א. מאיר. בועדה השניה שהתמנתה לבחירת מועמד לגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, בפקולטה למדעי הרוח, כיהנו מ. שובה, י. אפשטיין ול.א. מאיר. בקיץ 1941, הגישו שתי הועדות את דוחותיהן לפרופ‘ רות, רקטור האוניברסיטה.^⁶¹

בפתיחת דו“ח הועדה של מדעי הטבע, חזר וכתב פיקרד לרקטור, כי מצב הגיאוגרפיה בבתי הספר התיכוניים הוא גרוע מאוד, ולכן האוניברסיטה חייבת להקים תוכנית לימודים למקצוע זה, שבמרכזה עומדת הגיאוגרפיה הפיזית.^⁶² הוא חזר והדגיש כי ברב הנושאים, כבר ניתנו הרצאות במסגרות הלימודיות הקיימות באוניברסיטה ו“נשארים על כן שני מקצועות שהם: גיאוגרפיה של א“י (שניתנה בזמנו על ידי ד“ר ברוור) ותורת הארצות המשווה [גיאוגרפיה רגיונלית] שגם בשבילה יימצאו בודאי מורים מבין הגיאוגרפים בארץ” בעניין הוראת מקצועות הקשורים לגיאוגרפיה של האדם (כלכלית, פוליטית והיסטורית), אלה יכולים להנתן על ידי מורים בפקולטה למדעי הרוח, אך כמובן, הדגיש פיקרד, כי דחוף יותר לפתח את מקצוע הגיאוגרפיה הפיזית.

בעקבות הדו“ח הנ“ל, הועדה המתמדת הטילה על ועדת הגיאוגרפיה הפיזית לגבש המלצות על המועמדים השונים לתפקיד. בישיבת ועדת המקצוע נידונו מועמדותם של ארבעה אנשים: אברהם ברוור, יצחק שטנר, נתן שלם ודוד עמירן, וזו הגישה את המלצותיה לועדה המתמדת.^⁶³ מתוך ההמלצות גיבשה ועדת המקצוע את מסקנותיה לרקטור וכתבה כי באים בחשבון למינוי רק נתן שלם ודוד עמירן. מאחר וכל אחד מהם עבד בתחומים אחרים, אך למרות “שיש להם רמה של מדריך“, המליצו לתת להם רק מינוי של מורים מן החוץ לשנתיים. אבל אם יש לבחור רק אחד מהם, המליצה הועדה על העדפתו של ד. עמירן . בין שאר שיקולי הדעת של חברי הועדה (כפירסומים, וגיל המועמד) שנחשפים מדיון ענייני זה, עולה חשיבותה של ההכשרה בגיאוגרפיה הגרמנית, כקנה מידה מרכזי באוניברסיטה לבחינת ערכם של המועמדים.

הדיון חושף כי בניגוד לדיעות שהושמעו בועד הפועל של האוניברסיטה, כמה חודשים קודם בעניין אחדות הגיאוגרפיה, הרי פיקרד וחובריו, שלא היו גיאוגרפים בהכשרתם, לא הבינו את מהות עולם הדעת של המקצוע כפי שגובש באותם ימים (בגרמניה) שבמרכזו עמדה ההנחה של “אחדות האדם והטבע“. נראה כי בשלב זה פעילותו של פיקרד היתה לפתח ולעגן את הגיאוגרפיה בתוך לימודי הגיאולוגיה באוניברסיטה, תוך שהיא מתמקדת בצד הפיזי בלבד. דעתו לא התקבלה על ידי אחרים בפקולטה למדעי הטבע, ולכן דנה בעניין הגיאוגרפיה גם ועדת ההוראה של הפקולטה הנ“ל. זו שגרה מכתב לרקטור, שתמך בעמדת פיקרד כי ראוי למנות “עובד מדעי קבוע למקצוע הגיאוגרפיה“. אך מאידך ועדת ההוראה התנגדה להצעתו של פיקרד להכניס את הגיאוגרפיה בתוך הגיאולוגיה כי הדבר עלול “לכוון מלכתחילה את התפתחותה [של הגיאוגרפיה] לכוון צר יותר“.^⁶⁴

במקביל נערכו דיונים בועדה שמונתה למלא את החלל במחקר ובהוראה שהשאיר מותו של שמואל קליין בפקולטה למדעי הרוח. הועדה של פקולטה זו (ה“ה אפשטיין, מאיר ושובה) בחנה את מועמדותם של חמישה, פסלה שניים על הסף מחמת רמתם המדעית שאינה מספקת, ושניים אחרים מחמת תחומי התמחותם שאינה מתאימה למשרה הנ“ל. לפיכך המליצה להנהלת האוניברסיטה למנות למשרה של גיאוגרף היסטורי את ד“ר בנימין מייזלר (מזר) כי “הוא בעל ידיעות רחבות במקורות שמיים, עסק הן בחקירה היסטורית והן בחקירות ארכיאולוגיות בארץ בהצלחה, ויודע לגשת אל הבעיות מבחינה גיאוגרפית. הוא בעל יוזמה מדעית ובו בזמן בעל חוש ביקרותי מדעי […]”^⁶⁵

באביב 1942, התכנסה הנהלת האוניברסיטה, לדיון בעתידה של הגיאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל, שלפניה הונחו המלצות הועדות השונות. ההנהלה החליטה כי מאחר ומצבה הכספי של האוניברסיטה נעשה קשה והועד הפועל שלה עורר שאלות בעניין המשרות החדשות, אין טעם לדון על משרה לגיאוגרפיה היסטורית, ובאשר לגיאוגרפיה הפיזית הרי “דחתה הפקולטה את תוכנית האיחוד בין גיאולוגיה וגיאוגרפיה” ובתנאים אלה “אין שחר להמשך הדיון“.^⁶⁶ ובישיבה נוספת, חזרה והדגישה במפורשות כי אין לצרף את הגיאוגרפיה ההיסטורית והגיאוגרפיה הפיזית ליחידת לימודים אחת. כי את הגיאוגרפיה ההיסטורית צריך לחבר עם ההיסטוריה של תקופה נידונה: כגון גיאוגרפיה היסטורית של תקופת התנ“ך והמזרח הקדום, תהיה חלק מהוראת ההסטוריה של התקופה הנ“ל. אבל, ההנהלה הציעה לועד הפועל לאשר מורה למקצוע הגיאוגרפיה הכללית.^⁶⁷

כתוצאה מסבך ההחלטות של הגופים באוניברסיטה, לא ניתן היה להבטיח למועמדים השונים משרה לעתיד. לכן, אין פלא כי לאחר שמזכיר האוניברסיטה, כתב לדוד עמירן שעניין מקצוע הגיאוגרפיה צריך יהיה להגנז לפי שעה, החליט עמירן להתגייס לצבא הבריטי, ולשרת כל תקופת מלחמת העולם השניה ביחידת המיפוי שפעלה במצרים ובפלשתינה.^⁶⁸ לעומתו בנתן שלם לא פסה התקווה ללמד באוניברסיטה, וזאת התבססה על דיווחם של אנשי הקהילה הספרדית מפגישותיהם עם אנשי האוניברסיטה, ומחילופי המכתבים ביניהם. הם לא הבינו מדוע הגופים האקדמיים לא הצליחו לקבל הכרעות בעניין הגיאוגרפיה בכלל, ונתן שלם בפרט, אחרי שנים ארוכות של דיונים. מאחר ואנשי הקהילה הספרדית התמידו להעביר לאוניברסיטה כספים כתרומות כלליות ותרומות ייחודיות עבור נתן שלם, היתה להם תחושה כי מדובר באפליה מכוונת נגדו.^⁶⁹ על טענות אלה השיב דוד סנטור, מזכיר האוניברסיטה כי אין מדובר באפליה, אלא בשאלות עקרוניות, וכן ברצון להביא גיאוגרף חשוב להקמת המחלקה, כמו רוברטו אלמג‘ה מרומא.^⁷⁰

כספי הקהילה הספרדית איפשרו את המשך מינוי של נתן שלם כחבר מחקר גם בשנת 1943, ולקראת סופה, השלים את המונוגרפיה על “מדברות יהודה“, וכדרישת ועדת המקצוע מהשנים הקודמות, הוא הגיש בסתו תש“ד ארבעה כרכים של המונוגרפיה ושני כרכים של אילוסטרציות ומפות נושאיות שהכין. ולכן “הנני מתכבד לבקש מאת כבודכם לדון לאור העבודה המוגשת לפניכם, על קבלתי כעובד קבוע במקצוע הגיאוגרפיה הפיסית באוניברסיטה […]” ^⁷¹ כרכי המונוגרפיה נמסרו לידי פיקרד, יו“ר ועדת המקצוע לחוות דעת מדעית. מאחר ופיקרד השתהה בנתינת תשובתו, כתב לאון רקנטי מכתב חריף לאוניברסיטה, וטען: “[… ולכן לא] יוכל הד“ר שלם להתחיל בעבודתו בראשית שנה זו, ולהשקיט על ידי כך את ידידי במצרים ובארץ ישראל, היודעים על דבר התקבלותם של 17 עובדים מדעיים חדשים ואילו הד“ר שלם עודנו נמצא מחוץ לשערי האוניברסיטה […]”^⁷²

בעוד אנשי הקהילה הספרדית מפעילים לחצים על מוסדות האוניברסיטה ואנשיה, לקבל הכרעה בעניינו של נתן שלם, התכנסה מועצת הפקולטה של מדעי הטבע, ואשרה מחדש את החלטותיה הקודמות בעניין הפרדת הגיאוגרפיה מהגיאולוגיה, וזאת לקראת ישיבת ועדת המקצוע לגיאוגרפיה הפיסית, בראשות פיקרד, מספר ימים לאחר מכן. וועדת המקצוע, קראה מחדש את החלטות מהשנים הקודמות, וסיכמה:

“א) מן המועמדים שהוצעו המתאים ביותר בשעה זו הוא ד“ר שלם.

ב) קובעים שיש לד“ר שלם הרמה של מדריך.

