דימויי נוף הארץ

דימויי נוף הארץ בתעמולה הקק״ל בתקופת היישוב
מתוך: מותר, 2003, גליון 11, עמ 28-19
מבוא

תעודת יום הולדתמחקרים הצביעו על כי אתרים גיאוגרפיםשונים (הרים, נהרות, בתים, שדות…) נטענים על ידי התרבות במערכת של מטענים סמליים ומשמעויות, ההופכים אתרים אלה למקומות“.i עוד הצביעו החוקרים, כי אנשים החיים בקונטקסט תרבותי מסויים, רוכשים בעזרת מערכות הסוציאליזציה החברתיות את תחושתם לגבי המרחב, היינו את זהות המקום. לכן במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, מושם דגש בגילים הנמוכים, בהם מתפתחת הזהות האישית, על הוראת נושאים כמולדת וגיאוגרפיה, שבהם מועברים המסרים האידיאולוגיים לגבי המרחב.ii

הטענת אתרים גיאוגרפיים במשמעויות תרבותיות היא אחד התהליכים המוכרים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי, שבו מחברים אירועים היסטוריים, החשובים לנרטיב התקומה, עם אתרים ספציפיים. אתרים אלה יכולים להיות בסדרי גודל שונים, החל ממרחב מצומצם כחדר (“חדר העבודה של חוזה המדינה“), דרך מונומנטים כפסלים עצים, גנים או בתי קברות, ועד לחבלי ארץ שלמים.iii תהליך הפיכת אתר גיאוגרפי למקום בעל משמעויות תרבותיות הוא מגוון ומושפע מאירועים ומהחלק שתופס המרחב הזה בתודעה הלאומית. יש מקרים שבהם תהליכי ההבנייה של זהות מקומות הם תהליכים סטיכיים, ארוכי טווח מבחינה היסטורית, ואילו במקרים אחרים, התהליכים מהירים יחסית ומתוכננים על ידי בעלי ענייןושליטה חברתיים. “בעלי ענייןאלה עשויים להפיק מתהליך הבנייה של מקומות, תועלת ממשית או סמלית, החשובה להישרדותם הארגונית, ולהמשך ההגמוניה שלהם במערכת החברתיתתרבותית.

פרט למקרים הנזכרים של הבניית זהות המקום והטענת משמעויות באתרים גיאוגרפיים, האופייניים לתהליכים חברתייםתרבותייםאידיאולוגיים, הרי יש מערכת נוספת, שהופכת אתרים למקומות“, וזוהי המערכת הכלכלית. בחברה צרכנית יש משמעות כלכלית למרחב“, המתבטאת במחירי קרקעות או במחירי דירות. ארגונים, המרוויחים ממכירת המרחב, כגון חברות התיישבות או בנייה, מפעילים מנגנונים המשפיעים על הביקוש לאתריהם, וככל שהביקוש גדל כך גדל הרווח של ארגונים אלה. במערכות הכלכליות האלה הטרמינולוגיה המקובלת היא של שיווקאו מכירתמקומות, הנעזרים באמצעי פרסום רבי עוצמה על מנת לייצר את הביקוש הנכסף.

הפיכת אתרים גיאוגרפייםלמקומותממניעים תרבותיים או כלכליים, קשורה ליצירת דימוי של מקום ולהפצתו ברבים. יוצא אפוא, כי מקום“, הוא אלמנט מרחבי, הטעון במשמעויות ובדימויים, ונתפס כבעל זהות נבדלת ונפרדת ממקומות אחרים. המקומות נבדלים לא רק במיקומם אלא גם בפונקציות שהם ממלאים במכלול החברתיתרבותיכלכלי. בניית הזהות של מקומות המיוצרת על ידי החברה, נתמכת ביצוגים תרבותיים מגוונים: שירה, סיפורים, טקסים, סרטים, עיתונות. הדושיח המתמשך בין קבוצה חברתית מסויימת לבין המרחב, יוצר את הייצוגים המגוונים המסייעים להפיכת מרחב נטראלי“, למערכת של מקומות, שעליהם מוכנים אף למסור את הנפש. יוצא אפוא, כי שלושה מרכיבים שונים נפגשים בכל מקום“: האתר הגיאוגרפי, הייצוגים התרבותיים המיוחסים לו, והתפיסה האישית של המקום.

במהלך גיבושה מתנועה חברתית לממשות מדינית, הפכה התנועה הציונית אתרים בפלשתינהלמקומות בארץ ישראלבתהליכי טרנספורמציה סמבולית, שסביבם גובשו תביעות פוליטיות או כלכליות.iv ברור שהתהליך הנל נשען על המסורת היהודית, שהעניקה סמבוליזציה לנוף הארץ במשך אלפיים שנה, בעזרת ייצוגים מהתנך ופרשנות בקונטקסטים היסטוריים ותרבותיים. ברצף ההבנייה הזאת של הזהות הציונית היה לקרן הקיימת תפקיד מרכזי ביצירת המיתוסים של מקומות ובהפצתם היתה זו אסטרטגיה מרכזית בתעמולה, תוך ניצול מגוון עצום של אמצעים והזדמנויות: נאומים של שליחים ומנהיגים, פרסומים בכתב או ביצוגים חזותיים, טקסים בבתי הספר ובגני הילדים ועוד.v אנשי הקקל השתמשו במהלך התקופה הנחקרת בשלושה דפוסים של התייחסות למקומות: הנגדה, הבלטה והתעלמות. דפוסי התייחסות אלה הביאו ליצירת זהות של מקומות ספציפיים, תוך הבלטתם במרחב הסמלי והממשי בו היא פעלה. בעיני אנשי הקקל, ארץ ישראל לא היתה מרחב בעל ערכיות שווה, והם הנציחו זאת תוך יצירת מערך ברור של נוף מרכזי אידיאלי לעומת נוף שוליים.

