מפות קק״ל

המפה כמודל: עיון במפות הקרן הקיימת לישראל

יורם ברגל

פרוטוקולז׳, אסופת מאמרים מתוך הסטוריה ותיאוריה: פרוטוקולים, 2009, עמ 65-86

 

פתיחה

קופסה נוכחיתהרצון למזער את המרחב כמודל של מפה גיאוגרפית קיים כבר אלפי שנים. בהכללה אפשר לומר כי רק בשנת 1569כאשר הכרטוגרף הפלמי מרקטור יצר את מפתו המפורסמת, ניתן להתייחס למפות כמודל מדעי, השואף לבטא את המציאות במערכת חוקים גיאומטריים, מתמטיים ובעיצוב גרפי ואמנותי.

במערכות הסוציאליזציה המקובלות בבתי ספר, צבא או אוניברסיטאות מעוצבת תפיסת היחיד כי המפה היא מודל מוקטן של המציאות“. מניחים שצריבתהיגד זה בתודעה האישית, מאפשרת ליחיד לתפקד במרחב. היינו, לנוע ממקום אחד למשנהו בעזרת מפת דרכים או להבין מידע גיאוגרפי בסיסי המופיע באמצעי התקשורת.

מחקרים רבים מצביעים, כי לצד היות המפה מודל מוקטןשל המציאות, היא מעבירה מסרים פוליטיים, תרבותיים בעזרת עיצובה הגרפי. גישות ביקורתיות אלה טוענות כי המפה כמודל גיאוגרפי, אינה שונה מכל צורת טקסט אחרת המנסה לתרגם את המציאות למערכת סימבולית של אותיות, צבעים או קווים. לכן, הם טוענים כי יש להתייחס למפה כייצוג מדעי/אומנותי סובייקטיבי ולא כמודל מתמטי מדעי. ( Monmonier 1991 )

במאמר זה, נאושש גישה זאת על ידי תיאור עיצובן של מפות ארץ ישראל, והפצתן על ידי גורם ממסדי ציוני בעל אוריינטציית חינוך ותעמולה המונים – הקקל. תחילה נשרטט את המסגרת הכללית העיונית של מפות ושכנוע המונים, ולאחר מכן נדון בפרשיות של עיצוב מפות ארץ ישראל. מפות אלה היו צריכות לייצג עבורה מודל מוקטן של הארץ לצרכי שיווק ופרסום וההדרת שמה. מודל זה עוצב על פי התפיסות והציפיות של אנשי הקקל והגרפיקאים שעבדו עבורה.

רקע ספרותי

בנדיקט אנדרסון (אנדרסון, 1999) שיצר את המונח קהילות מדומיינות“, טען כי חברה מודרנית, בנויה על קשרים אופקיים וזקוקה למנגנון מאחד. דרך מנגנון כזה אנשים הרחוקים אופקית“, זה מזה, יוכלו לחלק ביניהם זכרונות ואידיאות משותפות. אלה מועברים בעזרת המסורת, התקשורת, ספרות ומאחדים את האנשים בזמן, במקום ובאירוע. גם טקסים, מצעדים וחגיגות לאומיות, משמשים כלים, בעלי רוטינה שנתית, לגיבוש הקהילות (מעוז, 1995). אף פעולות יומיות כקריאת עיתון או צפייה במהדורות חדשות, אינן רק ענייני העברת מידע, אלא גם יצירת קהילתיות מדומיינת“, של המדינה והחברה בה אנו חיים ופועלים. מכאן מסקנתו כי מדינת הלאום, מעורבת בייסודם ובהחזקתם של מוסדות וארגונים שתורמים להשרדות אותה קהילה מדומיינת“: מערכת החינוך, התרבות, תקשורת ועוד. היינו, לצרכי חבור ההווה והעבר, “המרחב המסורתיוהמרחב החילוני“, יש צורך במפעלים שביניהם מונה אנדרסון גם את מפקד האוכלוסין“, “המפהוהמוזיאון“.

רעיון הסובייקטיביות בהצגה הכרטוגרפית אינו חדש, הכרטוגרפים מתייחסים למפות כתוצראנושי סובייקטיבי. יש מהם הרואים בכרטוגרפיה תעשייההעוסקת באריזה של מידע מרחבי ושיווקו, או כמכשיר קומוניקטיבי בעל הטיות אנושיות. ( Wood 1972) מכאן, יש להסיק כי מלבד התפקיד האינפורמטיבי, הרי לכרטוגרפיה בכלל ולאטלסים בפרט, נועד תפקיד של סוציאליזציה ושכנוע המונים“; בעזרתם מנסה הכוח הפוליטי להבליט את דעותיו, להצדיק את דרכיו ולהנציח את פעולותיו, בעיקר בנושאי הטריטוריה, גבולותיה או גודלה. בכך תורמת הכרטוגרפיה לצרכי הסוציאליזציה הטריטוריאלית, ולזהות הלאומית.

תשומת הלב לשימוש המכוון הישיר בכרטוגרפיה לצרכי תעמולה הועלתה בספרות המדעית, בזמן מלחמת העולם השניה, וזאת בעקבות השימוש המסיבי שעשו הגרמנים במפות, למרות שכבר החלו בכך בסוף מלחמת העולם הראשונה. תועמלנים גרמניים גילו את היתרונות של הכרטוגרפיה בייצוג מחדש של המציאות: עבורם היעד החשוב ביותר ביצור המפות היה יעילותם הקומוניקטיבית בין השלטון וההמון ( Speier, 1941). לאחר מלחמת העולם הומצא ביטוי מאלף: Cartohypnosis היינו מצבים בהם אנשים מהופנטים מהמפות, מקבלים ומאמצים את העובדות שהמפות מציגים באמינות גבוהה, וללא ביקורתיות. (Boggs 1947 ) כשלושים שנה אחרי שנכתבו המאמרים הנל, שהושפעו ממלחמת העולם השניה, התפרסם מאמר חשוב בנושא התעמולה והטיות הגרפיות במפות, תוך שהוא הקיף את הדרכים השונות לשימוש במפות עי תועמלנים וכרטוגרפים. (Ager 1978) המחבר עמד על המניפולציות על ידי הבחירה שנעשית על ידי עורכי המפה בפריטים הבאים: סמלים, הטלים, צבע , הצללה, טיפוגרפיה, נתונים סטטיסטיים, ושילוב של מפות. כל אחד מפריטים אלה חשוף ליכולתו המניפולטיבית של יוצר המפה, מבלי שקורא המפה ידע כי נעשה כאן שימוש מכוון ומטעה. המפות עשויות להביא להטייה בפרשנות של המציאות, אפילו אצל אנשים המיומנים בקריאתן.

אחת הדרכים המקובלות, להעברת המסרים האידאולוגיים, ולתעמולה של השלטון, כלפי פנים וכלפי חוץ, נעשית בעזרת אטלסים, כך טען בלק (Black, 1997). מלחמת העולם הראשונה, הביאה לגידול התעניינות במיפוי פוליטי. קוראי העתונים נעשו מודעים בעזרת המפות לקרבות, למהלכי מלחמה ולהסכמים הפוליטיים שיצרו גבולות חדשים ומדינות שלא היו קיימות קודם. ההתעניינות היתה לא רק כלפי העבר, אלא בעזרת המפות ניסו להבין גם את העתיד. ההסכמים הבינל היו קשורים לבעיות טריטוריאליות, ואלה נשענו על דרישות היסטוריות, ומכאן עולה חשיבות המיפוי ההסטורי. כך לדוגמה, טוען בלייק, האטלס ההסטורי של בלגיה שפורסם בשנת 1919, תפקידו היה להציג לקובעי המדיניות בחוזה ורסאי את גבולותיה ההסטוריים של בלגיה, לפני שאלה נקבעו מחדש. האטלס הבלגי, עקף את בעיית האתניות של המדינה, והציג אותה כרצף של המשכיות הסטורית. בכך בלגיה יצאה דופן מאטלסים אחרים של מרכז אירופה ובמזרחה שהדגישו מאוד את המימד האתני במפותיהם. דוגמה טובה לכך היא המיפוי הפולני והגרמני של אזור שלזיה, בשנות העשרים כאשר כל עם (הגרמני או הפולני) מטשטש את המיעוט השני, כדי להדגיש את נוכחות הרוב האתני שלהם באותו חבל ארץ.