ג) בשל הספקות שנתעוררו בדבר יכולתו לשמש כמורה אוניברסיטאי מציעים למנותו לפי שעה כמורה מן החוץ לשנתיים, ובסוף תקופה זו תהיה באפשרות לקבל עליו חוות דעת של מומחים על סמך עבודות שיפרסם בינתיים. “^⁷³

חודש לאחר מכן, נתן הסנט תוקף להחלטות האלה, בנוסף לכך קבע כי אין לאחד את הגיאוגרפיה הפיזית והגיאולוגיה במחלקה אחת. הסנט המליץ כי יזורזו ההליכים להקמת החוג לגיאוגרפיה הפיזית לקראת שנת הלימודים תש“ו, ונתן שלם יוכל להשתלב בחוג זה, בשנת הוראתו השניה באוניברסיטה.^⁷⁴ בעקבות אישור ההחלטה בסנט ובועד הפועל, כתב מזכיר האוניברסיטה מכתב מינוי לנתן שלם, בו הודיע כי הוחלט למנותו כמורה מן החוץ למקצוע הגיאוגרפיה לשנים האקדמיות תש“ה–תש“ו, וזאת בנוסף להיותו “חבר מחקר“, שהיה מבוסס על כספים שהועברו “מתרומות העדה הספרדית“.^⁷⁵

הליכים אלה הביאו לכך כי בשנים תש“ה ותש“ו, נלמדו בפעם הראשונה קורסים בגיאוגרפיה פיסית באוניברסיטה העברית בירושלים, על ידי ד“ר נתן שלם. בסיכום שנת הוראתו הראשונה, הוא הגיש דו“ח להנהלת האוניברסיטה, ובו תאר את החומר שלימד בכל אחד מהשיעורים השונים. מדיווח זה עולה כי הרצה על יסודות הגיאומורפולוגיה, תוך דגש על התפתחות הנוף בהקשר לרשת הניקוז שבו. אך הרצה גם על השפעת האקלים והמבנה הגיאולוגי על צורות הנוף, כבנופים קרסטיים ומדבריים. ברציונל הקורס הוא כתב:

“[…] שיטתי בהוראתי היא בחירת מצע גיאוגרפי עולמי ולהבליע בו את האופייני לגיאוגרפיה הפיסית הארץ ישראלית. לשמחתי ארץ ישראל רבת גוונים, וכמעט אין תופעה של גיאוגרפיה פיסית עולמית שאין למצוא לה דוגמה בארץ או בסביבה הקרובה… מחוץ להוראה הרביתי גם בסיורים…הואיל ולפי הכרתי כל סיור לא רק שהוא שקול כנגד הרצאות רבות, אלא שבלעדיהם ערך ההרצאות יהיה מוגבל. הסיור מאיר את דברי ההלכה, הוא המעבדה האמיתית של הגיאוגרפיה הפיסית […]”^⁷⁶

במהלך תש“ו, נראה לנתן שלם כי הוא צעד בדרך הנכונה, להיות מקימה של המחלקה לגיאוגרפיה. הוא לא רק הרחיב את נושאי הרצאותיו ויצא עם 35 סטודנטים לסיור מקיף בנגב, אלא נדמה היה לו שגם אנשי האוניברסיטה חשבו שהוא האיש המתאים. זאת הסיק, בין השאר מסרט שצולם על האוניברסיטה העברית, ובו הוא הוצג כמורה לגיאוגרפיה באוניברסיטה לצד פרופסורים מפורסמים במקצועותיהם מהפקולטות השונות.^⁷⁷

על האופטימיות של נתן שלם העיב מותו של לאון רקנטי (1945), והוא חשש לעתידו באוניברסיטה. אבל גורלו של נתן שלם, היה קשור לאירועים אחרים באותן שנים. נמצא פתרון מסוים ל“גיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל“, כאשר מונה ד“ר ב. מייזלר (מזר) ללמד את הנושא הזה, כחלק מלימודי ההסטוריה.^⁷⁸ ובעולם שמחוץ לאוניברסיטה, מלחמת העולם השניה הסתיימה, ודוד עמירן היה בין החיילים המשוחררים שחיפשו את עתידם בשוק העבודה האזרחי. עמירן, כקצין בריטי משוחרר, מצא עבודה בשירות המטאורולוגי הממשלתי, בעזרת ידידיו “אנשי מדעי כדור הארץ” יוצאי גרמניה. בתוככי האוניברסיטה המשיכו הדיונים הכללים על המקצוע, ועל הקשר בין הגיאוגרפיה הפיזית וההיסטורית כפי שהיה בדיון בועדה המתמדת, בסוף שנת הלימודים תש“ו. בישיבה זו, מסר פיקרד דו“ח על עבודת נתן שלם, וכן על העובדה כי עדיין לא פורסמה המונוגרפיה שלו על מדבר יהודה. למרות זאת, המליץ פיקרד להאריך את המינוי שלו בעוד שנה (תש“ז). הרקטור הדגיש כי הארכה זו תלויה בהמשך קבלת הכספים מהעדה הספרדית.^⁷⁹ באותה ישיבה, אף עלתה מחדש סוגיית מהותה של הגיאוגרפיה, ונשמעו דעות כי המקצוע מורכב מאוד, ודורש לפחות שני מורים “אם רוצים אנו לתת לתלמידים השכלה אוניברסיטאית מלאה, בשדה זה“.

מעבר להחלטה המיידית, להארכת המינוי של נתן שלם לעוד שנה, הועדה המתמדת בישיבתה הנ“ל העבירה את המשך הדיון בשאלת הגיאוגרפיה, לשנת תש“ז, כשאז הוחלט להקים ועדה משותפת לשתי הפקולטות לדון בנושא הגיאוגרפיה והעמידו את משה שובה בראש הועדה. הועדה המשותפת קיימה את ישיבתה הראשונה לקראת סוף שנת הלימודים תש“ז וכתבה דו“ח ארוך ומפורט, הן בנושא המקצוע עצמו והן בהקשר האישי, ולצרכי יעול עבודתה, ביקשה מועדת משנה (פיקרד, זהרי, מייזלר) לסכם תוך שבועיים מסמך המלצות. למעשה במסמכים אלה נקבעו ההחלטות לעתידו של מקצוע הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, וגורלם האישי של נתן שלם, דוד עמירן ויצחק שטנר.^⁸⁰

יו“ר הועדה המשותפת שובה, הדגיש בישיבת המליאה שלה (מה שנטען כבר במשך שנים בועדות קודמות) כי “נקודת הכובד של ההחלטה היא בצורך לספק מורים לגיאוגרפיה לבתי הספר התיכוניים, שילמדו שם את הגיאוגרפיה כולה, הן החלק של מדעי הרוח והן של מדעי הטבע“, ולכן המליץ כי יש לחשוב על ארגון מחלקה לגיאוגרפיה (“חוג ראשי“) שבו התלמידים יוכלו להתמחות בכיוונים השונים של המקצוע. אנשי מדעי הטבע בועדה סברו כי המקצוע צריך להיות מעוגן בפקולטה שלהם, בהדגשת הגיאוגרפיה הפיזית, כל זמן שאי אפשר למצוא “גיאוגרף ממש“:

“המקצוע בטיבו הוא באמת כעין מוזאיקה של חלקים שונים. אולם במרכזה נמצאת הגיאוגרפיה ממש (מה שקוראים גיאוגרפיה פיסקלית) במעגל הראשון. קרובים אליו מצד אחד הגיאופיסיקה ומצד שני הגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל. במעגל השני נמצאים חלקים גיאולוגים, ביולוגים, כלכליים והגיאוגרפיה המתמטית […] כל זמן שלא ימצא איש עצמאי בעל רמה גבוהה, אפשר לסנפה למחלקה קיימת והקרובה ביותר היא הגיאולוגיה […]” ^⁸¹

אנשי מדעי הרוח, טענו כי בשבילם זהו מקצוע משני בלבד, ולתלמידיהם דרוש רקע כללי במורפולוגיה של הארץ, וכן ידיעת המפה. אין לפיכך טעם להכנס לנושאים שמקומם במדעי הטבע. משתתפים אחרים העירו כי חלק מהנושאים הנלמדים בגיאוגרפיה מקומם בכלל בלימודי החברה. הצורך לנסח החלטות ברורות יותר, הביא כאמור לקביעת ועדת משנה, שהתכנסה למחרת הישיבה הנזכרת והמליצה כי המגמה צריכה להיות בכיוון פיתוח הגיאוגרפיה הפיסית, וכן:”בהתחשב בעובדה כי באוניברסיטה כבר קיימים מקצועות הוראה הקשורים בהוראת הגיאוגרפיה הפיסית, כגון גיאולוגיה, מטאורולוגיה… רואה ועדת המשנה צורך בענפי המקצוע הבאים: גיאומורפולוגיה, גיאוגרפיה רגיונלית בהדגשת האנטרופוגיאוגרפיה, גיאוגרפיה פיסית של א“י וקרטוגרפיה.”^⁸²

מתוך המלצות ועדת המשנה עולה הרגישות הרבה למחקר הגיאומורפולוגי של ארץ ישראל, מאחר והם ראו את מרכז העיון הגיאוגרפי בגיאוגרפיה הפיזית. הם לא יכלו להצביע על שום מועמד למשרה זאת (תוך התעלמות ממחקריו של נתן שלם) ולא ברור מהיכן ציפו למצוא מועמד בעל נסיון רב בתחום הזה בארץ. הם המליצו כי יש להכשיר בחו“ל את אחד המוסמכים המצטיינים ממדעי הטבע ללמד ולחקור בתחום זה באוניברסיטה. באשר למקצועות האחרים, הומלץ להביא את דוד עמירן ללמד את הגיאוגרפיה הרגיונלית והאנטרופוגיאוגרפיה, ואת יצחק שטנר ללמד קרטוגרפיה. הועדה המליצה כי בשלב ראשון, הגיאוגרפיה תהיה חוג משני בלבד, ושעד שיגיע לעצמאות רצוי שהוא יעמוד “בקשר אורגני עם המחלקה לגיאולוגיה“. הצעות האלה היו עבור “הגיאוגרפיה” במסגרת מדעי הטבע, ואילו במדעי הרוח מייזלר שיכנע את הועדה כי אין צורך בקורסים מעמיקים בתחום .

בנוסף לדו“ח הכללי על לימודי הגיאוגרפיה, גיבשה ועדת המשנה עבור הועדה המקצועית של שתי הפקולטות, מסמך נוסף בעניין המועמדים השונים לתפקיד מקים המחלקה לגיאוגרפיה – נתן שלם ודוד עמירן.^⁸³ ועדת המשנה (פיקרד, מייזלר, זהרי) המליצה לא למנות את נתן שלם כמורה במקצוע הגיאוגרפיה באוניברסיטה כי לא פירסם את מחקרו על מדבר יהודה בחו“ל, וכי “[…] אין הוא יכול להתרכז [במחקר] במקצוע אחד… גם מבחינת גילו קשה לכוונו לכיוון המתאים לאוניברסיטה […].” ביקורת נמתחה גם בתחום ההוראה, כי הקורס בגיאומורפולוגיה שנתן במדעי הטבע “עמד על רמה נמוכה” ובקורס המשלים לתלמידי מדעי הרוח “התפזר על נושאים מרובים” שהם לא “פרגמטים” לתלמידים אלה. “הועדה סוברת כי לשם הנחת יסוד ובניית המקצוע באוניברסיטה, דרוש עכשיו איש מטפוס” של דוד עמירן: עבודותיו הן “בשדה הגיאוגרפיה ממש“, גישתו שיטתית ומסודרת לבעיות גיאוגרפיות, והוא משתמש במכשירים מודרניים של מחקר גיאוגרפי . לכן המליצה למנותו כמורה למקצוע הגיאוגרפיה הרגיונלית. כמו כן המליצו להזמין את יצחק שטנר כמורה מהחוץ ללמד קרטוגרפיה.^⁸⁴

בחודשי יוני– יולי 1947 עברו ההמלצות האלה תהליכי אישור בכמה מוסדות בהיררכיה האוניברסיטאית, עד שהגיעו לישיבת בסנט. בה מסר פיקרד דו“ח בעל פה על נתן שלם ודוד עמירן, שלאחריו התנהל דיון. כמה מהמשתתפים הציעו לתת לנתן שלם “הזדמנות להמשיך במחקרו וזאת בתנאי שיהיה מימון” מהספרדים, וכי כישורי הוראתו של דוד עמירן לא הועמדו כלל במבחן. למרות הסתייגויות אלה אושרו ההמלצות האישיות לגבי המועמדים, וכן אומצה התוכנית האקדמית לפיתוח מקצוע הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. אבל יישום ההחלטות האישיות, לא התבצע לאלתר, כפי שדיווח הרקטור לועדה המתמדת, בסתו 1947. זאת כי דוד עמירן לא יכול היה לקבל עליו את המינוי “לרגל תפקידיו בשירות המטאורולוגי” הממשלתי, וודאי אינו יכול לקבל זאת בסידור ארעי של מורה מן החוץ. הוצע להמשיך בחיפוש מועמדים מתאימים בעזרת מכרז בחו“ל אבל להמשיך את המו“מ עם עמירן. ^⁸⁵