נופי הקרן הקיימת

TRACTORא. הנוף האידיאלי

הנוף האידיאלי הסמלי של הארץ ביצוגי הקקל עוצב בקווים כלליים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כפי שאפשר ללמוד מכריכתו של ספר הזהבהשני של הקקל, שעוצב בשנת 1913 על ידי אומני בצלאל.vi על גבי כריכה זו מופיעים בריקוע אומנותי איורים של כורמים ויוגבים, רועי צאן, זורעים וחורשים, המקיפים את דמות סמלית של איכר עברי החורש בשדות הנמשכים עד האופק. הנוף, הנשקף מאיורים אלה, הוא נוף של אידיליה כפרית מקראית, בהרי יהודה. העדפה רגיונלית של הרי יהודה וירושלים השתקפה אף בבולי הקקל ואפיינה את התקופה, שנמשכה עד תחילת שנות העשרים. משנות העשרים עד אמצע שנות הארבעים, זכה צפון הארץ בכלל, ונופי העמקים בפרט, לייחס מועדף בתעמולת הקקל ובפרסומיה.

הדמות האידיאלית של הארץ כארץ של איכרים וכפרים היתה אחד מאבני הפינה המתמשכים באידיאולוגיה של הקקל, שחוזקה עוד יותר בתקופה השנייה, כאשר אוסישקין עמד בראש הארגון. כפי שדעותיו הפוליטיות באו לידי ביטוי על גבי מפות הקקל, כך עוצבו הדימויים הבולטים של נוף הארץ על פי תפיסת העולם האגררית שלו. תפיסה זו ביטא באמרה:” הכח הפנימי של המדינה זהו הכפר, הברק החיצוני של המדינה זוהי העיר“. תפיסת עולם, זו הביא אוסישקין מרוסיה בביקורו הראשון בארץ בשנת 1891. שעה שנסע מחיפה לנצרת ועבר בפאתי עמק יזרעאל, כתב: “…אתה רואה את כל עושר מתנתהטבע שבמקום הזה ואתה נזכר כמה מאושר היה לפנים העם הנודד בשבתו בארץ הזאת. עצב תוקף את הנפש היום. – ופתאום פתח אחד מתוכנו בשירת האיכרים: עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה..”vii תפיסתו הרומנטית אידיאליסטית של אוסישקין מזכירה את רעיונותיהם של טולסטוי ודוסטוייבסקי באשר לחטאי העיר ולנשגבות חיי הכפר, הלכי רוח שנחשף אליהם כסטודנט ברוסיה. תפיסת עולם זו חיברה בין האושר של העם“, לבין שבתו על אדמתו“, צירוף שמשמעותו התיישבות כפריתחקלאית, ולכן אין פלא כי אנשי המשלחת פצחו בשירת איכרים” – שמילותיה הן מילות התקווה“.

לצד תפיסותיו האידיאליסטיות של אוסישקין לגבי מהות החברה העתידית בארץ, שהשפיעו על דרך הצגת נוף הארץ בפרסומי הקקל, הרי השפיעו עליה אף שיקולי האסטרטגיה הישרדותית של הארגון. היינו, האדמהכנשוא מרכזי של עבודת הקקל בארץ ישראל, היתה חייבת להתבלט בתוך התעמולה, זאת על מנת להוכיח את חיוניותו של הארגון ואת דבקותו במטרות שלשמן הוקם. הנחת העבודה של הארגון היתה כי בססמה הצורך בהאדמה“, ניתן יהיה לפתוח את לבבות היהודים לתרומה, בעיקר כאשר הנשוא – “האדמה” – נתמך ברומנטיקה של החזרה לכפר, כפי שהיה בתקופת הזוהר המקראית.

תמיכה בדעות אלה מצאו אנשי הקקל אצל סופרים ומשוררים עבריים; רבים מהם כתבו יצירות שבהן האדמה ואנשי הכפר תפסו את מרכז העלילה. אין פלא כי במשך כל התקופה הנחקרת המרחב האידיאלי, שאותו מציירת התעמולה הקקלית, הוא מרחב כפרי רומנטי, תוך הפחתת הערך מהמרחבים העירוניים הנבנים בארץ.viii במרחבים העירוניים פעלה היוזמה הפרטית, הנכסים שנקנו ופותחו לא היו נחלת הלאום“, ולכן לא ראו אנשי התעמולה של הקקל צורך לפרסמם כמרחבים עבריים אידיאליים. הדגשת המרחבים הכפריים במכשירי התעמולה והחינוך הצביעו על הכיוון האמיתי והנכון, שיש ללכת בו, על מנת להגיע ליעדים הציוניים הנכספים. התעמולה הקקלית תאמה, לפיכך, את המסרים האידיאולוגיים החברתיים של הכיוון הסוציאליסטי בתנועה הציונית, שגובש מתקופת העלייה השנייה, שהעניקו לכפר ולעבודת האדמה את העדיפויות הסמליות והגשמיות הגבוהות ביותר. ix

——– איור 1: תעודה לכבוד יום הולדת, 1945 עם נופיה האידיאליים של הקקל. אוסף פרטי

——- איור 1א‘, נוף קקל אידיאלי – פרט מוגדל מאיור 1.