גישת מיפוי זאת הופיעה גם באטלסים לבתי הספר: בהם הודגשו המפות הלשוניות, כדי להראות את תחומי ההשתרעות של גרמניה הגדולה“. גבולות המדינות הגרמניות לאורך ההיסטוריה הוצגו תמיד כנגד האוייבים האסייתים (תורכים, הונגרים, מונגולים, הונים, קומוניסטים) . כשגרמניה מופיעה כליבה התרבותית של אירופה, שאוייבים אלה מאיימים עליה. על פי המפות הלשוניות, איזורים שנמסרו לצרפת בחוזה ורסאי, הוצגו לתלמידים כשייכים לגרמניה. באטלסים אחרים, הוצגו מפות היסטוריות של התפשטות היהודים באירופה, ותחומי השפעתם. כמו כן, הוצגו מפות הסטוריות מודגשות בעלות הטיה ברורה לאידיאולוגיה הפאן גרמנית.

כמובן שהשימוש בהטיות ובמניפולציות במפות לצרכי שיכנוע המונים, אינן נחלתם רק של משטרים טוטליטאריים, או משטרים ספציפיים בעבר. השימוש בהטיות במפות נפוץ גם כיום לצרכים פוליטיים ולצרכים כלכליים (כמפות תיירות), וצריך לראות בהטיות אלה, חלק מתוך המערך התרבותי הכולל של שכנוע המונים דרך שליטה באמצעי תקשורת מגוונים. לא תהיה זו הפרזה לומר כי תחושת הלאומיות ויחסה לטריטוריה, בה עוסקים הארב וקפלן (Herb and Kaplan , 1999) מתבטאת היטב במערכי המפות והאטלסים למיניהם, כמו גם באלמנטים תרבותיים נוספים, כשפה, חגים יצירות ספרות ואמנות ועוד.

כינון המנדט הבריטי, הגברת הפעילות הפוליטית הציונית, הצהרת בלפור, ובעיקר התפתחות מערכת החינוך העברית בארץ ובגולה, יצרו ביקוש למפות עבריות. לפיכך אפשר לראות כי במחצית הראשונה של שנות העשרים חל גידול בהכנת מפות ארץ ישראל, ואף הופיע האטלס העברי הראשון – “אטלס זבוטינסקי“.i מסיבות אלה הכינה לצרכיה ההסתדרות הציונית בלונדון בשנת 1922 , מפת ארץ ישראל שבה הכיתוב היה בעברית ובגרמנית, ושנתיים לאחר מכן התחילה הקרן הקיימת להדפיס מפות כלליות של ארץ ישראל.

מאמצע שנות העשרים ועד קום המדינה, הפכה המפה של ארץ ישראל לפריט נפוץ בחומרי התעמולה שהוציאה הקקל. המפות שהפיקה באותן שנים, שייכות לשתי קטגוריות: “מפות מדעיותומפות סימליות“. במונח מפות מדעיות, הכוונה למפות שהוכנו על ידי כרטוגרפים, ובהן היתה הקפדה על אמות מידה המקובלות בתחום זה. המפות הסימליות היו אלה שהופיעו על פרסומים שונים והוכנו על ידי גרפיקאיים, ובהם היתה פחות הקפדה על דיוק, והודגשו בהם פריטים מסויימים בתוך המפה. יש לציין כי למרות השוני בין סוגי מפות אלה, אלמנטים שונים של תעמולה מופיעים בשניהם. מפות סימליות של ארץ ישראל, הופיעו על בולים החל משנת 1926, ומוחזרו בצורות שונות בעיקר בחותמות על ניירות המכתבים. עיטורים גרפיים של מפת הארץ הופיעו על סרטיםלדש הבגד, וכן הופיעו מפות פיקטוריאליות (מצויירות) של הארץ במשחקים, ובבולים המחולקים שהוצאו לצרכים דידקטיים בשנות השלושים. ריקוע מתכת עם מפת ארץ ישראל הופיע גם על כריכת ספר הזהב הרביעי (1928) ששימש כרקע לבול לציון 40 שנות הארגון 

כאמור, במאמר זה נעקוב על שלוש פרשיות של יצירת מפות על ידי הלשכה הראשית של הקקל בירושלים, שנועדו לעבודה חינוכית/תעמולתית בקרב הנוער בטרם הקמת מדינת ישראל. מפות אלה נושאות בתוכן מסרים פוליטיים וארגוניים: מפות הארץ במשחקי ילדים, מפות הקיר לבתי הספר שערך א.י. ברוור ולבסוף במפה הסמלית המפורסמת, המאויירת על גבי הקופסה הכחולה“. מפות אלה עוצבו בהתאם למדיניות התעמולה של הארגון, ונעמוד על כמה מאפיינים כרטוגרפייםתעמולתיים של מפות הקקל, שהוצאו בקנה מידה שונים ולאורך תקופה של כעשרים שנה.

מפת הארץ של הקקל כמשחק ילדים

TELAVIVהרצון לחדש ולפרוץ לתחומים חדשים של הסברה ותעמולה, תוך חדירה לקבוצות אוכלוסיה נוספות, הביאו את אנשי מחלקות התעמולה והנוער לתמוך בפיתוח נושאים, היכולים להראות כיום איזוטריים. אחד מהם הוא נושא המשחקים לילדים. תמיכה בפיתוח המשחקים השתלב בתהליך הכללי של התרכזותן בתחום העשייה בבתי הספר ותנועות הנוער, שקיבל דפוסים ברורים, לקראת סוף שנות העשרים. הרצון היה לחדור לשתי קבוצות: ילדים בגיל הגן וכיתה א‘, ותלמידים בסוף בית הספר היסודי. לכל קבוצה ניסו לפתח משחקים מתאימים, שהדגש בהם יושם, על המסר האידיאולוגיחינוכי שאמור לשרת את מטרות הקרן הקיימת ולא רק את פעילות המשחק וההנאה

להפקה מפוארת מסחרית ולתפוצה ברחבי הגולה זכה משחק שנוצר באותה העת, והידוע בשם: “אעברה נא בארץוכן בשם מפת טיול בארץ ישראל“. לא היה זה המשחק הראשון בעברית שהשתמש במפת הארץ כרקע להרפתקאות, אבל היה זה ניסיון מוסדי מרכזי להפוך אותו כמכשיר תעמולה לילדים ונוער.