משנודעו לנתן שלם המלצות הועדה המשותפת הוא פעל למען שינוי ההחלטות האישיות לגביו. הוא נפגש עם מזכיר האוניברסיטה שאמר שידוע כי “הפרופסורים מאוכזבים משום שעדיין לא פירסם משהו בעל משקל“. ימים אחדים לאחר מכן פגש נתן שלם את פיקרד, שטען כי לא פירסם מספיק בחו“ל, וכי עבודתו “נוטה יותר לכיוון הגיאוגרפיה האנושית מאשר לגיאומורפולוגיה טהורה, עבודה הדורשת מחקר שדה ואתה לא עשית בכיוון זה עד כה מאומה.[..] צריך לתת צ‘נסים [הזדמנויות] של עבודה לשטנר ולקלנר” ^⁸⁶ כמו כן גייס נתן שלם את “ראשי העדה הספרדית” בירושלים ותל–אביב, ואלה שיגרו מכתבי מחאה להנהלת האוניברסיטה, והמשיכו להבטיח סיוע כספי ותרומות למען הגיאוגרפיה ומינויו שלו. כאמור, מאחר ועדיין היו קשיים עם המינוי של עמירן, חזרה הועדה המתמדת ודנה בנושא עבודתו של נתן שלם, ואושר לו ללמד כמורה מן החוץ קורס בגיאוגרפיה פיסית, לתלמידי חו“ל, בשנת הלימודים תש“ח.^⁸⁷

בעוד התקבלו ההחלטות הנזכרות בתוך האוניברסיטה, הוחלט ” באומות המאוחדות” על הקמת מדינת ישראל, ומלחמת תש“ח שעמדה בפתח דחתה את הקמת המחלקה לגיאוגרפיה לכשנתיים נוספות. “פסק הזמן” שנוצר עקב האירועים המדיניים, איפשר את המשך חילופי המכתבים בין האוניברסיטה ובין “אנשי העדה הספרדית” בעניין נתן שלם. אנשי האוניברסיטה חזרו והדגישו את הסיבות האקדמיות לדחייתו, אך גם כי “הוחלט פה אחד, על מינוי מועמד אשר מתחילה נראה עדיף בעיננו [דוד עמירן] אלא שהיה מגוייס במשך למעלה מארבע שנים בצבא“.^⁸⁸ “אנשי העדה הספרדית” מצידם המשיכו במאמציהם לשכנע למען נתינת מינוי לנתן שלם, ואף גייסו תרומה בסכום של 10.000 לא“י, למען הקמת מכון גיאוגרפי, ומימון משרתו של נתן שלם.^⁸⁹

משפרצה מלחמת העצמאות, חזר דוד עמירן, ללבוש מדים ורק בפסח תש“ט (1949) התפנה להעביר במכתב לדיקן הפקולטה למדעי הטבע את הפרוגרמה המלאה הראשונה למחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית.^⁹⁰ הוא כתב כי בהתאם למבנה המקצוע, המחלקה תהיה בנויה משלוש סקציות: גיאוגרפיה פיזית, גיאוגרפיה של האדם וגיאוגרפיה רגיונלית. הוא הוסיף ופירט את הציוד, המבנים, העובדים הטכניים והרכש הנדרש להקמת ספריות המפות וכתבי העת של המחלקה. בתחילת שנת הלימודים תש“י, החלה לפעול המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שאך זה החלה לשקם את עצמה בעקבות האירועים של מלחמת תש“ח, והניתוק מהר הצופים.

ד. “שהגביהו אותם ספריהם או קשרי החברה” – דיון מסכם

“שהגביהו אותם ספריהם או קשרי החברה […] משאירע שהעלו ביום אחד שני מרצים לפרופיסורים, התחיל הרבסט תמיה. הזקן שבהם, מלבד הדיזרטציה שלו, שאינה מוסיפה למדע אלא עוד דיזרטציה, לא פרסם אלא קונטרס קטן שמיעוט היא חשיבותו ועוד שלושה מאמרים שהפובליצסטיקה שבהם עודפת על המדע שבהם. בצדק מצאו את מקומם באותם כתבי העת שעורכיהם פוליטיקנים ולא אנשי מדע“.^⁹¹

תיאור השתלשלות האירועים וההחלטות שהשפיעו על מיסודה של המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בין השנים 1949-1927, מעלה את הצורך בסיכומם בתפיסת מהות מקצוע הגיאוגרפיה בקרב מקבלי ההחלטות ושיקולי בחירת המועמד המתאים על רקע הסביבה המוסדית.

כנאמר במבוא, חדירתה של הגיאוגרפיה לאוניברסיטאות באירופה נבעה מעליית חשיבות החינוך ללאומיות, ופעילותן של אגודות למחקר קולוניאלי. תוך כדי מיסוד המקצוע התרחש תהליך גיבוש מבנה הדעת שלו: הוגדרו גבולותיו ביחס למדעים אחרים, סומנו שיטות המחקר הייחודיות ונוסחו רעיונותיו המרכזיים. כמו כן התפתחה קהילה אקדמית מקצועית בארצות שונות, הופיעו כתבי העת הראשונים, לצד ספרות מחקרית. באיזה מידה היו חשופים מקבלי החלטות באוניברסיטה העברית לתהליכי גיבוש של מקצוע הגיאוגרפיה בעולם? קשה להשיב תשובה מוחלטת. יש להניח כי חלקם נחשף למקצוע בהיותם תלמידים בבתי הספר השונים באירופה, ובהתאם לכך נקבעה דעתם (וידיעתם) עליו כמקצוע מחנך, ולא כמקצוע מחקרי מדעי. לפיכך אין להתפלא, כי בדיונים השונים חזרה ונשמעת הטענה, כי הרציונל החשוב ביותר לפתיחת מחלקה כזו, הוא הצורך בהכשרת מורים לבתי הספר התיכוניים. מאחר והטענה חזרה על עצמה במשך שני עשורים, לא נראה כי היה בה רק משום טקטיקה פנים–ארגונית להשגת יעד המינוי, אלא גם אידיאה שראתה את הערך המוסף החשוב של המקצוע בתחום החינוך הלאומי.

יש להניח כי התפיסה של הגיאוגרפיה כמקצוע מחנך, ניזונה כאמור מהרקע האישי של רב מקבלי ההחלטות שחונכו במרכז אירופה, עת ש“לימודי המולדת” (Heimatkunde) נחשבו כצורך עליון של חינוך לזהות לאומית. הביטוי של תפיסה זו היה ב“ידיעת הארץ” במובנו הכללי של המושג: הכרת המקומות, הטבע, ההיסטוריה והפולקלור של המדינה. היתה הדגשה על טיולים בסביבה הקרובה והרחוקה, ולימוד אינטנסיבי של מפות חבלי הארץ, בהנחה ש“הכרת המפה” מוליכה לאהבה והזדהות עם “המולדת“.^⁹² שמואל קליין ואף פיקרד, העריכו את חשיבות המקצוע לתחום החינוך הלאומי, ולכן המליצו כי האוניברסיטה העברית תפתח מחלקה לגיאוגרפיה. מנקודת מבט זו, אין חשיבות רבה לשיוכה הפקולטתי – בכל מקרה בוגריה יועדו לעסוק בהוראה ויש להכשירם במגוון נושאים רחב. מאחר וראשי האוניברסיטה לא הבינו את מבנה הדעת של המקצוע, ואת הנחותיו המרכזיות כפי שהיו באותם ימים, הם היו מוכנים כי יוקם בשתי פקולטות. לא היתה בכך רק “פשרה ארגונית” הנובעת מתהליכי ההחלטות והלחצים השונים, אלא ביטוי לתפיסתם את מהות המקצוע.

מותו בטרם עת של שמואל קליין (1940) טרף במידה רבה את הקלפים. אמנם, באמצע שנות הארבעים נקבעה משרה של “גיאוגרף היסטורי של ארץ ישראל“, שניתנה לבנימין מייזלר, אך היא היתה בלתי נפרדת מלימודי ההיסטוריה והארכיאולוגיה.^⁹³ כאשר עוצבו ההחלטות הסופיות בשנת 1947, דעתו של מייזלר על הגיאוגרפיה היתה שונה מזו של שמואל קליין, והוא לא התעקש על הקמת מחלקה לגיאוגרפיה היסטורית במסגרת מדעי הרוח. באותה העת, מעמדו של פיקרד שהתחזק באוניברסיטה, איפשר לו להעביר את ההחלטות שמיסדו את המחלקה לגיאוגרפיה במדעי הטבע בראשית דרכה.

יתכן ובמידה מסויימת אפשר לראות בהחלטות שהתקבלו על ידי הגופים השונים בעניין הגיאוגרפיה, הד נוסף למאבק על דמותה הרעיונית של האוניברסיטה, היינו הלבטים בין שתי גישות: אחת שדגלה בהדגשת “הלאומי” והשניה שדגלה ב“אוניברסאלי“, כפי שהיה בהחלטות על פיצול “ההיסטוריה” באוניברסיטה העברית.^⁹⁴ פיקרד ייצג לא רק את כיוון מדעי הטבע של הגיאוגרפיה, אלא גם חיזק את התבססות “הגיאוגרפיה האוניברסאלית” באוניברסיטה העברית, על חשבון “הלאומי–מקומי“, קרי – “ידיעת ארץ ישראל“. כץ טען כי “המכון לטבע“, היה היחידי שהתייחס ל“חומרים ארץ ישראליים“, היינו עודד את מחקר “המקומיות“. ^⁹⁵ אבל במקרה של הגיאוגרפיה, נראה כי הם נהגו בגישה מעט אחרת: דחפו את המחקר יותר לכיוון “האוניברסאליות“, תוך הדגשת עבודת שדה. גישתו של פיקרד מצאה את ביטויה לא רק בהחלטות הארגוניות הקשורות למיסוד המקצוע באוניברסיטה, אלא בעיקר בתחום האישי: פיקרד, חניך מדעי הטבע הגרמניים, לא העריך מחקרים גיאוגרפים היסטוריים, שהתבססו על ניתוחים טקסטואליים, ופעל לדחיית מינויים של חוקרים שפעלו בכיוון זה, כפי שהיה גם במקרה של פרופ‘ אברהם מלצ‘ין, גיאוגרף היסטורי, ששרד את השואה וביקש להקלט באוניברסיטה העברית בשנת 1946.^⁹⁶

בהשוואה לפיקרד, שהוביל את ההחלטות באוניברסיטה בעניין הגיאוגרפיה בשנות הארבעים, עמדותיו של קליין היו שונות, עת שמילא את התפקיד הנ“ל בשנות השלושים. נראה כי קליין, שנתפס כקרוב לתחום הגיאוגרפיה עקב מחקריו בטופוגרפיה מקראית ותלמודית, הבין את עולם הדעת של הגיאוגרפיה. למרות היותו איש מדעי הרוח, הוא הציע בשנת 1934, כי הלימודים בגיאוגרפיה יכללו גם הבטים רבים מתחומי מדעי הטבע, הצעה שהובילה לצירופו של פיקרד לועדת המקצוע. קליין שעסק בביאור ובפרשנות טקסטואלית של מקומות בארץ, יכול היה להבין את חשיבות עבודתם של אברהם ברוור ונתן שלם. לכן נראה כי תמיכתו בקבלתם “כגיאוגרפים” לא נבעה רק מהסיטואציות הפוליטיות באוניברסיטה, או מהכרות אישית ופעילותם המשותפת “בחברה לחקירת א“י“, אלא גם מהבנת עבודתם ופירסומיהם. יש להניח כי מותו של קליין, השפיע לכן לא רק על כיוון המחקר הגיאוגרפי ושיוכו הפקולטתי, אלא בעיקר קבע את ההחלטות הפרסונליות לגבי שני חוקרים אלה.