המחרשה היתה הכלי העיקרי, שבעזרתו הושגה ההתקרבות אל הנוף האידיאלי, ולפיכך זכתה לתהילה ולהנצחה רחבה בעיקר בייצוגים החזותיים, כגון בפוסטרים, בולים או בסרטי הקקל. לצד המחרשה והכשרת הקרקע להתיישבות הכפרית, שימשו העץ והיער כמכשירים ישירים של בטרנספורמציה שהביאה הקקל לנוף הארץ. בעוד שביצירת הנוף הכפרי התחלקה הקקל בביצוע (ובתהילה) עם קרן היסוד, הרי נושא הייעור כולו היה מסור בידיה, ולכן אין פלא כי מוטיב היער והעץ הפך להיות אחד השכיחים ביותר בפרסומיה ובתעמולתה. זאת משום שהנוף הפתוח האידיאלי של הארץ, כפי שראו זאת בעיני רוחם ראשי הקקל, הוא נוף מכוסה יערות נטועי אדם, המשמשים עדות חיה לגודל המפעל של הפרחת השממה ושינוי האוריינטאליזם של הארץ.x לפיכך העץ והיער מוצגים בייצוגים הקקלים כסמלים חיוביים, ובשילוב האולטימטיבי הנפוץ ילד ועץ. שני מוטיבים אלה מסמלים את התקווה של היחיד והקולקטיב לעתיד טוב יותר, ויצוגם לבש צורות מגוונות: פלקט של ילד הנוטע עץ, קטע מוסרט של ילדים הרצים ביער הרצל, או בסיפורים, בשירים ובמחזות שהופצו בבתי הספר ובתנועות הנוער.xi

כבר מראשית דרכה ידעה הקרן הקיימת לחבר את העץ והיער לא רק במוטיבים פרגמטיים כשימור הקרקע, אלא גם במוטיבים תרבותיים וסמליים. מבחינה מעשית היה צורך תמידי לגייס כספים עבור הארגון על מנת לבצע את פעולות הייעור. אחת הדרכים לכך היה להפוך את נטיעת העצים לפעולה סמלית, על ידי חיבור היער להנצחה האישית או הקולקטיבית. לפיכך היערות של הקקל הפכו בכורח הנסיבות להיות מרחבים סמבוליים, שבהם מונצחים ומחוברים יסודות סמליים רבים. את הדרך שבה התעלה הייעור, הממשי לכדי סמל אפשר להדגים באירוע של הנצחת חללי האוניברסיטה העברית בירושלים במאורעות 1936. במסמך, שהוכן בקקל לקראת הקמת מפעל ההנצחה ובפנייה לציבור הסטודנטים היהודיים בארץ וברחבי העולם נאמר:

הסטודנטים היהודים בכל העולם יקבלו על עצמם מפעל קבוע אחד לטובת הארץ ובנינה. לדעתי אין מפעל מתאים יותר ממפעל היעור, מפעל זה יכול לסמל, סמל חי, את הקשר שבין הסטודנטים היהודים הפונים לשדה הרוח ובין עבודת היצירה והתחיה של העם והארץxii

ההצעה הנל מחברת בין מחוייבות קולקטיבית של סטודנטים יהודיים לעבודת התחייה של העם והארץ (=לתרום כסף), לבין הייעור המבטא תחייה זו, זאת על רקע הנצחת הנופלים ולמען זכרם. נוסף לכך יש לציין, כי היערות נטועי אדם של הקקל הפכו להיות חלק מהחוויה האישית, מהזיכרון הקולקטיבי, שאותו יצרו אנשי מחלקת החינוך והתעמולה של המוסד. זיכרון זה עוצב בדרכים שונות החל מטקסים מיוחדים לנטיעה בטו בשבט ועד לקביעת שמות יערות וחורשות לזכר אישים וקהילות. עוד יש לציין כי ברמה האישית, המודעות הסמלית לעץ נעשתה בעזרת הפצת מפעל תרומות העצים“, שבו הונפקו תעודות הנצחה ביערות הקקל להזדמנויות אישיות שונות.

פעולותיה של מחלקת התעמולה והחינוך של הקקל סייעו להעביר את מוטיב העץ ממישורי המעשה של ארגון העוסק בייעור, למרחבים סמליים. אין פלא כי היערות נטועי אדם הפכו להיות אנדרטאות בנוף הארץ להצלחת פעולותיה, ונטענו במטענים פוליטיים כבדים של המאבק הלאומי בארץ. היער הפך, אפוא, להיות סמל מרכזי של הקקל בכיבוש השממהובהבניית דימויי הנופים הארץישראליים.