איור 1. משחק מסע בפלשתינה“, הוצא על ידי הקקל בצרפת, סוף שנות העשרים

היוקרתיות של הפקת המשחק התבטאה בהוצאתו המפוארת, ובטיב מפת הארץ שצויירה עבורו. הפאר, כפי שנראה להלן, עמד למכשול בהפצת המשחק, עקב מחירו הגבוה וכן עקב בעיות מכס שהתעוררו. בחוזר פנימי, בעניין הפצה ראשונית של המשחק מתגלה חשיבות היוקרתיות והמאמץ שהושקע בפיתוח:

המפה נדפסה בשבעה צבעים ובהידור רב אשר לא היה כמוהו בספרות החינוכית העברית. נקודות היישוב מסומנות לא על ידי עגולים ונקודות, כנהוג בכל המפות הגיאוגרפיות, אלא על ידי ציורים אמנותיים מתאימים ומרהיבי עיניים. כך למשל, במקום העיר ירושלים מצויירים על המפה מגדל דוד וכפת הגג של האוניברסיטה, במקום העיר תלאביב מצויינים על המפה בניין הגמנסייה ומגדל המים“.ii

את מפת המשחק צייר נחום גוטמן, שעבד באותן שנים עם אנשי מחלקת התעמולה ומחלקת הנוער אף בנושאים נוספים. תוכן המשחק היה מבוסס על חמישה תיירים יהודיםהבאים באניה לחיפה, מכניסים כסף לקופה, ועורכים מסע במאה ואחת נקודות יישוב. “התיירהמגיע לנקודת יישוב פורחת על אדמת ארץ ישראל, זוכה בכסף, וזה שמגיע לנקודה שוממה ועזובה, צריך לשלם סכום ידוע לקופה הכללית. “התיירהמגיע ראשון אל פסגת הר החרמון ומניף עליו דגל עברי הוא הזוכה בכל הכסף שבקופה.

למשחק צורפה חוברת בשש שפות, שבה היו לא רק הוראות המשחק אלא גם תכני הסברה של הקקל.

הפקת חוברת ההסבר היתה סלע מחלוקת בין ממציא המשחק יחיאל הלפרין וראש מחלקת הנוער נתן ביסטריצקי. הלפרין, כשפיתח את המשחק חשב על התעמולה למען הקקל שניתן להכניסה לחוברת, לעומתו ביסטריצקי, שהיה מנהל המחלקה לתעמולה ולנוער של הקקל, וצריך היה לממן זאת, שאף להוציא דף הסבר ולא חוברת יקרה. בעניין זה כתב הלפרין לבסטריצקי: “לא האבנטיורה של השחוק, לא כללי משחק שיש בהם רק משום רוח או משום הפסד, אלא מטרה לימודית וחינוכית תעמולתית לפני. אם אני מספר לילד מקודם שבבןשמן נטע יער הרצל עי הקהקל, יש טעם לקפיצתו של הילד במשחק מבןשמן לירושלים כדי לבוא בדברים עם הלשכה הראשית בדבר נטיעת עצים….אבל בלי ביאורים אלה מה לה לקרן הקיימת ולהוצאת צעצוע זהiii ביסטריצקי השתכנע, והסכים לתוספת התקציבית, והוציא את המשחק עם חוברת הביאורים, בנוסח שהציע הלפרין.

על יד המשחק טיול בארץ“, נחשפו המשתתפים למפת הארץ באופן רציף ומתמשך. למעשה נעשה בשעת המשחק אקט של שינון המפה בדרך הדרגתית והטמעתה כדימוי ויזואלי של המולדת. המפה על לוח המשחק היא יותר מאשר חלק ממנגנון המשחק, היא המסר שאותו הקקל ביקשה להעביר לנוער. בבסיסו של המשחק, מצויה לפיכך התפיסה העברית של הטריטוריה: רובם המכריע של האתרים המיוצגים במפה הם יהודיים, אבל מצוינות ערים ערביות גדולות לאוריינטציה כללית. כמו כן היה במפה ביטוי לתהליך חידוש שמות מקומות עבריים למקומות בארץ ישראל, הן בישובים שהוקמו על ידי התנועה הציונית, והן בעברותם של שמות אתרים קדומים.

הפקת המשחק עי הוצאת אומנות“, הסתיימה בסתו 1929, ובאותה שעה יצא הלפרין בשליחות מחלקת התעמולה, ולקח אתו שלושים העתקים של המשחק לפולין, אך נמנע ממנו להכניסם למדינה זו מאחר ולא שילם את המכס. בדיווחו לירושלים, הוא כתב כי הם שגו בכך שהפיקו משחק יקר, וכי משקל כל קופסה היה גבוה עקב הקרטון של המפה וגודל חוברת הביאורים, ולכן סכום המכס היה רב, והם החליטו לנטוש את המשחקים. הלפרין ממשיך ומציע במכתב שורה של הצעות פרקטיות, איך לשלוח חלקים לא מושלמים מהמשחק מהארץ לפולין, כדי להקטין את המכס.iv הוסיף וכתב ביסטריצקי כי למרות כל הקשיים ימשיך להפיץ את המשחק ואף הוציא פלקטים בשפות שונות לפירסומו, ובשנים הבאות נשלחו משחקים רבים למרכזי פעילות בחול.

הצלחתה הקטנה יחסית של הקקל להפיץ ברבים את מפת המשחק, לא מנעה מיזמים פרטיים לחזור אל אמצעי חינוכי זה בשנים הבאות. משנות השלושים והילך, מופיעים בארץ משחקים המשתמשים במפת הארץ כבסיס להרפתקאות, ומטמיעות אגב כך את האידיאולוגיה הציונית בקרב הצעירים. אחד מהיזמים החשובים היה בנימין ברלוי שהרבה להוציא לאור משחקים ציוניים (טרטקובר, 1999). מסורת הוצאת משחקי המפה על ידי יזמים פרטיים, המשיכה להתקיים גם לאחר קום המדינה, ואף לאחר מלחמת ששת הימים הופיע משחק של טיול בארץ ישראל השלמה“, כשהטכניקה והרעיונות החינוכיים הבסיסיים, היו אותם רעיונות וטכניקות שהינחו את אנשי התעמולה של הקקל ארבעים שנה קודם לכן.v

איור 2. בול של הקרן הקיימת עם מפת ארץ ישראל,1935

מפת הארץ של הקקל לבתי הספר בעריכת א.י. ברוור

הצורך במפות קיר עבריות של ארץ ישראל לשימוש בבתי הספר, היה כבר מראשית החינוך העברי בארץ. לפני מלחמת העולם הראשונה, פירסם יוסף ספיר את מפת הקיר שלו, ולאחר המלחמה הוסיף שמואל קליין מפה נוספת. המשותף לשתי המפות האלה, היה ששתיהן היו העתקות עבריות של מפות גרמניות שנועדו מכתחילה לנוכרים הלומדים ביביליה [תנך] בחול. עם כל זריזותם של החכמים העבריים [ספיר וקליין] לא יכלו להתאימן לצרכינו אנו.” הדרישה למפה עברית מקורית הובעה פעמים רבות מפי מחנכים ואנשי מעשה עד אשר מצאה הד אצל נשיא הקרן הקיימת לישראל“.vi ובכן, גם הפעם נחלץ אוסשקין בחזונו הגדול, לעזרת החינוך העברי, וזמן קצר לאחר שעברה הלשכה הראשית של הקרן הקיימת מאירופה לירושלים, ולצידו כיהן יוליוס ברגר, בראש מחלקת התעמולה, החליטו להוציא לאור מפות של ארץ ישראל.

תחילה בשנים 1925-1924, הוציאה הקרן הקיימת שלוש מפות, גודלן הפיסי היה קטן יחסית (כ 60 סמ אורך), והן היו בקנה מידה כללי של 1:500.000. שתיים מתוך המפות האלה היו צילום של מפת תבליט שהוכנה על ידי החברה לחקירת ארץ ישראל, והודפסו בגרמניה:vii

והיא נותנת מושג נאמן מבניינה הפיסיקלי של הארץ, בייחוד משטחה העליון לצורותיו. ההרים, המישורים והעמקים מתוארים בה בצורה בולטת לעין והקרקעות השייכות ליהודים לפי המצב בסוף תרפה [1925] צוינו בה בצבע אדום, כמו כן מסילות ברזל ודרכים חשובותאנו בטוחים כי מפה זו תתאים לצרכי תעמולתנו באופן יוצא מן הכלל וירבו הקופצים עליה מכל החוגים. בייחוד אנו מציעים להפיצה בבתי הספר, במועדונים ואולמים של אגודות שונות.”