נראה כי דחיית מינויים של אברהם ברוור ונתן שלם כמקימי המחלקה לגיאוגרפיה, היה קשור לצפייתם של ראשי האוניברסיטה למצוא “גיאוגרף יהודי בעל שם“. עלייתם לארץ של עמירן ושטנר ושאר אנשי מדעי כדור הארץ , הפיחה תקווה כי ניתן יהיה למצוא את “בעל השם” ברחבי העולם המדעי של מרכז אירופה. אבל באותה העת החלו לראות את עמירן כאדם המתאים ביותר, למרות שעדיין היה בראשית דרכו המקצועית ופירסומיו היו מועטים. גילו הצעיר ובעיקר הרקע התרבותי והמדעי ממנו הגיע תרמו להידוק קשריו המקצועיים עם פיקרד, שעמד בראש הועדות שהחליטו על גורל הגיאוגרפיה בשנות הארבעים.

ברוור, שהגיע מוקדם יותר מאותו עולם תרבותי ציפה כי יהיה בין מקימי המחלקה לגיאוגרפיה. כאשר ביקש להכנס לאוניברסיטה, הוא שיער כי יעריכו את תפיסתו ש“ידיעת ארץ ישראל” היא חלק מרכזי מלימודי הגיאוגרפיה, וכך כתב:

“[…] כל מה שכתבתי והוריתי בגיאוגרפיה מבוסס בעיקרו על עיון במפות. בידיעת ארץ ישראל צרפתי לעיון במפה ובטבע, [גם] עיון בתנ“ך ובדברי חז“ל ובמקורות היסטוריים. השתדלתי לשלב את תוצאות העיון בבניין שלם בתיאור הניתן לקריאה לכל משכיל… מובן מאליו שכל מורה בידיעת הארץ, מחוייב להתמצא בתנ“ך במשנה ובאגדה. גיאוגרפיה לבד, ללא קשר עם עברנו הגדול בארץ, שוללת מידיעת הארץ לא רק את קדושתה אלא גם את חינה.”^⁹⁷

למרות שהתאים לכאורה לרציונל של פתיחת מחלקה לגיאוגרפיה (חינוך לאומי) הרי מעבר לסיבות “האישיות” (גילו ויחסיו עם מגנס) נראה מתוך הדיונים כי מקבלי ההחלטות נתלו בסיבות “מקצועיות” לדחייתו, היינו אופי עבודותיו.^⁹⁸

מאז עלייתו של ברוור (1911) הוא יזם והשתתף בפעילות אקדמית בחקר ארץ ישראל: היה ממקימי “החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה” ומפעיליה המרכזיים, עסק באיסוף ופירסום חומר ראשוני רב על הארץ וסביבתה, והיה “הכרטוגרף הבלתי רשמי” של היישוב העברי. כאשר נידון עניינו בשנות השלושים, כבר היו באמתחתו פירסומים של מאמרים ומונוגרפיות מדעיים, בתחומי הגיאוגרפיה וההסטוריה. לצד הפירסומים בכתבי עת מדעיים בחו“ל, הוא הרבה לפרסם כתבות בעיתונות יומית, כתב מאמרים פופולריים רבים והוציא לאור ספרי לימוד ואטלסים. הוא הבין את תפקידו המדעי והציבורי, לא רק בחקר הארץ, אלא גם בהפצת הידע בציבור הרחב בכלל, ובמערכת החינוך בפרט. לפיכך, פירסם הרבה בעברית, “חטא קדמון שלא יסולח” שלווה את האוניברסיטה העברית כבר מזמן הקמתה.^⁹⁹ הדיונים השונים מעידים, כי בעיני חלק מאנשי האוניברסיטה אברהם ברוור נתפס כ“איש מדע לא רציני“, ולכן לא היה ראוי להכנס לכתלי האקדמיה.

נראה כי גם גורלו של נתן שלם הושפע ממסכת יחסיו המורכבים עם מקבלי ההחלטות כמו קליין ופיקרד. אבל כנראה עתידו נקבע גם מחוסר יכולתם לפענח את משמעות המחקרים שעסק בהם. קיים מכנה משותף רחב בין כתיבתו ופירסומיו לאלה של אברהם ברוור – מגוון נושאי החקירה וחלוציותם בתחומים גיאוגרפים שונים של הארץ. עבור שניהם, “ארץ ישראל” היתה יותר מאשר “מעבדה למחקר” תהליכים שונים, היא היתה מרכז ההוויה, ומאחר ולשניהם היה רקע עמוק במקורות ישראל, הם השתמשו בהם למחקריהם הגיאוגרפיים.^¹⁰⁰ כברוור גם נתן שלם ראה את תפקידיו הציבוריים בהנחלת הידע הגיאוגרפי “להמונים“, במעגל רחב של חוגים. לכן הפירסום בעברית ויצירת מערכת מושגים מקצועיים בשפה המתחדשת, היו כבבת עיניו. כך גם לא ראה פסול בהנחלת הידע והמידע שאסף על ידי פירסומו בעתונות יומית או בארגון סיורי“אגודת המשוטטים הארץ ישראלית“. מכאן יש להניח כי שפת הפירסום, היוותה עילה נוספת לדחייתו של נתן שלם, למרות שכבר בשנות העשרים וראשית השלושים התפרסמו עבודותיו בלועזית אלא שלרוע מזלו הן היו באיטלקית, השפה המדעית שבה התחנך בפירנצה.^¹⁰¹ רק בסוף שנות הארבעים, החל מתרגם את עבודותיו ולפרסמן באנגלית ובצרפתית, אבל פירסומן בלועזית היה כבר מאוחר מבחינת קבלת ההחלטות בנושא מי יהיה המייסד של המחלקה לגיאוגרפיה.

לבסוף אפשר לבחון את האירועים הבלתי רשמיים שליוו את ההחלטות לגבי שני המועמדים בשנות הארבעים (דוד עמירן ונתן שלם) מנקודת המבט של “תיאוריה ארגונית“. על פי תיאוריה זו ניתן להצביע על “מאבקי העוצמה ” בתהליך מיסוד הגיאוגרפיה, היינו על הפן הבלתי רשמי של קבלת ההחלטות. ישנה טענה בתיאוריה הארגונית, כי מקבלי ההחלטות נוטים להסתיר פן זה, ולנמק את החלטותיהם בנימוקים רציונליים של נורמות וערכים, שאותם הם מפרסמים. הפן הסמוי של תהליך קבלת ההחלטות הוא בעל משמעות גדולה כאשר אין קנה מידה מוחלטים אובייקטיביים כיצד יש להכריע בין כמה חלופות. במקרים כאלה ישנה פעילות פוליטית של “בעלי עניין” המנסים באופן שיטתי להשפיע על קבלת החלטות להגיע להכרעה הרצויה.^¹⁰² לפיכך נראה כי הדרך להשגת המינוי עברה דרך היכולת של כל מועמד לגייס משאבים לטובתו.

מנקודת המבט הזאת, המשאבים שגייס נתן שלם היו שונים, בתכלית מהמשאבים שגייס דוד עמירן. אין ספק כי הרקע התרבותי והקשריו, היו משאב חשוב שעמדו לרשות כל אחד מהם. נתן שלם גייס את “ראשי העדה הספרדית” ובעיקר את בעלי הממון ובעלי היוקרה הציבורית שבהם, הם מצידם הבינו כי בתמורה לממון שתרמו “ולהון הסימבולי” שהבטיחו לאוניברסיטה, הם יוכלו לקבל תגמול אקדמי על ידי מינויו של נתן שלם. אבל הצלחתם היתה חלקית בלבד. אפשר לטעון כי בין השאר, הדבר נבע משום שהם היו אנשים מחוץ למערכת האוניברסיטאית. אבל בהיסטוריה של האוניברסיטה העברית, התפרסמו כבר כמה דוגמאות של השפעת “בעלי עניין” חיצוניים על החלטות אקדמאיות, כגון בנושא מינויים של קלוייזנר ופרץ חיות.^¹⁰³ לעומת נתן שלם המשאב הראשון שעמד לרשותו של עמירן היה הכשרתו “בגיאוגרפיה” בגרמניה ובשוויץ, ומשעלה לארץ נוספו לו משאבים שנבעו מקירבתו התרבותית והחברתית למקבלי ההחלטות, וכן משאבי ‘המחלקה הגרמנית‘. כבר לאחר עלייתו לארץ הוא נתפס על ידי מקבלי ההחלטות, “כמועמד המתאים ביותר“. למשאבים אלה נוספו היוקרה והנסיון שהביא אתו משירותו הצבאי ומעבודתו בשירות המטאורולוגי, ולכן כשהגיע שלב ההכרעה לאחר האירועים של מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות, עמדו משאבים אלה לזכותו ונבחר להיות מייסד המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים.^¹⁰⁴

1 . ביד רב אומן, הנציח שי עגנון ברומן “שירה“, את תצפיותיו ורשמיו מחיי הקהילה האקדמית הקטנה של כמה עשרות אישים שזכו להיות ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנות השלושים והארבעים. במאמר הנוכחי נשתמש בציטוטים מרומן זה, “כאילוסטרציות“, לתהליכים הפנימיים באוניברסיטה העולים מעיון במסמכים השונים, ויש להניח כי לעגנון לא היתה גישה אליהם. מקור הציטוטים: ש.י. עגנון, שירה, ירושלים ותל אביב, 1974, עמ‘ 421

2 . H. Capel,, “Institutionalization of geography and strategies of Change” in D.R. Stoddart (ed), Geography, Ideology and Social Concern, Oxford, 1981 pp. 37-69

D.R. Stoddart, “The RGS and the foundations of geography at Cambridge”, Geographical Journal, 1975 Vol. 141 pp. 216-239

4 . E.P. James, and G.J. Martin, All possible worlds, a history of geographical ideas, New York, 1972, pp. 310-316

5. ש. כץ, וא. הד, (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים, 1997;

6 . א. ריין, “היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית: במשותף או בנפרד? לשאלת הגדרת לימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית בעשור הראשון לקיומה 1935-1925″, אצל ש. כץ, וא. הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים, 1997, עמ‘ 540-516

7. ש. כץ, “מדע טהור באוניברסיטה לאומית: כמון איינשטיין למתמטיקה ומכונים אחרים באוניברסיטה העברית בתקופת התהוותה“, אצל ש. כץ, וא. הד,(עורכים) 1997, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים, 1997, עמ‘ 456-397

8 עגנון, שם, עמ‘ 139

9 . י. בן–אריה, “התפתחות לימוד נושא ‘חקירת ארץ ישראל‘ באוניברסיטה העברית עד 1948″, (כתב יד) 1998, 50 עמ‘

10 . The Hebrew University, The Hebrew University in Jerusalem: Its History and Development, Jerusalem, 1942, pp. 30-31

11 . י. קרמון, “לדמותו של אברהם יעקב ברוור הגיאוגרף“, ארץ ישראל, 1984, כרך 17, עמ‘ יז

12. פרטים ביוגרפיים על האישים הגרמניים המוזכרים במאמר ראה:

R.E Dickinson, The Makers of Modern Geography, London, 1969

13 . ברוור למאגנס, 29.11.1927, ארכיון האוניברסיטה העברית, תיק 253

14 . בין הממליצים היו הארכאולוג פרופ‘ אולברייט, הגיאולוג פרופ‘ בלנקהורן (גרמניה), הגיאוגרף פרופ‘ אלמג‘ה (אטליה) והגיאולוג פרופ‘ וודמן (ארה“ב). זה האחרון כתב דוח” מרתק על תפקידה של הגיאוגרפיה בחקירה עתידית של ארץ ישראל. ראה, ארכיון האוניברסיטה, תיק ברוור.