——– איור 2: תעודת נטיעת עצים, ביער האם, 1943. אוסף פרטי ——-

ב. נוף השממה

מול הנוף האידיאלי (הכפר והיער), הציגה התעמולה הקקלית את האנטיתיזה – “השממהבצבעיה הקודרים, השחורים. במונח שממה“, החוזר על עצמו בצורות שונות, מקופל עולם מורכב של טבע ואדם. באומנות הארץ ישראלית בשנות העשרים, חפף מוטיב השממה את מוטיב המדבר כחלק מהתפיסה האוריינטליסטית של בני אירופה. בעשורים של שנות השלושים והארבעים נעלם דימוי זה מהאומנות, אך נותר בתודעה הציונית והוצג בגרפיקה ובתעמולה של אותן שנים.xiii במונח שממהנכללו כל אותם מרחבי כיבוש אפשריים שבהם לא היתה נוכחות יהודית וציונית, וסמליה נגזרו מהעולם הפיזי של ארץ ישראל. תיאורי מרחבי השממה צויינו בדרך כלל במטבעות לשון ובצמדי מילים: “הרים תלולים“, “מדרונות חשופים“, “סלעי טרשים“, “ביצות וקדחת“, “חום ויובש“, “חולות נודדים“. מרחבי שוליים אלה נתפסו כניתנים לכיבוש על ידי הפעולה הציונית בכלל והקקלית בפרט; “כיבוש השממה“, היה לפיכך לא רק ססמה אלא ערך ויעד אופרטיבי, שהשגתו הוכיחה את צדקת הדרך הרעיונית והמעשית.

ארבעה טיפוסי מרחבים בארץ קיבלו מעמד של שממה“: ההר, העמקים, המדבר, וכל מקום שבו גרו ערבים. השממה הוצגה כמרחב עויין, הן בשל גזרת שמים (חום, יובש או קדחת), והן בשל פעולות אדם (הערבים). נראה כי היה דפוס קבוע למדי של תיאור השממה, שלווה את דברי התעמולה בפרסומים וביצוגים השונים של הקקל; דפוס זה כולל מושגים, שמות עצמים ושמות תואר, הבאים לציין את האנטימרחב האידיאלי“, כפי שניתן ללמוד מדברי אוסישקין, בשנת 1929:

שממת דורות שררה אז מכל העברים, ובכל העמק הגדול והרחב הזה כמעט שלא נראה איש. רק פה ושם פגשנו באי אלה אהלים של בדואים נודדים. מסביב השתרעו בצות וחולות, שיחימדבר, קוצים ודרדרים. לעין לא ניתן לראות אלא מראה אחד בלבד: הכרמל השומם והחשוף מרחוק, בלי ירק בלי עץ ועשב, בלי סימן של ישוב; והעיר חיפה עצמה, קטנה ודלה, שקועה ברפש ובזהמה. ורק שכונה אחת בסביבתה רתקה אליה את מבטינו ביפיה זו היתה שכונת הגרמנים כרמלשהתחילה אז להתפתח.”xiv

דברים אלה נאמרו בהזדמנות החגיגית של גאולת מפרץ חיפה“, שאז העלה אוסישקין זכרונות מזמן ביקורו בארץ בשנת 1891, כאשר חצה את עמק עכו בלוויית אחד העם ואחרים. היתה זו קבוצה של צעירים אינטלקטואליים, שצמחו וגדלו בנופי רוסיה וליטא, ונחשפו במסע הזה לנופי הארץ ולתרבות המזרח, וההלם שלהם היה גדול. לכן אפשר למצוא בתיאור שלמעלה כמה מהדמויים הנפוצים בתיאורי השממה: “עמק ביצתי“, “שיחי מדבר“,”קוצים ודרדרים“, ומרחוק הרים קרחים מצמחיה“. זוהי שממת הטבע, שהתעצמה על ידי שממת האדם: “בדואים נודדים“, ועיירה מזרחית קטנה השקועה ברפש ובזהמה“. רמז שלמרחב שראו יכול להיות עתיד שונה. הם ראו במושבה הגרמנית של חיפה, פיסת עולם אירופאית בתוך האוריינט, שהציעה להם מלון ללילה. אף אם נטען כי זוהי עדות מאוחרת של אוסישקין, שנאמרה כארבעים שנה לאחר האירוע, יש בזכרונות אלה אוסף של כל המוטיבים, שאותם ייחסה הקקל למרחב השממה בסוף שנות העשרים.

נוכחות השממהבתיאורי המקומות של הקקל, משמשת כהקדמה לעלילה ולהתרחשויות השממה היתה כתפאורה שעליה נבנה הסיפור של עיצוב המרחב הציוני. ביצוגים חזותיים כגון בסרטים או בשקופיות, תמונות הפתיחה מציגות את השממה כצילומים של נוף מדברי או מדרונות הרים קירחים. יש פעמים שבהן התמונות המוצגות מנותקות מהקונטקס הגיאוגרפי, ומשתמשים בסטריוטיפים של שממה“. כך לדוגמה בסרט אביב בארץ ישראל” (1928) על מנת להדגים את נוף השממה לפני בניית תלאביב מציגים תמונות של נוף מדברי סלעי. xv דפוס הצגת השממהכרקע לעבודה המעשית בארץ ישראל הוחדר גם לתעמולה בגילים הנמוכים. בהוראות ההכנה של משחק הלוטו“, שהופץ על ידי הקקל עבור גני הילדים והכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים, נכתב:

לוח מס‘ 1, התוכן שממה.