אפשר לראות ממסמך זה כי מטרת הוצאת המפות היתה תעמולתית, וההנחה היתה כי הן תשמשנה לבתי הספר, מועדוני נוער והציבור הרחב. אבל המפות האלה לא ענו על הציפיות של ראשי הקקל, שחשבו על עריכה של מפה מיוחדת עבורם. לצורך זה הם גייסו בסוף שנות העשרים את א.י. ברוור הכרטוגרף החשוב ביותר שהיה באותם ימים בארץ. כמו כן הם התקשרו עם הוצאת הספרים אומנות“, שהעומדת בראשה גבשושנה פרסיץ, התלהבה מהרעיון. כך נוצר קשר הדוק בין שלושת הגורמים האלה, שהניב מפות קיר מצד אחד, ומאותן גלופות הוכנו גם מפות תעמולה לקרן הקיימת בהדפסות נוספות.

.

אברהם ברוור היה הגיאוגרף היהודי האקדמי הראשון שהגיע לארץ ישראל (1911) ולימד בסמינר למורים בירושלים. הוא נולד בגליציה, וקיבל את הכשרתו בגיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטת וינה לצד לימודיו בבית המדרש לרבנים. בעשור הראשון של המאה ה 20, המחלקה בוינה, היתה אחת המחלקות החשובות ביותר שבה לימדו גיאוגרפיה כמה מאבות המקצוע בעולם הגרמני . במידה מסויימת השפיעו גיאוגרפים אלה מאוחר יותר על אופייה של הגיאוגרפיה הישראלית, ותפיסת עולמם תאמה את אוירתה הייקיתשל הקרן הקיימת לישראל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה א.י ברוור באיסטנבול, ולאחריה שב למחלקה בוינה ואסף חומר רב שנכתב על ארץ ישראל.

בראשית שנות העשרים חזר לירושלים ופירסם בה את ספרו הנודע הארץ” (1927), שהפך להיות ספר יסוד רגיונלי של ארץ ישראל. המעבר מן השלטון העותמני לשלטון המנדטורי הבריטי פתח בפניו אפשרויות מחקר חדשות : הודות לתנאי הביטחון הטובים ניתנה לו היכולת לסייר בכל חלקי הארץ ולהעזר במיפוי המדעי החדיש שנערך על ידי השלטונות הבריטיים. על סמך מקורות אלה הוציא לאור מפה גיאולוגית של הארץ ובמיוחד השקיע עמל רב בהכנת המפה הכללית של הארץ, המשמשת עד היום יסוד לכל מפות הקיר של אי

התפתחותו המדעית והכרטוגרפית של ברוור, וגיבוש תפיסת עולמו הציונית נפגשובצרכיה של הקקל להוצאת מפות תעמולה באותן שנים. לפיכך בסוף שנות העשרים החל המשא ומתן בין ברוור ובין הלשכה הראשית.viii כשנה וחצי מאוחר יותר, ברוור קבע לעצמו את הפרוגרמה של המפה, מנקודת המפת הכרטוגרפית והעביר לקקל את השקפת עולמו בעניין עיצוב המפה, ומפרט שם את נושא גבולותיה:ix

קבלתי עלי לחבר מפת ארץ ישראל על פי דרישתכם והנני בא בזה להודיעכם את תכניתי בעבודה זו. היקף המפה: המפה תכלול את ארצנו בגבולות עולי מצרים עד נחל מצרים בדרום המערב וסלע של אדום בדרום המזרח, המדבר במזרח עד מעלת האורך 37; בצפון עד הקו הר קיסון (מצפון לפסלק) – צידון….[במפה צדדית נפרדת ומוקטנת את תחום] הנגב ואדום מקצה המפה הגדולה עד אילת היא עקבה…”

מסגרת התחומים הגיאוגרפים האלה של מפת ארץ ישראל, היו מקובלים על אוסישקין ואנשי הקקל. במסגרת זו הארץ תחומה במזרח על ידי קווי אורך 36 וחצי או 37, ובמערב על ידי קו החוף של הים התיכון, נהר הירדן עובר במרכז המפה. היינו, מערכת הניקוז של הירדן, ובעיקר שלושת האגמים המהווים כתמים בולטים בצבעם הכחול במפה, ציינו לפיכך את מרכז הארץ. התחום הדרומי של המפה המפורטת עבר מדרום לבארשבע, והקו הצפוני עבר מצפון לצידון. צורה זו של הצגת תחום הארץ, בגבולותיו המקראיות היה אופייני למפות שהופיעו לפני כינון המנדט הבריטי, וחלוקת המזרח התיכון, כגון במפות בספרי לימוד עבריים מוקדמים.

הפרדת עבר הירדן מתחום הבית הלאומי, וקביעת גבולות המנדט הבריטי, הביאה לעריכת מפות שונות, בהן מערכת הניקוז של הירדן הופיעה בקצה הימני (המזרחי) של המפה, ולא במרכזה, כגון במפה שהוציאה קרן הייסוד בשנת 1925. צורה זו של הצגת הארץ במפות לא תאמה את התפיסות הפוליטיות של אוסשקין, ולכן על מנת להסתייג מחלוקת הארץ, וקביעת גבולות המנדט, המשיכה הקקל בהוצאת מפות בהן מערכת הירדן עוברת לאורכן במרכז המפה. היתה זו איפוא, הצהרה פוליטית באמצעים כרטוגרפיים, דרך נוספת לדהלגיטימציה של השלטון המנדטורי, והתרסה כנגד התומכים בחלוקת הארץ. לפיכך, בחלק גדול מהמפות המדעיותשהפיקה הקקל באותן שנים, לא רק שתחומן רחב הרבה יותר מתחום ארץ ישראל המערבית, אלא כמה מגבולות המנדט הבריטי לא סומנו כלל.

במכתבו הנידון של ברוור ללשכה הראשית של הקקל, הוא המשיך לנסח במדוייק את גישתו האידיאולוגית והחינוכית בעיצוב המפה:x

מפתינו צריכה לשמש גם לידיעת העבר וגם לידיעת ההווה, כי אין ביכולתנו להוציא לאור מפה היסטורית לחוד וחדישה לחוד. לכן אכניס את השמות החשובים ביותר בעבר ובהווה. הערכת החשיבות נתונה, כמובן, לטעמי ולהבנתי, וקל יהיה לכל מבקר שטחי, שאינו בקי בקושי הטכני, לבוא איתי במשפט על מקום פלוני או אלמוני של נכנס. הנני מקבל עלי מראש את האחריות בעד השמות שאכניס, ואין רצוני לדון בעניין זה עם מי שהוא, כי זהו עניין לישיבות אין סופיות.

מאחר שריבוי שמות אינו מעלה לצרכי הוראה, לכן נוציא בעד בתי הספר מפה עם שמות מועטים, ואחכ נוסיף על אותה הטבלא דמות לצרכי הגדולים

הגישה לסלקציה כרטוגרפית מנקודת המבט הציונית נעשתה על ידי עורך המפה א.י. ברוור שהודיע על כך ללשכה הראשית כשהציג את הפרוגרמה למפה. הוא ידע כי עניין בחירת המקומות והיישובים ודרך הצגתם הגרפית הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין של עורכי המפות, וכתב ללשכה הראשית כי:xi

בהתאמת שמות עתיקים לישובים קיימים ולחרבות, הנני נוהג זהירות רבה, לכן הנני כותב בכל מקום שאין הזהות בטוחה ב 90% את השם הערבי קודם, ואחכ את השם העברי. ורק במקרים שהשם העברי בטוח הנני כותב אותו קודם. לפעמים אני מוסיף גם סימן שאלה, כדי להדגיש את חוסר הבטחון בזהות המקום..