15 . ראה לדוגמה, תשובתו לפרופ‘ א. וודמן, בניו–יורק, מיום 27.4.1928, שם.

16 . מכתב של המזכיר הראשי, לברוור, 8.10.1928, שם

17 . ראה, דו“ח הועדה, ארכיון האוניברסיטה העברית, גיאוגרפיה, תיק 253. פריץ בודנהיימר

(1897-1959) נןלד בגרמניה, למד בבון מינכן ופרנקפורט. עלה לארץ 1921, והיה מנהל המחלקה לאנטומולוגיה בתחנת הנסיונות החקלאית בתל–אביב. משנת 1928 באוניברסיטה העברית, בתחומי זואולוגיה כללית ואנטומולוגיה. דוד יילין (1864-1940) נולד בירושלים, והפך להיות מראשי היישוב היהודי בארץ. פעיל בתחומי החינוך, והקמת האוניברסיטה העברית, היה חבר במוסדותיה השונים. 1914 מייסד ומנהל בית המדרש למורים עבריים בירושלים. פעל להקמת ‘ועד הלשון‘ ‘הספריה הלאומית‘ ועוד. ממייסד המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה, פרופ‘ בתחום שירה עברית ספרדית של ימי הביניים באוניברסיטה העברית.

18 . פרוטוקול ישיבת חבר המורים, מרץ 1931, ארכיון האוניברסיטה העברית. ספר פרוטוקולים. מהפרוטוקול עולה כי יש שהסכימו למינויו של ברוור כמורה מהחוץ, כי בצורה זו הוא לא משתתף בישיבות חבר המורים של המכון ליהדות.

19. החלטות הועדה המתמדת, 27.11.1934, ארכיון האוניברסיטה העברית, גיאוגרפיה, 1936, תיק 238. פרופ‘ מ. פקטה (1957-1886), נולד בהונגריה, וקיבל דוקטורט למתמטיקה 1909. היה דוצנט למתמטיקה באונברסיטת בודפשט, ועבד כמורה בביתי ספר תיכוניים. בשנת 1935 קיבל פרופסורה בירושלים ורקטור בסוף שנות הארבעים. פרופ‘ יהודה ליאו פיקרד (1996-1900) למד גיאולוגיה בפרייבורג, גרמניה, ועלה לארץ 1924. הקים את המחלקה לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, עסק בגילוי מי תהום עבור מוסדות התנועה הציונית, ממייסדי המכון הגיאולוגי, וחתן פרס ישראל 1958. י.ל. פיקרד, מחקר ומעש בגיאולוגיה חלוצית של ארץ ישראל, ירושלים, 1996 . שניהם לקחו חלק פעיל ומכריע, בנושא הגיאוגרפיה בועדות השונות שבהם השתתפו בתוקף תפקידם ומעמדם האוניברסיטאי.

20 . החלטות הועדה המתמדת 20.2.1935, והחלטות 3.4.1935, שם.

21 אברהם ברוור מספר בזכרונותיו, על שורה של התנגשויות שהיו לו עם מאגנס. כך לדוגמה, בשנת 1927, ביקרה בארץ “האוניברסיטה האמריקאית השטה” – היו אלה קורסים אקדמיים שהתבססו על סיורים וביקורים באניה בארצות התרבות הקלסית, ועגינה בנמלים השונים באזור. במסגרת זו השתתף גם מורו של ברוור מוינה Eugen Oberhummer. ברוור קיווה כי תערך קבלת פנים רשמית על ידי האוניברסיטה העברית לאנשי “האוניברסיטה השטה“, אך מאגנס סילק אותו בבושת פנים. ראה ברוור, 1966, ע“מ 644.

22 . אף יוסף קלויזנר האשים את ראשי אוניברסיטה (תומכי “שמאל” במושגי ימינו), ברדיפתו ואי קידומו עקב דעותיו הלאומיות. י. קלויזנר, דרכי לקראת התחיה והגאולה, תל–אביב, 1955 כרך ב‘, עמ‘ 174-166. וכן אצל ש. ורסס, ” יוסף קלויזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית“, אצל ש. כץ, וא.הד (עורכים) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים, 1997, עמ‘ 515-487

23 . עדות בנו משה ברוור, נובמבר 1999. פרטים ביוגרפיים ורשימת פירסומים של אברהם יעקב ברוור, ראה קרמון, 1984, שם.

24 . עגנון, שם, עמ‘ 43

25 . נ. שלם, נ. מדבר יהודה, ירושלים, 1967; נ. שלם, אסופת מחקרים בידיעת הארץ, ירושלים, 1973;

, Y.K Bentor, ” Nathan Shalem – An Appreciation” Bulletin of Research Council of Israel, 1960, Vol. 9G, pp. I-III

26 . עדויות ליחסים ביניהם, פזורים על פני אלפי עמודים ביומניו של נתן שלם, שנכתבו במשך יותר מארבעים שנה, עד מותו. תודתי לבתו של נתן שלם, גב‘ ירדנה יעקובי, ת“א, על הרשות לעיין ולצטט מיומניו. העדויות האישיות ביומניו, מגובות היטב, במסמכים שנמצאו בתיקים השונים בארכיון האוניברסיטה. להלן, נתייחס אליהם בשם: “יומנים“.

27 . מכתבו של שלם לרקטור האוניברסיטה, 5.5.1929, תיק נתן שלם, ארכיון האוניברסיטה. לפנייתו הוא מצרף מכתבי המלצה אחדים, שנכתבו על ידי גיאולוגים איטלקיים, המעידים על מחקרי מאובני הקירטון הארץ ישראלי, שבהם עסק. תשובת מזכיר האוניברסיטה, 12.5.1929, שם.

28 . אלכסנדר אייג (1938-1894), בוטנאי. נולד במינסק, למד בברלין, לנינגרד ומונפליה, שם קיבל את הדוקטורט. משנת 1924, עבד בתחנת הנסיונות החקלאית בתל–אביב, ושנתיים מאוחר יותר מונה למרצה בבוטניקה וגיאובוטניקה באוניברסיטה העברית.

29 . על תוכניתו למונוגרפיה על מדבר יהודה, ועל הקונגרסים השונים בהם השתתף, הוא כותב ביומניו בשנים 1927-9. מאמריו על רשת הניקוז בארץ, ראה: “בתרי נחלים“, הטבע והארץ, 1933, כרך ב‘ עמ‘ 389-394; “הרפתקותיהם של קווי פרשות המים והשביות המתאימות“, שם, עמ‘ 462-470.

30 . יש להזכיר כי עוד בשנות העשרים הגיעו לארץ “אנשי מדעי כדור הארץ” ביניהם ליו פיקרד, מרטין גולדשמידט, סטפן לבנגרט. לעניין מפעלם, וקליטתם במקצועם ראה: נ. גרוס, “מי תהום וקליטת עולים אקדמאים בשנות העשרים“, מאסף הציונות, י“ב, 1987, עמ‘ 140-127. שם מנתח גרוס את הסיבות לאי מינויים של גיאולוגים נוספים באוניברסיטה העברית, בסוף שנות העשרים, ושופך בכך אור גם על דחיית יוזמתו של שלם בעת ההיא.

31 . נפתלי רוזנן (Edgar Rosenau), (אדגר רוזנאו) (1976-1901) נולד בפרנקפורט, למד בהיידלברג ופרנקפורט.מטאורולוגיה וגיאוגרפיה. בשנת 1933 היגר לארץ ועבד בשירות המטאורולוגי הבריטי והישראלי.

M. Gilead, “Naftali E., Rosenan “, Israel Meteorological Research Papers, 1981 Vol. 3, pp. 3-11

רודולף פייגה Rudolf Feige (1900? 1948-) מעובדי השירות המטאורולוגי בשלזיה, עלה לארץ 1936 וניהל את השירות הסינופטי נהרג בירושלים. צ. קראוטהמר, צ., 1958, “רודולף פייגה עשור למותו“, ספר העשור של השירות המטאורולוגי למדינת ישראל, תל–אביב, משרד התחבורה, 1958, עמ‘ 10-9

מרדכי גלעד (Martin Gutfeld) (1995-1906) למד באוניברסיטאות ברלין, פרנקפורט, מקצועות מדעי הטבע מתמטיקה וגיאוגרפיה. עלה לארץ 1935. עבד במחלקת המדידות ולאחר מכן כמנהל השירות המטאורולוגי הממשלתי. צ. גת, “חוברת המוקדשת למרדכי גלעד בהגיעו לגבורות“, מטאורולוגיה בישראל, 1986, כרך,85/4, עמ‘ 33-8

32. יצחק שטנר Isaac Schattner (1981-1900) למד גיאוגרפיה והיסטוריה בוינה ועבד במחלקה שם וסיים את הדוקטורט 1925. עלה לארץ ב 1936. עבד במשרה חלקית בכרטוגרפיה אצל פיקרד, ולאחר מכן כמורה בבתי ספר תיכוניים. ערך מחקר היסטורי של מפת ארץ ישראל. משנת 1952 ועד פרישתו לפנסיה, היה גיאומורפולוג באוניברסיטה העברית. D.H. K Amiran and A. Schick, “Isaac Schattner in Memory”, Israel Journal of Science, 1982, Vol. 31, pp. 49-52

33 . Hans Schrepfer (1897-1945) עשה את הדוקטורט אצל נורברט קרבס, שלמד בוינה. במהלך שנות העשרים התגבשה תמונת העולם האידיאולוגית שלו והצטרף לתנועה הנאצית. בתחילת שנות השלושים, שרפפר בטא בעבודותיו את תורת הגזע, ותורות ביולוגיות אחרות כמשרתות את התובנה של “הייחודיות הגיאוגרפית” של הנוף הגרמני. לאחר שעלו הנאצים לשלטון, הוא טיפס בסולם האקדמי, וקיבל קתדרה בעיר וורצבורג. חודש לפני סיום המלחמה נהרג כאשר ביתו הופצץ.

Hugo Hassinger (1845-1877) נחשב לאחד מאבות הגיאוגרפיה הגרמנית במחצית הראשונה של המאה. הוא היה ראש הקתדרה לגיאוגרפיה בוינה, עיר שבה נולד וגם למד גיאוגרפיה, הסטוריה וגיאולוגיה. עד לשנות השמונים הססינגר לא זוהה עם הנאציזם, אבל הערכות נוספות של גיאוגרפים גרמניים, זרעו אור חדש על עבודתו בתקופת 1933-1945, שתרמה לא רק לתוכניות “היישוב מחדש” של היטלר, אלא גם להגדרת הקבוצות ותת הקבוצות האתניות, וקשריהן הטריטוריאליים למרכז אירופה, תוך בידולם של היהודים והצוענים.