השם (?) חלוצים, אין, הקהקל עוד לא גאלה את האדמה.

הנוף הרים, עמק, חולות, רצועותים, על אחת הגבעות כפר ערבי דל, שיחי צבר, על ההרים עצים בודדים, חיות טפוסיות, למטה מימין אהלי בדואים, ערביה עם כד מן המעין, באמצע באר הרוסה. משמאל בצה ירוקה, צפרדעים, נרקיסים, יתושים רוחשים. על שפת הים גמלת, רצועת ים, סירה.”xvi

הנחיות אלה להכנת הלוטו מדגימות את הסטריוטיפים של השממהכפי שגובשו במהלך שנות העשרים והשלושים זהו הנוף הפרהציוני של הארץ, שהופץ באמצעי התעמולה והחינוך של הקקל. כאמור, “שממת הארץאיננה רק גזרה משמים, אלא אף מעשי ידי האדם; השממה מסתירה את תפארת העבר, את הארץ זבת החלב והדבש“. הצגת השממה“, כמצב זמני, ברחלוף, שנכפה על הארץ מנסיבות היסטוריות, נתנה תקווה להצלחת המפעל הציוני. לפיכך, לצד הסטריוטיפים של השממה“, הועברו מסרים של תקווה לעתיד על ידי הצגתה כמצב זמני והפיך. המוטיב של ארעיות השממה חוזק בדבריהם של ראשי הציונות, ולכן אין פלא כי הקקל הפיצה בכתביה את דבריו של בןגוריון על הדברת השממה: “… גוללנו את חרפת השממה, הוכחנו את יכולתה וכוחה הגנוזים של הארץ, גלינו שלא חוקי הטבע וגזרה משמים אלא העזובה וההזנחה של כובשים זרים ובנים חורגים השמו ארץ ברוכה ויקרה זו…”xvii דבריו אלה של דוד בןגוריון, חיזקו את אשר אמר אוסישקין, שנים קודם, כאשר ראה את העמקים בסיורו הראשון: “הבינונו כי עתיד מזהיר מחכה לו לימים יבואו: כאן מרכז הארץ וכאן מקום מתאים ביותר לבנין נמל מודרני גדול על שפת הים התיכון […] עתיד מזהיר גדול ואולם מה מעציב ונורא היה ההווה שבימים ההם!”xviii

נראה כי נוכחותה של השממהבתעמולה של הקרן הקיימת היתה הכרחית לסיפורו של הארגון ככל שהגדילו את נוכחותה, כך התעצם רושם מפעלו של הארגון בכיבושה ובריסונה. לפיכך אין להתפלא כי במשך כל השנים הנחקרות, חזרו והדגישו את מוטיב השממה כנקודת הבראשית, שעל פיה צריך למדוד את הצלחת מפעלי הקקל בגאולת הארץ. מסרים אלה הועברו בשיטות סוציאליזציה ותעמולה שונות, שחזרו והציגו את האתוס של גאולת השממה וכיבושה, ומיחזרו סיפורים וטקסטים דומים במשך שנים. כך, לדוגמה, במחזה כינוס הקופסאות“, שכתבה הסופרת אנדה עמיר (פינקלרפלד), מיוצגת השממה בדמותם של היתושים, המופיעים על הבמה ומתלונניםעל מעשיה של הקקל:

היתושים: (מתפרצים מהדלת משמאל מתוך זמזום ורעש) ששש, ישתקו נא המתנקשים בחיינו, אשר בגללם אנו היתושים הולכים ומתנוונים, הודות להופעתכן, הקופסאות, אתן מביאות כליה עלינו, בה במידה שהצלחתן, הלך ורב אסוננו, אנה נפנה, אם תוסיפו ליבש את הביצות אשר הן משוש חיינו?”xix

במחזה הנל נקשר סיפור ייבוש הביצות של חדרה, השייך לאתוס של העלייה הראשונה (1882) לפעילותה של הקקל כארגון הנאבק בשממה. עצי האקליפטוסים, “גיבורי חדרה“, מסתופפים על הבמה עם עצי האורן של יערות גניגר ומשמר העמק שנטעה הקקל, ויחדיו הם מגרשים את שממת הארץ. בטכניקה ספרותית פשוטה של כיווץ הזמן והמרחב שנעשה במחזה זה, הועתקו אירועים ונקשרו דימויים נופיים שהיו חשובים לסיפור הבניית הנוף הציוני. אין פלא כי מחלקת החינוך של הקקל הפיצה ייצוגים כאלה בארץ ובחול. אלה העבירו את המסרים של גודל השממה מחד גיסא, ועוצמת מפעל הדברתה מאידך גיסא.