ארבעה מיני כתב לשמות: א) לשמות עבריים וארמיים היטוריים (שנזכרו במקורות קדומים) ב) שמות עבריים חדשים כגון תא, פת, עיר יזרעאל, ג) שמות ערבים ותרגומים מהם, ד) שמות זרים (יוונים, רומיים פיניקיים). גודל האותיות לפי מספר האוכלוסין בארבע דרגות.”

עוד מציין ברוור בתוכניתו למפה הנידונה, כי במפה יהיו חמישה צבעים: צבע אחד יהיה מוקדש לקרקעות היהודיים ולעתיקותיהם (חרבות בתי הכנסת, ערי הכהונה בגליל, עתיקות ירושלים במפה מיוחדת של העיר)”. כמו כן הדגיש ברוור שגם ייסמן בסימן מיוחד את הישובים החקלאיים שלנו (מושבה, קבוצה, מושב, משק הכשרת פועלות ובית ספר חקלאי)”

ברוור האמין איפוא, כי מאחר וזוהי מפה מדעית עברית, שהוצאה לצרכים חינוכיים ושימושים כלליים על ידי היישוב העברי ברור כי הפרטים שיוכנסו אליה צריכים להתאים לקהל היעד מחד ולאידיאולוגיה של היזם והמוציאים לאור. הגישה הכרטוגרפית שהציג ברוור, תאמה את מדיניותה התעמולתית של הקקל, שנבעה מתפיסת המרחב של ארץ ישראל, כפי שהוצהרה על ידי ראשיה. דוגמה לכך אפשר למצוא בטקסט של הלשכה הראשית, שנכתבה לעיתונות העברית וללשכותיה בעולם, לרגל פירסום המפה שנערכה על ידי ברוור: “על יסוד של מפה הפיסית ינתנו כל הדרכים וכל המקומות הישוב החשובים כעת בתוכם כל הישובים העבריים ומלבד זה כל מקום חשוב בתולדותינו בין שהוא מיושב ובין שהוא חרב. משמרות הכהונה שבגליל וחרבות בתי הכנסת הנראים יסמנו בסימנים מיוחדים.” xii

אבל לא נקדים את המאוחר למוקדם. עוד לפני שהופיעה לאור מפת הקיר הנידונה, הועברה בקשה על ידי הקרן הקיימת אל מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית, על מנת שזו תאשר את השימוש במפה בתוך כתלי בתי הספר העבריים. פניה זו הגיעה לשולחנו של יוסף עזריהו (אוזרקובסקי, 1872-1945) שהיה איש העליה השניה, ומנהל בית הספר הריאלי בחיפה בזמן מלחמת העולם הראשונה. עזריהו היה המפקח על החינוך התיכוני ודמות מפתח בבניית תוכניות הלימודים לבתי הספר העבריים. עזריהו היה קרוב לנושא הגיאוגרפיה, ובעל חוש התבוננות חד והוא הגיב בצורה מקצועית לחלוטין גם על נושא הסלקציה היישובית, בהתאמתה של המפה לצרכי בית הספר.xiii

עזריהו כתב כי מהכפרים יש לסמן רק [הדגשה במקור] את החשובים ביותר או מבחינת אוכלוסייתם או מפני ערכם הכלכליאבל צריך לסמן כפרים קטנים אם הם נמצאים על דרכים ראשיות. מהמקומות ההיסטוריים, הוא ממליץ לסמן רק את אלה הקשורים למאורע היסטורי ידוע אבל לא כל המקומות שנזכרו בתנך, בתלמוד או במקורות הסטוריים אחרים“. כמו כן הוא הדגיש כי אין להגזים בסימן המוסכם של יישובים עבריים, ולא ליחס להם סמל של מגן דוד שהוא גדול מדי ביחס לגודל המקום“. כמו כן אין לכתוב את שמות המושבות העבריות באותיות גדולות יותר מאלה של שמות יישובים ערביים מאותו סדר גודל של אוכלוסיה. עזריהו אינו מתעלם מהישוב הערבי, וכתב במפורש ללשכה הראשית, כי יש לסמן במפה את כל שמות הערים הערביות בארץ להוציא את ירושלים וחברון, וכמו כן יש לכתוב במפה את השמות הערביים “(בכתב אחד קטן יותר)”, של ההרים הנחלים וכדומה. עזריהו התנגד לתוכנית לסמן על גבי מפת הקיר הראשית את גבולות השבטים, וכן ציון שמם של שבטי ישראל. במקום זאת הציע להוסיף מפית קטנה של שבטי ישראל בשולי המפה. כן ביקש שהמפה לא תדגיש בצבע חזק את אדמות היהודים, כדי לא לטשטש את המידע האחר שמופיעה. אין לחשוד כי גישתו של עזריהו לא נבעה מהשקפת העולם הציונית על המרחב, אך הוא ביקש למתן את התעמולה הכרטוגרפית העברית שבמפת הקקל בהתאמתה לבתי הספר העבריים.

לעומת עזריהו, שביקר את הגישה במפת הקיר שהכין ברוור לבתי הספר, הגיע ביקורת נוספת גם בעניין התאמתה של המפה לצרכי הלשכה הראשית שדרשה בחירה שונה. זאת ניתן ללמוד ממכתב ששלח א.מ. אפשטיין, מראשי הפקידים בלשכה הראשית אל אברהם ברוור. אפשטיין ראה את הטיוטה לרבע המפה הראשונה שהוכנה על ידי ברוור, וכתב: xiv

המפה שאנו מתקינים עתה נועדה אך ורק לצרכי תעמולה בשביל עסקני הקהקל וגם בשביל התורמים. משום כך אין צורך להרבות בכמה וכמה פרטים, שאולי יש בהם עניין מדעי, אך בודאי אין הם עשויים לעורר תשומת לבו של עסקן או של התורם סתם….מנקודת מבט זו ברור איפוא, שעלינו לפרט את כל הישובים של היהודים בארץ לכל פרטיהם, אבל אין צורך לסמן, למשל במפת הנגב את כל הכפרים וההרים [הערביים] ששום עסקן סתם אינו יודע אפילו על מציאותם. למה למשל פרטים כמו ראש אל חורשה‘, גבל גיהשאי וכד‘? לדעתנו צריך להשאיר בחלק זה רק את המקומות ההיסתוריים הידועים ובשאר המפה יש לציין בצבעים רק את ההרים והנחלים החשובים ביותר.”

אפשטיין דורש מברוור כי יגביר את העבריות של המפה, על ידי השמטת שמות מקומות הנוגעים לתרבות הערבית וליישובם בארץ. וזאת מאחר, ולדעתו של אפשטיין, אין פרטים אלה מעניינים את קהל המשתמשים הפוטנציאליים.

הויכוחים על מהותה הכרטוגרפית של מפת הקיר ומשמעותה לחינוך העברי, לא היו סוף ייסוריה של מפה זו. וכך מתאר הקומוניקט שפירסמה הקקל לרגל הופעת המפה.xvמראשית המשא והמתן בדבר המפה [עם ברוור והוצאת אומנות] הודיע האדון אוסישקין איש הברזל, שמפה זו תעשה כולה בארץ, והגברת פרסיץ ענתה על כל הטענות שאין לנו עוד יכולת טכנית למפעל כזה.” שלוש פעמים החלו בהכנת השרטוטים, ומחלקת המדידות הממשלתית המנדטורית יעצה לפנות להכנת המפה אל מחלקת המדידות בארץ מצרים שיש לה את היכולות הטכניות לביצוע המפה.