פרטים על שרפפר והסינגר ראה:

H. D. Schultz., 1980, Die deutschsprachige Geograpie von 1800 bis 1970, Ein Beitrag zur Geschichte ihrer Methodologie, Berlin, Abhandlungen des Geographishen instituts Anthropgeographie, Band 29 1980, pp. 202-220

34 . H. Schrepfer,and H. Kallner, “Die Maximale Reliefenergie Westdeutschlands”, Petermanns, Geograph. Mitteilungen, 1930, Vol. 76, pp. 225-227

35 . פרטים ביוגרפיים על עמירן, ראיון אתו 21.12.1998

36 . עמירן, ראיון, שם.

37. פרוטוקול הועדה המתמדת, 12.6.1935, ארכיון האוניברסיטה העברית. למרות המלצותיו של פיקרד, הוחלט כזכור לשלוח מכתב אל פיליפסון, כחצי שנה מאוחר יותר שימליץ על מועמדים מתאימים.

38 . העתקי הפרוטוקול, והערותיו של קליין, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1935.

39. פרוטוקול ועדת המקצוע, מיום 29.6.1935, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1936. פרופ‘ טורשינר צורף אף הוא לועדת המקצוע, בנוסף לפיקרד, אייג וקליין.

40 . פרופ‘ אוטו וורבורג (1938-1859). היה פרופ‘ לבוטניקה טרופית בברלין, והיה מעורב מאוד בפעילות הציונית באירופה (נשיא ההסתדרות הציונית) ובארץ (התחנה לחקר החקלאות, ברחובות). בזמן הקמת האוניברסיטה העברית קיבל מינוי של פרופסור וניהל את “המכון לחקר טבע ארץ ישראל“. עם זאת המשיך לעבוד בברלין בשנות השלושים. בתוקף מעמדו האקדמי, ותפקידיו השתתף וורבורג בהחלטות האקדמיות שנעשו באוניברסיטה העברית. ש. כץ 1997, שם, עמ‘ 451

41. אלפרד פיליפסון Alfred Philippson (1953-1864) נולד בבון, התמחה במחקר איי יוון, וקיבל משרה באוניברסיטה בעיר מולדתו. גורש עם משפחתו לגיטו טרזנשטדט ושרד בו.

א. ממל, “אלפרד פיליפסון גיאוגרף–גרמני–יהודי“, אופקים לגיאוגרפיה, 1999, כרך 51, עמ‘ 98-81. מכתב פילפסון לוורבורג 17.6.36, ארכיון האוניברסיטה העברית, תיק 253.

42 . אלפרד לנברג Alfred Lohnberg (1961-1908) נולד בגרמניה, למד גיאוגרפיה פיסית בגטינגן, עלה לארץ ישראל בשנת 1933. הקים חברה פרטית לגילוי מחצבים ומי תהום. פרטים עליו נמסרו על ידי בנו פרופ‘ יונתן לרון, גיאומורפולוג באוניברסיטת בן גוריון, באר שבע. פרידריך ליידן (Levy) Friedrich Leyden (1944-1891). נולד בפרייבורג, עסק במחקר האלפים וארצות השפלה. עבד במשרד החוץ בברלין עד 1933. היגר להולנד, גורש ונפטר במחנה הריכוז טרזנשטדט. ראה:

N. Creutzburg, “Friedrich Leyden Ein deutsher Geograph”, Die Erde, 1950/51, pp. 339-347

פריץ לווה Fritz Loewe (1974-1895), נולד בברלין, התמחה בקלימטולוגיה, היה במשלחת של ווגאנר A. Wegener לגרנלנד, עזב את גרמניה בשנת 1934, לאנגליה ומשם עבר לאוניברסיטת מלבורן, אוסטרליה וייסד שם את המחלקה למטאורולוגיה. ראה:

J. Walk, Kurzbiographien Zur Gescicte de Juden 1918-1945, Munchen, 1988 , pp. 242

43 . דו“ח ועדת המקצוע, מיום 15.7.1936, שם. הועדה דחתה את מכתבי ההמלצה שהעביר ברוור, מאחר ולא נכתבו על פי דרישת האוניברסיטה, והציעה לסנט לבקש עבורו מכתבי המלצה אחרים.

44 . מכתב של שלם לקליין, 30.10.1936, ארכיון האוניברסיטה, שם.

45 . בקשות המלגה והתכתבות בעניין זה, ראה: ארכיון הציוני המרכזי, חטיבה S7, “המשרד המרכזי“, תיק 603. לכל אחד מהם אושרה מלגה בסך 80 לא“י. מאחר ולאנשי הסוכנות לא היה ברור, מהם ההבדלים בין הצעות שטנר (מפת ארץ ישראל לבתי הספר) והצעת עמירן (אטלס מפות ארץ ישראל) הם פנו לאוניברסיטה לחוות דעת. קליין בודק את הצעת שטנר, ומעביר את המלצות החמה על האיש 2.2.1937, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1937. מלבד שטנר ועמירן, פנה באותה העת “למשרד המרכזי” גם קורט וינטר (פרופ‘ יעקב בן תור) וקיבל מילגה למחקר פטרוגרפי של הנגב. ראה הארכיון הציוני המרכזי, שם.

46 . פרוטוקול ועדת הגיאוגרפיה, מיום 27.3.1937, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה, 1937. מהישיבה הזאת נעדר אייג שהיה כבר חולה, ונפטר שנה לאחר מכן.

47 . מכתב פיקרד לרקטור, ה.ברגמן, 29.5.1937, ארכיון האוניברסיטה העברית, תיק עמירן. פיקרד פעל גם בקרב “המוסדות המיישבים” שאיתם היה קשור, להשגת תקציב גדול לעמירן להכנת אטלס ארץ ישראל, תחת בקרתו של גרנובסקי מהקרן הקיימת. ראה ההחלטות של הקק“ל, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1937.

48 . הקירבה האישית בין פיקרד ועמירן היתה כה רבה, עד שבאותה תקופה (קיץ/סתו 1937) כאשר פיקרד יצא למסע ארוך בחו“ל, הוא התארח אצל הבן דוד העשיר של עמירן בשיקגו. בנוסף לסיכוי להשיג תמיכה עבור עמירן, פיקרד קיווה להשיג אצלו כספים להקמת מחלקה לגיאולוגיה, ומזכיר האוניברסיטה אף מבטיח כי היא תקרא על שמו של התורם. ראה מכתבי ד“ר דוד סנטור (מזכיר האוניברסיטה) אל מילטון קלנר בשיקגו, מינואר 1938,ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה, 1938. דוד עמירן, בראיון אתו (שם) אישר כי נודע לו לאחר שנים, כי חלק מהכספים להעסקתו, הגיעו לאוניברסיטה מבן דודו בשיקגו.

49 . ראה מכתבם של ש. מזרחי ואטייאס, להנהלת האוניברסיטה, 6.12.1937, ארכיון האוניברסיטה, תיק נתן שלם. בקיץ אותה שנה, יזם נתן שלם ועד ספרדי, למען הקמת “מכון לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית“. בין בעלי ההון שנרתמו לעניין, נמצא גם ליאון רקנטי. יומנים, 24.6.1938. גיוס הכספים של הספרדים למען הגיאוגרפיה, ולמען המשרה של נתן שלם, נמשכה עוד עשרים שנה, בהם הועברו כספים לאוניברסיטה העברית, וזאת עד מותו של נתן שלם. ראה ארכיון האוניברסיטה, תיק נתן שלם.

50 . פרוטוקול ישיבת הועדה המתמדת מיום 19.12.1937, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1937. כדי להדגים את תמיכתו של קליין בנתן שלם, להלן ציטוטים מיומנו של שלם, בפגישותיו לקראת ישיבת ועדה המקצוע, וכתיבת ההמלצות לועדה המתמדת:

16.12.1937 “סרתי אל קליין ויאמר לי שמחר בבוקר תהיה ישיבת הועדה [ועדת המקצוע] שתדון בענייני. בועדה ישבו קליין, בובטלסקי, טורצ‘ינר, פיקרד וברוצקוס. אם לא יעלה בידי קליין לקבל החלטה חיובית ביחס אלי, יציע שישתמשו בכספים שנשלחו בשמי לשם דמי חקירה עבורי, דהיינו לעבוד באותם תנאים כמו שטקליס, קראוס ודומיהם.

מקליין סרתי את בובטלסקי, אשר מסר לי שפיקרד הוא בעוכרי. הוא אמר שאני בן 44 שנה ושאין לקוות ממני הרבה. טורצ‘ינר כנראה דואג לברוור, ואגב כנראה גם לברוור יש תומכים לא מעטים ביחוד מצד ‘ההסטוריה‘. לדברי בובטלסקי, ברוצקוס, נמצא בהשפעה פיקרד. על כן מלחמתי תהיה כנראה לא כל כך קלה. מכל מקום גם הוא מאמין שלא ידחו אותי כקנדידט לחקירה, מאחר שהכסף ישנו בעין. ואם אעבוד ‘כחוקר‘ הרי במשך שנה או שנתיים, יכול אנכי להראות להם שראוי אנכי שתמסר לידי עבודה אחראית“

17.12.1937 ” סוף סוף נעשה הצעד הראשון לכניסתי לאוניברסיטה. היום מסר לי קליין (בדרך סודית כמובן) שהועד החליט לקבלני כחבר חוקר של האוניברסיטה העברית. החלטה זו צריכה להאשר על ידי הועדה המתמדת, שתשב כנראה בשבוע הבא. לדברי בובטלסקי […] צריכים באי כח עדת הספרדים ל‘בלבל את המוח‘ של הנהלת האונברסיטה […] למען לא יצרו את צעדי ואף יעזרו לי בפתיחת הדרך […] ומלבד זאת הם צריכים לדאוג להשיג עוד כספים כדי להבטיח לי את קיומי לשנים אחדות, עד שיראו שראוי אני להכנס כאחד מן המניין“

51 . פרוטוקול ישיבת הסנט 1.6.1938, והועד הפועל 16.6.1938, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1938. כאמור למעלה, בעקבות חילוקי דעות פוליטיים, בלימוד נושא “גבולות ארץ ישראל” בקורס הנ“ל, פעל מאגנס לאי מינוי עתידי לאברהם ברוור.

52 . פרוטוקול ישיבת ועדת המקצוע, 15.8.1938, ארכיון האוניברסיטה, שם. במהלך סתו תרצ“ט, ניהל ברוור תכתובת עם האוניברסיטה, בעניין השינויים שנעשו בתוכנית הקורס שלו, ראה שם. לא נמצאו בתיקי הגיאוגרפיה, הנחקרים, דיונים בראשי פרקים מפורטים של קורסים כפי שנמצאו במקרה של ברוור.

53 . ראה הצעת פיקרד לחוג משני בגיאוגרפיה, מיום 30.9.1938, שם. למעשה ההצעה משחזר את הרעיון של קליין משנת , 1935 לעיגון מסגרת לימודים בגיאוגרפיה במדעי הטבע, ראה למעלה. תחילה הציע פיקרד, כי עמירן יתרגל כרטוגרפיה “כעוזר שלא מן המניין“, ואילו לאחר שנתיים, יתחיל ללמד גיאוגרפיה רגיונלית השוואתית, ויקבל מינוי של “עוזר מן המניין“, שם.

54 . החלטת הועדה המתמדת, מיום 31.11.1938. באותו דיון הוזכר שמו של הגיאוגרף היהודי פרופ‘ אלמוג‘ייה מאוניברסיטת רומא, שראוי להזמין אותו. יש לזכור כי באותה העת, נקלטה קבוצה קטנה של מדענים מאטליה באוניברסיטה העברית כמו קסוטו ובונייבנטורה.