התעמולה הקקלית, שתרמה להבניית הדימויים של הטרנספורמציה בנוף הארץ, הגיעה לשיאה בהפצת האתוס של העמק” – חבל ארץ שהיה עבור הארגון מרכז הפעילות בשנות העשרים והפך לסמל הצלחתו. שלוש נקודות אפיינו את התעמולה הקקלית בנושא עמק יזרעאל: א. החבל הובלט בתעמולה יותר משאר חבלי הארץ; ב. הונצח בו מאבק החלוצים כובשי השממה; ג. נופו העשוי בידי אדם“, הפך להיות אחד מהייצוגים השכיחים, שהפיצה הקקל ברחבי הארץ והעולם היהודי. נדגים ייחודיות זו של סיפור עמק יזרעאל בתעמולה הקקלית ונתייחס לדרכי הפצתו. אין המטרה בסעיף זה לדון בהיסטוריה של ההתיישבות וגאולת האדמה בעמק, אלא בחלקה של הקקל ביצירת דימויי נופו והפצתם באמצעי התעמולה השונים. מן הסתם נצטרך לגעת בפרשיות ההיסטוריות שאותן באה התעמולה להנציח ולרומם. xx

העמק הוא חלום” – גלגולו של סיפור

בשנת 1932, במלאת 30 שנה לקרן הקיימת, הוכן במחלקת התעמולה, סרטון לכבוד אירוע זה, ונכתבה ההרצאה שהופצה עם השקופיות. בין התמונה הראשונה (“אדמת שממהביצות ומוות“), והשלישית (“גלות שלג, קדרות והיהודי הנודד“), מוצגת בסרטון השקופית השנייה – “פנורמה של העמק“, שצולמה ממדרונות הרי נצרת, ובכיתוב נאמר:

אם ברצונך לראות את ארץישראל בכליל הדרה, תצא לשוט באחד מימי האביב הבהירים, הזרועים אור, בדרך המובילה מחיפה לנצרת הטבולה בירקובהגיעך לאותה נקודה [על הדרך הנל] – על כרחך תשקיף למטה. רבועים רבועים זרוע העמק המשתרע לרגליך, חומים וירוקים, כבטבלא של אישקוקי. פה ושם חורשה. עצי נוי המצלים או חותרים להצל על סביבתם, ובתוך שטח רחב ידיים זה, מסתמנות נקודות נקודות, שורות לבנות מסודרות של בתים קטנים המוקפים אזורי ירק. אל נא תטרח לספור נקודות אלה, כי רבות הן. ואל תשאל מה המחזה הזה, מאליך תדע:

במקום זה נגעה ידה של הקרן הקיימת.

הקרן הקיימתמוסד שהתמזג עם הווי היהודי,

שחינך דור, שקשר אותו עם הארץ, שפרש רשתו על שבע ומאה ועשרים מדינה, כדי לכבוש כל לב יהודי ולהטותו הנה, לאותם שטחי הפרא בארץ הרחוקה=הקרובה.”xxi

הטקסט הנל והקונטקסט שלו בתוך הסרטון מדגימים את תמצית הסיפור של גאולת עמק יזרעאל ויישובו, שחזרה והפיצה הקרן הקיימת: מראה העמק מהווה את כליל הדרהשל הארץ, ומובן מאליו כי הדבר נגרם משום שבמקום הזה נגעה ידה של הקרן“, שפעלה רבות להטות את לב היהודים אל שטחי הפרא בארץ“. בהמשך ההרצאה מוצג ייסודה של הקרן ואת עבודתה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ונכתב כי בשנת 1920, עשרים שנה לאחר ייסודה, עמדו לרשותה סך הכול שטח של 20 אלף דונם ברחבי הארץ. והנה הגיע הרגע הגדול נגאל עמק יזרעאל ותוך שנה (1921) שולש שטח האדמה שברשותה. מכאן כי גאולת העמק הוצגה על ידי הקקל כאירוע החשוב ביותר, ששינה לא רק את נוף השממה של האיזור (שהוצג בתמונה הראשונה), אלא אף השפיע על גורל העם היהודי היושב בגולה המושלגת והקודרת (תמונה מספר שלוש). כדי להבין את הסיבות מדוע התעצם בהיסטוריוגרפיה של הקרן הקיימת הסיפור של גאולת עמק יזרעאליותר מכל סיפור אחר, יש לתאר בקצרה את הסיטואציות ההיסטוריות והפוליטיות של סיפור זה.

לבד מהעובדה כי שולש ואף חומש שטח האדמות שברשותה, הציגה ההיסטוריוגרפיה של הקקל את רכישת אדמות העמק כסופו של תהליך שנמשך כשלושים שנה, עוד משנת 1891, שבה הגיע חנקין (1945-1864) לידי הסכם מכירה עקרוני עם בעלי האחוזות בעמק.xxii למרות שבמשך השנים הוצעו אדמות העמק לקנייה לגורמים ציוניים אחרים, הרי רק הקרן הקיימת היתה מסוגלת בזמן התפנית ההסטורית שלאחר הצהרת בלפור, לבצע את הרכישה. ראייה זו של תולדות ההתיישבות בעמק נתמכה בדבריו של ארתור רופין, כי בקניית אדמות עמק יזרעאל ניתנה לציונות בפעם הראשונה הזדמנות להתחיל בהתיישבות בקנה מידה גדול ועל פני שטחים רחבי ידיים, שלא עמדו מעולם לרשותה. לדעתו, ההתיישבות בעמק אף תסייע ליצור רצף אחד בין איזורי ההתישבות הציונית הוותיקה של צפון הארץ ומרכזה.xxiii