אבל לבסוף ניצחה העקשנות היהודית את כל הקשיים והמפה הופיעה לראש השנה תרצב, יצאה משוכללת הן מצד הדיוק המדעי והן מצד הטכני, כאחת המפות הטובות [כמו] באירופה המערבית. יש עמים בעלי מסורת של דורות אחדים בעבודות קרטוגרפיות אשר אין ביכולתם להתפאר במפעל כמפת ארץ ישראל העברית החדשה..ראויים לתהילה לא רק שני המוסדות המוצאים לאור [הקקל ואומנות] אשר ידם לא רפתה למרות הקורבנות החדשים שנדרשו מהם כל פעם שנכשל אחד הנסיונות, כי אם גם עורך המפה הדר ברוור והמשרטט הראשי מר בן ניסים (יליד ירושלים) והצינקוגרף הממשלתי דאיליאה (איטלקי נוצרי) והאחים קויפמן בעלי הליתוגרפיה ביפו. כולם עבדו עבודה שלמה ותמה והודות למרצם וסבלנותם יצאה מפת ארץ ישראל בארץ ישראל בשכלול שלא זכה לו עוד נסיון ראשון במקצוע הקרטוגרפי בשום ארץ.מפת ארץ ישראל החדשה היא לא רק עזר שימושי בחינוך ובעבודה, כי אם גם קישוט נוי שמקומו בכל חדר כתיבה עברי.”

מפת הקיר של הקקל, בעריכתו של ברוור, הופיעה כאמור כבר בראשית תרצב, והמשיכה והופיעה בהדפסות נוספות, בגדלים אחדים ולצרכים שונים במהלך שנות השלושים.(וילנאי 1944). לפיכך, במפות שנעשו על בסיס מפה זו הועברה הלאה השקפת העולם של ברוור, ותפיסתה הכרטוגרפית של הקקל. כך לדוגמה, כמות היישובים הערביים המופיעים בהן קטנה יחסית. הטיה כרטוגרפית זאת יוצרת את הרושם של מרחב הארץ הוא דליל אוכלוסייה. תופעה זו ניכרת בעיקר באיזורי הגליל והרי יהודה ושומרון, צפופי האוכלוסיה הערבית בשנות השלושים. הצגת מרחבים דלי אוכלוסיה אלה של האזורים ההרריים, בולטת על רקע הפירוט והדגשת היישובים העבריים בעמקים, היוצרים במפה תחושה של אזורים עבריים צפופי אוכלוסיה.

איור 3 “ועל הקיר מפה“, מפת ארץ ישראל, תשח

הבחנה כרטוגרפית בין המרחב הציוני, והמרחב הערבי במפות הקקל, מתחזקת על ידי ההבדלה בין ישובים עבריים שונים, לעומת סימן מוסכם הומוגני שניתן ליישובים ערביים. לדוגמה, במפת התעמולה, משנת 1934, שהוצאה במהדורות נוספות, קיימת הבחנה כרטוגרפית בין יישובים עבריים המסומנים בעיגול בעל צבע שחור מלא, המגביר בעין את עוצמת המקום, לבין יישוב ערבי שסומן בעיגול ריק ובצבע הרקע דהוי.xvi היישובים העבריים מובחנים בהדגשה על ידי קווים נוספים מתחתם, על פי מידת הסיוע שקיבלו מקרן הייסוד: כאלה שנוסדו עי קרן הייסודהודגשו בקו שחור, לעומת אלה שרק נתמכו על ידה, הודגשו על ידי קו חלקי. הדגשות אלה מגבירות את עוצמת הסימן של המקום במפה, ולפיכך מגדילות את רושם החשיבות של ההתיישבות הלאומית על אדמות הקקל. במקביל יישובים עברים פרטיים, כגון זכרון יעקב, נס ציונה, תלמונד או כפר הס לא זכו לשום הדגשה נוספת במפה, ונראה כי גורלם הכרטוגרפי היה בדרגה אחת מעל סימון הכפר הערבי במפות אלה.

מפת הארץ שעל גבי הקופסה הכחולה

הקופסה הכחולהלא היתה רק כלי קיבול לאיסוף פרוטות, או פריט מרכזי בטקסים שפותחו בהשראת הקקל, אלא גם מכשיר חשוב להעברת מסר פוליטי. המסר הועבר בעזרת המפה שצויירה (ועדיין מצויירת על גביה) “מפת ארץ ישראל“, שהיא מפה הטעונה במטענים כבדים של תעמולה. בה חזו מידי יום מאות אלפי ילדים בחינוך העברי שהשתתפו בטקסים של הקקל.

עד סוף שנות העשרים, היו הקופסאות הכחולותבעלות מספר עיצובים. העיצוב השכיח היה של קופסת פח מלבנית, צבועה בצבע כחול בכל עבריה. על חזיתה הופיעו סמלים ציונים ויהודיים, כמגן דוד“, או גור אריה יהודה“, וכתובת עם שמה של הקקל. (ברגל, 1999). באותם ימים, היתה נטיה לעטר את שערי הבטאון של הקקל – קרננו“, במפות, וכן לעשות פוטומונטזיים גרפיים מעניינים. בפעם הראשונה מוצאים את השילוב של מפת ארץ ישראלעל גבי הקופסה, בשער של קרננו“, מחודש חשוון, תרפט, נובמבר 1928. הגרפיקאי של אותה חוברת היה כנראה פסח עירשי, והוא יצר איור שברקע שלו הופיעה הקופסה הכחולה הקלסית, ועל גביו מוטלת מפת ארץ ישראל: מהליטני ועד באר שבע ומהים ועד המדבר.

בתחילת שנות השלושים, כשניגשו לעצב מחדש את הקופסה הכחולה הקלסית, אימצו את הרעיון הנל שהופיע בקרננו“, וכך פורסם דבר העיצוב החדש ב 1934-: “…”על הקופסה החדשה מצויר בצבע לבן על רקע כחול מעבר מזה מפת ארץ ישראל עם ציון שטחי הקרקע שנגאלו בתרומות העם ועם הכתובת קרן קיימת לישראל‘, מעל למגן הדוד, ומעבר מזה מצוירת מונוגרמה של הקהקל עם מגן דוד על רקע כחול לבן.”xvii בהתבוננות במפת הארץ שעוצבה על גבי הקופסה הכחולה, בשנות השלושים הראשונות, אפשר לראות כמה מסרים תעמולתיים, שאפיינו את דרכה באותם ימים, ושהועברו בעזרת עיצובה.

איור 4. “הקופסה הכחולהעם מפת ארץ ישראל, 1945

המפה של הארץ, מצויירת בצבע לבן, ללא גבולות, ובתחום שמשתרע מאזור באר שבע צפונה לתוך לבנון, ומזרחה למדבר. על גבי הרקע הלבן, מופיעה בצורה בולטת באמצע חזית הקופסה, מערכת נהר הירדן ושלושת האגמים. הצבע הלבן אינו מסתיים בחזית הקופסה, אלא גולש ונמרח גם על צידה הימני. המפה שעל הקופסה, מציגה לפיכך, מרחב צבוע בלבן, ללא גבולות, שעוצמתו מוגברת על רקע הצבע הכחול של היםהתיכון. היה במפה זו ביטוי להשקפתו של אוסשקין לגבי תחומה של ארץ ישראל, והתנגדותו לקריעת עבר הירדן המזרחיממנה.

דמות הארץ הופיעה כאמור כשטח צבוע לבן על גבי חזית הקופסה וצלעותיהמרחב ריק, ללא ישובים וללא תושבים. אמנם הערים הגדולות ירושלים, תלאביב וחיפה מצויינים על גביה, אך בכתב קטן ולא בולט על רקע הריקנות הגדולה של המרחב הלבן. אפשר לטעון כי באיור סמלי, קטן על גבי הקופסה הכחולה, לא ניתן להציג ממילא את כל היישובים, ומטרתו היתה להדגיש רק את אדמות הקקל, ולהבליטם לעומת השטחים שעדיין לא נגאלו, טעון שהוא הגיוני ומקובל.