55 . הזמנה של הקרן הקיימת לתצוגת מפות האטלס, 23.6.1939, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1939. להצגת התקדמותו המחקרית של נתן שלם, הוא חוייב להגיש דוחו“ת להנהלת האוניברסיטה. בדוח“ות אלה, הוא הציג את תפיסותיו המדעיות ולבטיו. אין בכוונתנו לדון בהם בהרחבה במסגרת מאמר זה. ראה, ארכיון האוניברסיטה, תיק נתן שלם, דו“ח מיום 3.5.1939. בנוסף לקשריו האקדמיים, ציפתה האוניברסיטה מנתן שלם, “לפרוע” את ההבטחה בעניין גיוס כספים עבור האוניברסיטה, בקרב הקהילה ספרדית ברחבי העולם. ולכן, כאשר הוא יצא באותה שנה לפריז, הוא גייס תורמים, ואף הפעיל את לאון רקנטי, שיכתוב ללונדון ואמסטרדם שיאספו תרומות לאוניברסיטה. חילופי מכתבים בין נתן שלם ודוד סנטור, מזכיר האוניברסיטה, תיק שלם, אפריל–יוני 1939.

56 . העתק הזמנה לפתיחת החוג הנ“ל, נמצא בארכיון הציוני, חטיבה KKL5, תיק האוניברסיטה העברית, תיק מספר 10898. את נושאי ההרצאות, ראה יומני שלם, לתקופה הנידונה. בין המרצים היו: אשבל, ברוור, בן תור. עמירן הרצה על האיזורים הפיזיוגרפיים של ארץ ישראל (18.12.1939) ונתן שלם על הקרסט בלבנט (23.1.1940).

57 . שמואל קליין היה חבר ועדת הגיאוגרפיה השלישי, שנפטר במשך שנתיים: לפניו הלכו לעולמם, אלכסנדר אייג (1938), ובוריס ברוצקוס (1939). במקומו של ברוצקוס מונה לועדה בן ציון דינבורג (דינור).

58 . נתן שלם כתב ביומנו: 26.4.1940, “[…] מת הפרופ‘ קליין. פשוטו כמשמעו: מת. זו היתה הפתעה גדולה לכל הארץ, משום שרק בן 53 היה ומצב בריאותו לא היה רע […] אין לשער את האבידה הגדולה למדע הא“י [הארץ ישראלי] ואני כפרט, אין לשער את המהלומה שקבלתי. […] הפרופ‘ קליין היה מתומכי הגדולים ועכשיו לא נשאר באוניברסיטה מישהו שירצה לעשות עבורי דבר מה […]”

59 . עגנון, שם, עמ‘ 191

60 . ישיבת הועד הפועל מיום 25.5.1941, ראה דיווח על הישיבה, בדו“ח ההנהלה מיום 25.4.1942, תיק גיאוגרפיה, 1942. יתכן ודעה זו של הועד הפועל, לא נבעה מהבנה עמוקה יותר של מהות הגיאוגרפיה, אלא מתוך הפרקטיקה, היינו הצורך במניעת כפל מינויים של גיאוגרפים באוניברסיטה. לעומת זאת הועדה המתמדת סברה, כי יש הגיון רב יותר בחיבור הגיאוגרפיה ההיסטורית עם לימודי ההיסטוריה והגיאוגרפיה הפיזית עם מדעי הטבע.

61 . ראה דוח“ות הועדות, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1941.

62 . דו“ח פיקרד, מיום 15.6.1941, ארכיון האוניברסיטה, שם.

63 . דו“ח ועדת המקצוע של פיקרד, לועדה המתמדת, מיום 24.8.1941, תיק גיאוגרפיה, שם. א.י. ברוור נפסל על הסף מחמת גילו המתקדם ( 57) ובעיקר כי עבודותיו לא נראו רציניות או חדשניות בעיני חברי הועדה, “ואף אחת אינה מגיעה לרמת עבודת דוקטורט בגיאוגרפיה פיסית, לפי קנה המידה של אירופה המרכזית“. הועדה מציינת כי ליצחק שטנר (גיל 41) היתה הכשרה יסודית בגיאוגרפיה, אין לו עדיין כמעט פירסומים, וכתבי היד שהגיש לועדה “עושים רושם טוב […אבל] נקודת הכובד שלהם היא במדע האנתרופוגיאוגרפיה [..]” לכן לא ראתה הועדה אפשרות להציע לו מינוי באוניברסיטה. באשר למועמד השלישי שנידון, נ. שלם (גיל 43), הועדה ציינה כי הוא הוכשר במדעי הטבע, ואף פירסם עבודות בעלות אופי של גיאוגרפיה פיסית אבל “אין ליחס להן משקל מדעי מיוחד, על כל פנים אינן מגיעות לרמה של עבודות דוקטורט גרמניות“. תיאור המועמד הרביעי, ד. עמירן (גיל 31) מציין את חינוכו הגיאוגרפי המסודר ומשבחו על “פירסום שורת עבודות בעיקר בשדה הגיאוגרפיה הפיסית“.

64 . מכתב ועדת ההוראה של מדעי הטבע, 29.10.1941, ארכיון האוניברסיטה, שם.

65 . דו“ח ועדת מדעי הרוח, 3.9.1941. שני המועמדים שנפסלו על הסף היו ד“ר א.י. ברוור (“לא פירסם עבודות מקוריות בשדה הגיאוגרפיה ההיסטורית) וד“ר ז. וילנאי (“אין בעבודתו התעמקות מקצועית. לקדם את מחקר הגיאוגרפיה ההיסטורית של א“י“). המועמדים שנפסלו עקב תחומי מחקרם השונה, היה ד“ר ש. ייבין (כל עבודותיו נעשו בשטח הארכיאולוגיה) ומר ג. אלון (בעל ידיעות רחבות במקורות… אך חסר את הגישה הגיאוגרפית“). ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה, 1941.

66 . פרוטוקול דיון הנהלת האוניברסיטה, מיום 25.4.1942, שם.

67 . פרוטוקול ישיבת ההנהלה, מיום 26.5.1942, שם. החלטת ההנהלה חזרה איפוא לועד הפועל לדיון, ביום 9.7.1942, בו הרקטור הסביר כי במונח “גיאוגרפיה כללית“, הם מתכוונים לגיאוגרפיה של ההווה בהדגשה מיוחדת על ארץ ישראל. פרוטוקול הועד הפועל, שם. נושא איחוד הגיאוגרפיה ההיסטורית עם ההסטוריה, חזר לדיון אל המכון למדעי היהדות, וזה חזר והתנגד לאיחוד כזה, ודרש מינויו של מייזלר כמדריך לידיעת ארץ ישראל ותולדותיה. פרוטוקול ישיבת המכון מיום 7.10.1942, שם.

68 . מכתבו של מזכיר האוניברסיטה לעמירן, מיום 10.3.1942, ארכיון האוניברסיטה, תיק עמירן. כמו כן אישר את הנושא פרופ‘ דוד עמירן, בראיון אתו, 21.12.1998.

69 . בתיקי נתן שלם, בארכיון האוניברסיטה, ישנם חילופי מכתבים רבים בין לאון רקנטי, וראשי קהילת הספרדים עם שלטונות האוניברסיטה. כדי לגבות את הבטחותיהם לתרומות רצופות, רקנטי העביר לרשות האוניברסיטה כתב ערבות בנקאית (6.3.1941), והמשיך ללחוץ על האוניברסיטה להכריע בעניין נתן שלם גם בשנים 1942-3. באביב 1943, רקנטי ואחרים, נפגשו עם דוד סנטור והעבירו לאוניברסיטה תרומות גדולות שנאספו על ידי הקהילה הספרדית במצרים. בפגישה זו סיפר סנטור כי הם מחכים לאלמג‘ה, וכי עניין נתן שלם יסתדר בקרוב. דיווח על הפגישה, יומן שלם, 17.4.1943. במכתב ששלח סנטור לרקנטי, 1.12.1943, הוא חזר על הטיעונים הנזכרים האלה, וכתב כי בעיית “הגיאוגרפיה ארץ ישראלית” נפתרה על ידי מינויו של מייזלר, ונמשכים הדיונים בעניין הגיאוגרפיה הפיזית. ארכיון האוניברסיטה תיק נתן שלם, שם.

70 . רוברטו אלמג‘ה Robert Almaggia ( 1884-1962) יהודי, פרופ‘ לגיאוגרפיה באוניברסיטת רומא 1915-1959, שייסד חברה אטלקית לחקר ארץ ישראל. הוא סייר בארץ בשנות העשרים והיה בעל קשרים עם אברהם ברוור. בזמן מלחמת העולם השניה ניצל כאשר ברח והסתתר בותיקן, המשיך בעבודתו המדעית אחרי המלחמה. ברצוני להודות לפרופ‘ משה ברוור על הפרטים הביוגרפיים הקשורים לאלמג‘ה, במכתב פרטי אלי מיום 18.7.00. עוד כתב במכתבו כי לדעתו מגנס התנגד להזמין את אלמג‘ה לאוניברסיטה העברית בגלל ידידותו עם אביו אברהם יעקב ברוור. ראה א.י.ברוור, זכרונות אב ובנו, 1966, עמ‘ 639.-643, וכן מוזכר במכתב של סנטור לרקנטי, 7.12.1943.

71 . דו“ח נתן שלם לרקטור האוניברסיטה, 19.9.1943, תיק נתן שלם, שם. המונוגרפיה על מדבר יהודה, היתה החיבור הרגיונלי המקיף ביותר על חבל בארץ באותם ימים. מסיבות שונות, לא נמצא מו“ל לפרסמה באותם ימים של מלחמת העולם השניה. חלקים מסויימים מהמונוגרפיה פורסמו לאחר מותו של נתן שלם, עשרים וחמש שנה לאחר שנכתבה. חשיבות המונוגרפיה הוא לא רק בידע שאסף על האזור, אלא על מחשבתו הגיאוגרפית המקורית בפתרון בעיות מחקר כגון קביעת גבולות המדבר. ראה נ. שלם, מדבר יהודה, ירושלים, 1968. וכן נ. שלם, אסופת מחקרים, ירושלים, 1974.

72 . מכתב לאון רקנטי לסנטור, 5.12.1943, תיק שלם שם. במכתב, טוען לאון רקנטי, כי ידיעותיו המועטות של פיקרד בעברית, מפריעות לו בקריאה ובהבנת עבודתו של נתן שלם, הכתוב בשפה רבת גוונים.

73 . בישיבה נכחו פיקרד, רקח ודיקן הפקולטה למדעי הטבע. החלטות ועדת המקצוע, מיום 27.1.1944, תיק גיאוגרפיה, 1944.

74 . החלטת הסנט מיום 2.2.1944, ארכיון האוניברסיטה תיק גיאוגרפיה, 1944, וכן בתיק נתן שלם, שם.

75 . מכתב דוד סנטור לנתן שלם מיום 6.6.1944, תיק שלם, שם. בחודשים שקדמו להוצאת כתב המינוי, התגברו חילופי המכתבים בין רקנטי וסנטור בנושא המימון. רקנטי המשיך להבטיח כי ההוצאות הכספיות הקשורות למינוי של נתן שלם ימומנו על ידו ועל ידי העדה הספרדית.