צריך לזכור כי ההחלטה על קניית אדמות העמק לא עברה ללא ויכוחים בתנועה הציונית וכי הביאה לזעזועים בדירקטוריון של הקקל עצמה: השאלה אם לקנות עכשיו (1921) הפכה לסלע מחלוקת, שבעקבותיה התפטר נחמיה דהלימה (1940-1882) מראשות הדירקטוריון, ואוסישקין נבחר תחתיו. xxiv לכן, אישור קניית אדמות העמק על ידי הקונגרס הציוני היב, בקרלסבד (1921), היה עבור אוסישקין ניצחון אישי של דרכו המעשית. היה בזה גם סגירת מעגל שהחל בו עת יצא במשלחת של חובבי ציון” (1891) וראה לראשונה אדמות אלה, והעריך את חשיבותן לתקומת העם בארצו. עוד יש לזכור כי באותה תקופה (1923-1920) התנהלו ויכוחים עם קבוצת ברנדייס והוקמה קרן היסוד, שנגסה במעמדה של הקקל, וזו נותרה רק עם תפקיד קניית הקרקע“, התפקיד הנוסף של הקקל – “הכשרת הקרקע“, אושר על ידי הקונגרס היג (1923).xxv

בתקופה שבין שני הקונגרסים האמורים (יביג), התנהל מאבק קיומי של הקקל כמוסד, ומאבק אישי של אוסישקין נגד ווייצמן. המתח עלה מאד לקראת כינוס הקונגרס היג, ובהתאם לכך הגבירה הקקל את תעמולתה. כך, לדוגמה, ניסתה הקקל להוכיח את צדקת קיומה על ידי פרסום סדרת תמונות מעמק יזרעאל, מעל דפי העיתון העולם“, מעשה נדיר בעיתון שפרסם מלל בלבד. במאמר המלווה את התמונות כתב אדולף פולק, מראשי הקקל בגרמניה, את הדברים הבאים:

“…נהלל ונוריס, כבר היו כיום לססמות בשביל העבודה הציונית שבכל העולם כולומתוך הכרה שלמה של המטרה, מוסיפה הקרן הקיימת לשכלל נקודות משען אלה על ידי קניות קרקע חדשות, ואם לא יטוש העם העברי את מוסדו היפה והחביב ביותר, אז לא ירחקו הימים אשר מחיפה ועד ים כנרת תקום שורה שלמה של מושבים פורחים, וכל עמק יזרעאל יהא מערכת יישובים עבריים צפופים“. xxvi

יוצא אפוא, כי חודשים אחדים לפני כינוס הקונגרס היג, היתה תחושה אצל ראשי הקקל כי יש חשש שהעם העברי יטוש את מוסדו היפה“. תחושה זו התגברה בזמן הקונגרס עצמו. כבר בפתיחת הקונגרס, הושמעו שבחים רבים על עבודת קרן היסוד, מפיו של ווייצמן ונואמים אחרים, בעיקר על הכספים שהצליחה לאסוף בארהב. בישיבה השנייה של הקונגרס, נשא אוסישקין נאום בו תיאר את המצב בארץ, והתרכז באפוס של ייבוש הביצות של העמק, שהוא פרק מפואר בהאבקותינו ובנצחוננו על הארץ הזאת“.xxvii עוד עולה התמונה מתוך הפרוטוקולים של הקונגרס, כי באותה העת רק מכשיר ציוניאחד זוכה להצלחה ולתהילה והוא קרן היסוד, שנוסדה רק שלוש שנים קודם לכן. הפרוטוקולים מלמדים כי דימויה של הקקל באותה העת היה נמוך בהשוואה לקרן היסוד, ולא בכדי, העביר נציג הקקל החלטה שמאשרת, כי היא זו היחידה שמטפלת בהגשמת הפוליטיקה הקרקעית של ההסתדרות הציונית.

בתום דיוני הקונגרס נותרו בידה של הקקל שני תפקידים מרכזיים (קניית אדמה והכשרתה) שזכו לכינוי גאולתהקרקע“, מושג שהגדיר למעשה את חלוקת תחומי האחריות בינה ובין קרן היסוד. היתה זו הצלחה חשובה במאבק הקיומי של הקקל במסגרת מוסדות התנועה הציונית. אך אוסישקין עצמו נחל כישלון אישי צורם ווייצמן הצליח להוציאו מהאקזקוטיבה הציונית.

אפשר אולי לראות במתח הפוליטי, שליווה את חלוקת הסמכויות בהסתדרות הציונית, ובדימויה הירוד של הקקל, את המניע הראשון להבניית האתוס של העמק ולכיבושו. ניתן להדגים זאת מתחום התעמולה החזותית שיצרה הקקל. כאמור עוד לפני הקונגרס, פרסמה הקקל תמונות ממפעל כיבוש העמק מעל דפי עיתון העולם“, ובאותה העת ממש הכינה את מתקפת ההסברה“: כדי לחזק את עמדותיו של אוסישקין במאבק הפוליטי ולהוכיח את שתיאר בנאומו בקונגרס היג, הפיקה הקקל את הסרט ארץ ישראל המתעוררת“, והציגה אותו מאוחר יותר גם במקומות נוספים. xxviii תסריט הראשון של הסרט נכתב על ידי ויליאם טופקיס ( (Topkisוצולם על ידי יעקב בןדוב במשך חודש מאי שנת 1923, כאשר נסעו ברחבי הארץ במסע צילומים שאותו תיעד וילאם טופקיס ביומנו.xxix הסרט, כפי שהוכן על ידי ווליאם טופקיס, לא התאים לצרכי התעמולה של הקרן הקיימת, ולכן עקיבא אטינגר (1945-1872) בעזרת הצלם הצעיר יוסף שוויג ערכו מחדש את הסצינות, והכינו את הגרסה שהוקרנה בקונגרס היג.xxx הסרט מבוסס על דיאלוג בין תייר אמריקאי (מר בלומברג) לבין מדריך טיולים (פנואלי), המסיירים בארץ. בלומברג, הנוחת בחוף יפו, מסייר בארץ, החלוצים והאיכרים העבריים הראשונים שהוא פגש הם במושבות יהודה, איזור שבו הוא רואה לראשונה את מפעלי הייעור של הקקל. על פי התסריט המאוחר (של הגרסה שהוצגה בקונגרס, כנראה באורך של 3/4 שעה) יש בסרט 220 סצינות, וכשבעים מתוכן (שליש) מוקדשות לעמק יזרעאל: סצינות כפריות טיפוסיות מנהלל, מעין חרוד, מתליוסף, מבית אלפא עבודות השדה, נשים וילדים, דמויות של חלוצים, מחנות האוהלים ועוד.