אנשי הקקל האמינו כי המפה על הקופסה הכחולה, תחזק את דמותה החיובית, ותסביר את מעשיהם בארץ. באותה העת, במאבק הפנימי בתוך התנועה הציונית, סברו אנשי הקקל כי עדיף שידגישו בפירסומים השונים את האדמות של הקקל“, שתופרדנה בדרך כרטוגרפית (צבעים עזים) מאדמות שנגאלו על ידי יהודים אחרים – היינו הסקטור הפרטי.

שיטה זו של הדגשת אדמות הקקל בצבע חזק, הביאה לתפיסה מהירה יותר של העין את האלמנט הבולט. אם נזכור כי באותה תקופה (שנות השלושים) היה שטח אדמותיה קטן, הרי ברור כי הדגשתם בצבע עז, לעומת שאר האדמות, הגביר בדימוי את גודלן היחסי, והביא להקטנת הדימוי של שאר גואלי הקרקע היהודיים בארץ. הבלטת אדמות הקקל, נעזרה בעובדה נוספת: אדמותיה היו מרוכזות בכמה גושים גדולים שהיתה בהם רציפות מרחבית בעיקר עמקי יזרעאל זבולון. לעומת זאת קיים מצב של פיזור הגושים של אדמות היהודיםשהחליש אף הוא את עוצמת הצבע שהעין קלטה בהתבוננות במפות.

ההטיה הכרטוגרפית הזאת (הבחנה בעוצמת הצבע של האלמנטים) החלישה במפות מקומות בהם היו גושי אדמות גדולים שלא היו בידי הקקל, כגוש האדמות הפרטיות שהשתרע מחדרה ועד בתשלמה. כך גם החווירובמפות הקקל גושי האדמות של המושבות בגליל המזרחי, ואדמות המושבות במרכז הארץ.

עדות חשובה להשערה כי לא היתה מיקריות בציורי המפות של הקופסה הכחולה, אפשר לראות בידיעה שהופיעה בשנת 1947, בבטאון קרננו“, שדיווח כי הופיע דגם חדש קופסה כחולה וכך נאמר:xviii “…מפת אי המצוירת עליה מביאה כבר את הכתמים הצפופים יותר [הדגשה במקור] של אדמות הקהקל ושל אדמה יהודית באי, והיא ממחישה בבהירות הן את ההתקדמות שהושגה והן שטחי הריק והשממה שעוד מצווים אנו לגאול כדי לתת קרקע תחת רגלינו..” בידיעה קצרה זו, מתוארת העובדה כי האיור של מפת הארץ שעל גבי הקופסה, אמנם בה לשרת את תעמולת הארגון, ההדרת פעלו (“הכתמים הצפופים יותרוממחישה בבהירות את ההתקדמות שהושגה“) וכן את הדהלגיטימציה של בעלי האדמות הלא יהודיים בארץ (“הריק והשממה“). מכאן כי תוך כדי האדרת שם הארגון ופועלו, ניתן היה באמצעי הכרטוגרפי להביא להקטנת חשיבות אדמות האחר” (השלטון הבריטי, הערבים או הסקטור הפרטי) ולתרום בכך לדהלגיטימציה שלהם במאבק הפוליטי והחברתי שהתנהל באותם ימים.

לא כולם היו שבעי רצון עם העיצוב של מפת ארץ ישראל על הקופסה הכחולה, וכאשר הפצת הקופסה הכחולה בעיצוב החדש התרחב, והיא הגיעה לאוסטריה, עורר העיטור תגובה שלילית, ולכן כותבת הלשכה הארצית בוינה לירושלים:xixהאגף הריביזיוניסטי מצא פגם [ובכתב יד, בעברית נכתב: מפת אי על הקופסה] – עבר הירדן לא נראית על הקופסאות, האם מכך צריך להסיק שהקרן הקיימת ויתרה על עבר הירדן?” תגובת הלשכה הראשית, החתומה על ידי פ.לאין מרתקת:xx

אנו רואים בטענת הציונים הריביזיוניסטים, שנמסרה במכתבכם, אחת התואנות מחוסרות היסוד כלפי קרננו שאנו שומעים מהם לעתים תכופות. אולם מי ברדעת ובראחריות שיתיחס ברצינות לטענה שהקהקל מותרת על עבר הירדן. גם במפת הקופסה יוכל כל מי שאינו מחפש מומים לראות את עבר הירדן בכל הקרקע שמשמאל לירדן הנמשך גם על צלע הקופסה. אגב, בקופסאות שהוכנו באי גדול השטח הזה עוד יותר גם על הצלע הקדמי של הקופסה“.

אפשר לומר, כי תשובת הלשכה הראשית ללשכה הארצית בוינה, מאשרת כי לא היתה מקריות בעיצוב המפה שעל הקופסה הכחולה מפה ללא גבולות והמשתרעת גם על שטחי עבר הירדן מזרחה (על צלע הקופסה“). זהו איפוא, ייצוג גרפי של הצהרה פוליטית שנאמרה על ידי הארגון והעומדים בראשו. כפי שהתעמולה הפוליטית מצאה את גלגולה והופיעה במפות המדעיות, כן היא שודרה מעל גבי האיקונין החשוב ביותר של הקקל. הנגדת הצבעים (כחול חזק לעומת לבן), וקו הירדן המודגש במרכז השטח הלבן, היו לפיכך אמצעי כרטוגרפי קל ונוח לקליטת העין, ולהעברת המסר הפוליטי, שאליו נחשפו לא רק בוגרים אלא גם מליוני ילדים בחינוך העברי, ששמו את פרוטותיהם בטקסים המיוחדים.

סיכום

במפגש בין גוף כלכלי שעסק בגיוס כספים למען רכישת אדמות עבור תנועה לאומית (הקקל) ובין מערכת חינוך חדשה המתהווה והולכת, התחברו הצדדים זה לזה. מפת ארץ ישראל, שימשה אחד הייצוגים התרבותייםמוסדיים החשובים ביותר שבהם השתמשה הקקל לצורך הסברת עמדותיה, מטרותיה והישגיה. בהיותה גוף ביצועי, עמדו לרשותה המשאבים ליצר ולהפיץ את מפת הארץ בדרכים שונות בקרב הצעירים.

כפי שניסינו להראות במאמר, ידעו אנשי מחלקת התעמולה לנצל את המדיום המפתי בצורה מתוחכמת מאוד להעברת מסריהם, ויישמו את שפיתחו עושי המפות במרכז אירופה בתקופה זו. הם ידעו לנצל את הטכניקה הכרטוגרפית המדעית, ולרתום אותה לפעילות ההסברה והתעמולה הציוניים. לנצל עד תום את טכניקות ההסמלה, וההפשטה של המפה כמודל של המציאות. בעיצוב המודל של מפת ארץ ישראל“, הם ערבבו בין המציאות של תקופתם, ובין שאיפותיהם הפוליטיות. ועל כגון אלה, נזכיר את הערתו של מונמונייר (Monmonier 1991 ) כי בתהליך בניית המודל המפתי, חייבים להשתמש בשקרים לבניםלצורך ייצוג המציאות, ולפיכך ניתן גם להחדיר למפה שקריםאחרים על מנת להשפיע על תפיסת המציאות ופרשנותה על ידי המשתמשים במפות.