76 . דו“ח נתן שלם להנהלת האוניברסיטה, מיום 12.10.1945, תיק שלם, שם. הדו“ח מפרט מאוד על השקפתו המקצועית של נתן שלם, ונדון בכך במקום אחר.

77 . הסרט נקרא באנגלית: The House of Wisdom , ונעשה לצרכי תעמולה של האוניברסיטה. הוא צולם כנראה במהלך אביב או קיץ 1945, בגירסה צבעונית (אך אילמת) ופותח בחו“ל. ביום 12.12.1945, הסרט הוצג בפני סטודנטים וסגל האוניברסיטה באולם הפיסיקה. נתן שלם דווח במפורט על האירוע ביומנו מהתאריך הנ“ל. עותק מדובב של הסרט נמצא בארכיון הסרטים היהודיים ע“ש ספילברג, באוניברסיטה העברית. ברצוני להודות לסגן מנהל ארכיון הסרטים, מר הלל טרייסטר על פרטים שמסר על הסרט.

78 . מכתב סנטור לרקנטי, 7.12.1943, תיק שלם, שם. וכן ראה, ישיבות הועדה המתמדת בסוגייה הנ“ל מיום 22.6.1942, ומיום 8.5.1945 שבו הוחלט לאשר למדעי הרוח חוג משני בגיאוגרפיה היסטורית. ארכיון האוניברסיטה העברית, פרוטוקולים של הועדה המתמדת.

79 . ישיבת הועדה המתמדת, מיום 31.5.1946, שם. שוובה, העיר בישיבה כי אין קשר בין המורים שלימדו גיאוגרפיה (נתן שלם ובנימין מייזלר) והתלמידים אינם מפיקים תועלת מלאה. לכן הועדה המתמדת המליצה ליצור “קואורדינציה” בין שני המקצועות. נתן שלם כתב ביומנו, על מתיחות שהיתה בינו למייזלר, כבר ביום 1.11.1945. לדעתו של שלם, קירבתם המשפחתית של מייזלר, שטנר ויצחק בן צבי תשפיע על גורלו באוניברסיטה.

80 . החברים הנוספים בועדה היו: לאו פיקרד, יואל רקח, אברהם פרנקל, נתן פיינברג, בנימין מייזלר, מיכאל זהרי ואלפרד בונה. דו“ח ישיבת הועדה המשותפת לשתי הפקולטות, 8.5.1947. וישיבת ועדת המשנה יום לאחר מכן, ארכיון האוניברסיטה, תיק גיאוגרפיה 1947.

81 . דו“ח הועדה המשותפת, שם.

82 . דו“ח ועדת המשנה מים 9.5.1947, סמיכות שתי הישיבות (יום אחד) מלמדת כי למעשה ועדת המשנה היתה רק ועדת ניסוח של ההחלטות הרצויות, ואלה שיקפו את הדיון והדעות שהושמעו במליאת הועדת המשותפת

83 . ראה דו“ח ועדת המשנה, 3.6.1947, תיק גיאוגרפיה 1947.

84 . ראה לדוגמה, החלטות הועדה המתמדת מיום 29.6.1947. יש לציין כי יצחק שטנר הוזמן ללמד רק בשנת 1952, והפך להיות הגיאומורפולוג של המחלקה לגיאוגרפיה.

85 . ראה פרוטוקולים של ישיבות ועדה המתמדת מיום 3.9.1947, 31.10.1947, ארכיון האוניברסיטה, פרוטוקולים של הועדה המתמדת. למרות שהוכרעה שאלת המועמד לגיאוגרפיה, היא לא רצתה לרדת מסדר היום של הסנט, והיה צורך לחזור ולאשר את הזמנתו של דוד עמירן בישיבה נוספת ב 17.12.1947.

86 . הפגישה עם סנטור, 28.5.1947, ועם פיקרד, 4.6.1947, ציטוטים מתוך יומן נתן שלם, לתאריכים הנ“ל. עבודותיו של נתן שלם היו מגוונות, וכללו את התחומים הפיזייים ואת התחומים האנושיים, מיגוון שקשה היה לקבלו באותם ימים. ראה הערכות נוספות על עבודתו בהמשך, בדיון המסכם של מאמר זה.

87 . החלטת הועדה המתמדת מיום 2.11.1947, ארכיון האוניברסיטה, פרוטוקולים של הועדה המתמדת.

88 . מכתב סנטור לה“ה שטרית, קרסו ורקנטי, מיום 3.9.1948, ארכיון האוניברסיטה, תיק נתן שלם

89 . התרומה שהושגה הייתה של גב‘ תמר דה סולה, מניו יורק. האוניברסיטה לא הסכימה לקבל את התנאים שהעמידו אנשי העדה הספרדית (היינו, תרומה עבור מינוי נתן שלם) ודחתה את ההצעה. ראה דיון בועדה המתמדת מיום 9.9.1949, ארכיון האוניברסיטה, פרוטוקולים של הועדה המתמדת.

90 . מכתב עמירן לדיקן מדעי הטבע, 7.4.1949, תיק גיאוגרפיה 1949.

91 . עגנון, שם, תחילת הציטוט עמ‘ 175, המשך עמ‘ 360

92 . ראה בהרחבה בנושא זה: י. בר–גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני ,תל אביב, 1993

93 . במסגרת המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה, התקיים בשעתו “חוג מוסף“: גיאוגרפיה היסטורית, בו לימדו מזר, אבי יונה ויוחנן אהרוני. ראה י. בן אריה, 1998, שם, כתב יד, ע“מ 36. הדילמה של שיוכה הפקולטתי של המחלקה לגיאוגרפיה נמשך גם בשנות החמישים הראשונות, והנושא המשיך לעלות על סדר היום של הועדה המתמדת והסנט. הדיון בכך הוא מעבר למסגרת מאמר זה.

94 . א. ריין, “היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית: במשותף או בנפרד? לשאלת הגדרת לימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית בעשור הראשון לקיומה 1935-1925″, אצל ש. כץ, וא. הד (עורכים) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים, 1997,עמ‘ 540-516

יתכן, כי מניע נוסף להמלצותיו של שמואל קליין הושפעו ממאבקי הכח בתוך המכון למדעי הרוח, ורצונו לחזק את הפאן הארץ ישראלי .

95 ש. כץ, שם, עמ‘ 451-450

96 . פרופ‘ Abrham Melzin, למד גיאוגרפיה בוילנה, ניצל מהשואה, שהה בפולין (1945) עבר לניו–יורק, לימד גיאוגרפיה ב .CUNY במכתב פרטי, 28.7.99, הוא כתב אלי כי ביקש להקלט באוניברסיטה כבר בשנת 1936, וחזר ופנה אל פיקרד לאחר המלחמה. בשני המקרים, יעץ לו פיקרד כי אין סיכוי שיקלט באוניברסיטה העברית כגיאוגרף. את הידיעה על דחייתו של פרופ‘ מלצ‘ין, הזכיר נתן שלם ביומנו. הסיפור אושר כאמור על ידי מלצ‘ין עצמו.

97 . שם, ע“מ 394.

98 . כך לדוגמה הועדה לבחינת מועמדים, מיום 24.8.41, כותבת על עבודותיו של ברוור, שחלקן אין בהם ערך מדעי, אחרות הן סקירות לבתי ספר תיכוניים, או נתונים סטטיסטיים בלבד. ובכלל . כי “אף אחת מעבודותיו אינה מגיעה לרמת דוקטורט בגיאוגרפיה פיזית לפי קנה המידה של אירופה המרכזית“. ראה דו“ח הנ“ל, תיק הגיאוגרפיה 1941, ארכיון האוניברסיטה העברית.

99. קלויזנר מונה חמש סיבות מדוע לא קיבל דרגה של פרופסור בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בזמן הקמתה: פירסם בעברית, היה גם עסקן ציבורי, כתב גם בעיתונות פובלציסטית, היה מקורי ולא עסק “בבירור פרטים מדעיים קטנים“. קלויזנר, שם, עמ‘ 76

100. כך לדוגמה, מתוך גישה זאת הרכיב לוח זמנים היסטורי של רעידות אדמה, כשהוא “מצליב” את המידע מתוך מקורות עבריים, נוצריים ומוסלמיים. רעיון השימוש בטקסטיים היסטוריים לשחזור תהליכים פיסיים נראה “לא מדעי” לפיקרד, אבל עשרים שנה מאוחר יותר התקבלה גישה זו, כגון במחקרה של תנודות פני ים המלח.

101 . המחלקה בפירנצה היתה בעל מעמד מכובד בתחום הגיאולוגיה. פיקרד, לאחר שסיים את הדוקטורט, נסע להשתלם ולעבוד במחלקה בפירנצה (1924). שם הכיר את מי שעתידה להיות אשתו אהובה (ביתו של דוד יילין, ממייסדי האוניבריטה העברית) וגם את נתן שלם. י.ל. פיקרד, מחקר ומעש בגיאולוגיה חלוצית של ארץ ישראל, ירושלים, 1996

102 . י. סמואל, ארגונים – מאפיינים, מבנים, תהליכים, חיפה, 1996, עמ‘ 224-234

103 . ד. שוורץ,”מבתי מדרש לרבנים למכון למדעי היהדות” אצל ש. כץ, וא. הד, (עורכים) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים, 1997, עמ‘ 467; ש. ורסס, ” יוסף קלויזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית“, אצל ש. כץ, וא.הד, שם, עמ‘ 515-487

104 . בשנות החמישים הראשונות, הבין לבסוף פיקרד את חשיבות מחקריו של נתן שלם, ופעל להכנסתו כגיאומורפולוג למחלקה לגיאוגרפיה, אך עמירן דחה נסיון זה והעדיף לתפקיד את יצחק שטנר, למרות שהיה בגילו של נתן שלם, ומיעט לחקור בגיאומורפולוגיה עד כניסתו לאוניברסיטה. ראה מכתבים בנושא בתיק נתן שלם, ארכיון האוניברסיטה. לימים הכניס פיקרד את נתן שלם לעבודה במכון הגיאולוגי הממשלתי, ובמסגרתו הקים נתן שלם את “המכון הגיאופיזי” של מדינת ישראל, ופירסם רבות בנושאים הקשורים לגיאולוגיה וגיאומורפולוגיה. מאחר ומשפחת רקנטי והעדה הספרדית הבטיחו בשנות השלושים לנתן שלם לעמוד מאחוריו, הם המשיכו לתרום כספים לאוניברסיטה, ונתן שלם המשיך לקבל מינוי של “חבר מחקר” (עד מותו 1959) למרות שכבר היה בעל תפקיד בכיר במכונים הממשלתיים הגיאולוגי והגיאופיזי. ראה התכתבויות בנושא בתיק נתן שלם, שם.

Prof. Yoram Bar-Gal

Works and Publications

מיסוד הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית

מבוא

א. הנסיון להקמת מכון מחקר ולימודי גיאוגרפיה בשנים 1935-1927

ב. חיפושי דרך, בחינת מועמדים, 1940-1936

ג. שנות ההכרעה, 1949-1941

ד. “שהגביהו אותם ספריהם או קשרי החברה” – דיון מסכם

bargal@geo.haifa.ac.il

מיסוד הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית

מבוא

א. הנסיון להקמת מכון מחקר ולימודי גיאוגרפיה בשנים 1935-1927

ב. חיפושי דרך, בחינת מועמדים, 1940-1936

ג. שנות ההכרעה, 1949-1941

ד. “שהגביהו אותם ספריהם או קשרי החברה” – דיון מסכם

Share this:

Like this:

bargal@geo.haifa.ac.il