עיצוב המציאותהמשתקפת במפות הקקל לא היתה רק עבודתו היצירתית של גרפיקאי מסויים, אלא מדיניות ברורה של אנשי המקצוע והנהגתה הפוליטית. בהשפעתם, תכנונם והנחייתם נוצרו כמה מהייצוגים המפורסמים ביותר של מפת ארץ ישראל“, כגון מפת הקיר של אברהם יעקב ברוור, והמפה על הקופסה הכחולה“. אלה ליוו התלמידים בכיתותיהם במערכת החינוך העברית בארץ ובתפוצות לא רק בתקופות היישוב אלא גם שנים רבות לאחר הקמת מדינת ישראל. בכך הפכו מפות אלה למודלים מוכרים ומקובלים של המציאות הנקראת ארץ ישראל“.

הערות

i. האטלס שנקרא אטלס זבוטינסקי“, נערך גם על ידי ש. פרלמן, והופיע בלונדון, 1926, בהוצאת ספר. בראשית שנות השלושים, כאשר אזלה המהדורה הראשונה של האטלס, ניהל ש. פרלמן מומ עם א.י.ברוור על הוצאת מהדורה משותפת שניה בעריכתם. מסיבות שונות לא יצא העניין לפועל וא.י. ברוור, בשיתוף אומנותובעזרת החומרים הכרטוגרפיים של הוצאת פילפסבלונדון, הוציא בשנת 1936 את המהדורה הראשונה של האטלס שלו. ברצוני להודות לפרופמשה ברוור על הארותיו בעניין זה.

ii . שם, תיק 2387.

iii . שם, תיק 2387, מכתב מיום 26.7.29

iv .שם, תיק 3496 מכתבו של הלפרין 25.11.29

v . דוד פאר, “טוב לנוע בדרכים“, משחקטיול סביב ישראל השלמה, הוצאת א. גינדי (שנת הוצאה לא ידועה)

vi . מתוך הקומוניקט לעתונות של הקקל, לרגל הופעת המפה של ברוור, 1930. ארכיון התיוני, KKL5, תיק 3504.

vii. חוזר של הלשכה הראשית ללשכות הארציות, מיום 28.12.1925, KKL 5, תיק 984. המפה השלישית שהופיעה באותה תקופה על ידי הקקל, הודפסה בתלאביב, ואין עליה פרטים נוספים.

viii. מכתב הסכמה של הקקל, לתנאי השכר של ברוור,מיום 18.12.1928, KKL 5, תיק 2396. מפה זו הוצאה על ידי הוצאת אומנות, הן לצרכי התעמולה של הקקל והן לצרכי בתי הספר, תוך הכנסת השינויים מתאימים על פי הערותיו של יוסף עזריהו.

ix. מכתב של ברוור ללשכה הראשית, מיום יג ניסן תרץ, KKL 5, תיק 3503-1

x . מכתב של ברוור ללשכה הראשית, מיום 14.4.1030, KKL5, תיק 3503-1

xi . שם.

xii. קומוניקט של הלשכה הראשית ללא תאריך, כנראה סתו 1931, KKL 5, תיק 3504

xiii. מכתב של עזריהו ללשכה הראשית 15.4.1930, שם

xiv. מכתב של אפשטיין לברוור, 17.7.1931, KKL 5, תיק 3506. הכנת המפה התארכה מעבר לצפוי, ונמשכה יותר משנתיים, ראה תיקי הקקל, שם.

xv. קומוניקט של הלשכה הראשית ללא תאריך, כנראה סתו 1931, KKL 5, תיק 3504

xvi. ראה מהדורת 1938, מפת ארץ ישראל“, קנה מידה 1:500.000, הוצאת הלשכה הראשית של הקקל, ירושלים.

xvii. “קופסה חדשה“, 1934, קרננו, שנה יב, גליון אעמ 4. בקטלוג תערוכת הקופסה הכחולה, שהוצא עי אגף ההסברה של הקקל, 1991, עמ 4, מוצגת קופסה שנוצרה בארהב, ועליה מפת ארץ ישראל, ונכתב כי נעשתה בשנות העשרים. לא נמצאו בתיקי הקקל של הלשכה הראשית, והלשכה בניויורק, שום מסמכים המאוששים טענה זו. מפה חדשה הופיעה על הקופסה הכחולה בשנת 1947, ראה בהמשך.

xviii . קרננו, 1947, כרך כד, גליון ב‘, עמ 10

xix. מכתב הלשכה הראשית בוינה, 15.1.1935, KKL 5, תיק 6249

xx. תשובת הלשכה הראשית, מיום 29.1.1935, שם. יש לציין כי כמה מתכונות אלה של המפה על הקופסה הכחולה המשיכו להופיע עליהן עד ימינו אלה

רשימת מקורות

אנדרסון, ב. 1999, קהילות מדומיינות,האוניברסיטה הפתוחה, תלאביב

ברגל, י., 1999, סוכנת תעמולה ארץ ישראלית, הקרן הקיימת לישראל 1947-1924, אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, חיפה

טרטקובר, ד. (עורך), 1999, טיול בארץ, משחקים מחנותו של מר ברלוי, הוצאת המוזיאון לארץ ישראל, תלאביב

מעוז, ע., 1995, פולחני מדינה, חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956, המרכז למורשת בן גוריון, שדה בוקר.

קרמון, י., 1984, “לדמותו של אברהם יעקב ברוור הגיאוגרף“, ארץ ישראל, , כרך 17, עמיז

מעוז, ע., 1995, פולחני מדינה, חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956, המרכז למורשת בן גוריון, שדה בוקר.

Ager, J., 1978, “Maps & Propaganda”, Bulletin, Society of University Cartographers, Vol.11, pp.1-15

Black, J. 1997, Maps and history: constructing images of the past, New Haven : Yale University Press

Boggs S., 1947, “Cartohypnosis” Scientific Monthly, Vol. 64, pp 469-476

Herb, G. and Kaplan, D., 1999. Nested ideologies: nationalism, territory and scale, Rowman&Littlefield, Lahnam

Monmonier, M., 1991, How to lie with maps, University of Chicago Press, Chicago

Speier, H., 1941, “Magic Geography”, Social Researcher, Vol.8, pp. 310-330

Wood, Denis. 1972 , “Human factors in cartographic communication”, Cartographic Journal, Vol.9 pp. 123-132

רשימת מקורות

אנדרסון, ב. 1999, קהילות מדומיינות,האוניברסיטה הפתוחה, תלאביב

ברגל, י., 1999, סוכנת תעמולה ארץ ישראלית, הקרן הקיימת לישראל 1947-1924, אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, חיפה

טרטקובר, ד. (עורך), 1999, טיול בארץ, משחקים מחנותו של מר ברלוי, הוצאת המוזיאון לארץ ישראל, תלאביב

מעוז, ע., 1995, פולחני מדינה, חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956, המרכז למורשת בן גוריון, שדה בוקר.

קרמון, י., 1984, “לדמותו של אברהם יעקב ברוור הגיאוגרף“, ארץ ישראל, , כרך 17, עמיז

מעוז, ע., 1995, פולחני מדינה, חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956, המרכז למורשת בן גוריון, שדה בוקר.

Ager, J., 1978, “Maps & Propaganda”, Bulletin, Society of University Cartographers, Vol.11, pp.1-15

Black, J. 1997, Maps and history: constructing images of the past, New Haven : Yale University Press

Boggs S., 1947, “Cartohypnosis” Scientific Monthly, Vol. 64, pp 469-476

Herb, G. and Kaplan, D., 1999. Nested ideologies: nationalism, territory and scale, Rowman&Littlefield, Lahnam

Monmonier, M., 1991, How to lie with maps, University of Chicago Press, Chicago

Speier, H., 1941, “Magic Geography”, Social Researcher, Vol.8, pp. 310-330

Wood, Denis. 1972 , “Human factors in cartographic communication”, Cartographic Journal, Vol.9 pp. 123-132

Advertisements