על פי יומנו של טופקיס, שתיאר את מסע צילומי הסרט, הם לא התעכבו בעמק יזרעאל באופן מיוחד, בהשוואה למקומות אחרים כגן שמואל, רמלה או סבסטיה, מהם נותרו בסרט רק אפיזודות קצרות. במילים אחרות, כסרט תעמולה של הקקל נערך כך שנוכחות העמק תתפוס בו מקום מרכזי, מקום שבו התרחשו הדברים החשובים בארץ ישראל המתעוררת“. עם זאת יש לציין כי השממהוסמליה, הביצות והקדחת, כמעט ואינם מוזכרים בתסריט, שכולו מעביר את תחושת החיים היפים“, חיי העבודה והיצירה של החלוצים בעמק יזרעאל. היינו, מוטיב השממה והביצות כאנטיתיזה לנוף הציוני שנוצר בעמק, כמעט ואינו מורגש בסרט זה. xxxi

באותו העת, בקיץ 1923, מונה, כזכור, יוליוס ברגר למנהל מחלקת התעמולה של הקקל, ובהשראתו הוכן הסרט השלישי שלה, (“פלשתינה הישנה וארץ ישראל החדשה” – 1924) ובו שולבו קטעי אנימציה, שחוברו כנראה על ידו והציגו את נפלאות הקופסה הכחולה בעמק: בסצינה אחת נראים חלוצים שעלו לארץ, ואין להם אדמה להתיישבות. הקופסה נחלצת לעזרתם ואוספת כסף עבורם. בסצינה הבאה החלוצים, שקיבלו את הקרקע מהקקל, מותקפים על ידי יתושי האנופלס, הם קודחים ונופלים. ברגע הדרמטי הזה, שוב הופיעה הקופסה הכחולה, השופכת את תרומותיה על הביצות, והן נעלמות, והחלוצים חוזרים לעבודת בניין הארץ.xxxii

נראה כי סיפור הייסורים והמאבקים של החלוצים בזמן גאולת העמק החל להופיע כמוטיב בתעמולה על רקע מאבקה של הקקל להגדרת תפקידיה בקונגרסים היב והיג. בעזרת הפצת המוטיבים האלה של גאולת הקרקע לא רק הוצדקו עמדותיה של הקקל בוויכוח הנל, אלא אף הוכח כי התרומות הוצאו למטרה הנעלה של גאולת הארץ. בהמשך שנות העשרים הפך מאבק החלוצים בביצות העמק לשלב הכרחי ביצירת הנוף הציוני האידיאלי, להיות מוטיב מרכזי בנרטיב ההתיישבותי שהפיצה הקקל. הוא חזר והופיע בייצוגים השונים שהופצו על ידי מחלקת התעמולה ובתי הספר של הקקל. אחת הצורות הפופולריות של העברת מוטיב זה היתה באמצעות הזמר והשירה בציבור, שבהם הועברו אותם מסרים.

אפשר למצוא מקורות רבים לאישוש הטיעון, כי היתה כתיבה מלמעלהבסיפור העמק, ובחרנו להדגמה בתכתובת שלוותה את יצירת הספריה לנוער“. במומ עם מחברי המונוגרפיות נמסרו הוראות מפורטות לגבי המסרים הרצויים, שצריכים לבוא לידי ביטויי בכתיבתם ההיסטורית. כך לדוגמה אפשר להביא את המקרה של מרחביה“. במכתב של הלשכה הראשית למחבר המונוגרפיה הזאת, נאמר:

מובן מאליו כי ברשימותך יהיה עליך להדגיש את מרחביה בתור הנקודה העברית הראשונה בעמקיזרעאל, את השממון והעזובה שהיו שוררים במקום לפני בוא החלוץ היהודי, ואת עבודת התרבות והבניין שנעשתה עלידינו במשך התקופה הקצרה. תזכיר את המלחמה בשממה ובבדואי הפרא, שעל המתישב היהודי היה להלחם בהם בזמן הראשון, את הקרבנות ברכוש ובנפש שהקרבנו על מזבח גאולת העמק […]

תדגיש ביחוד את הצד האנושי הכללי שבעבודתנו, את יבוש הביצות, הבראת המקום ובנין השממון של דורות. ועל כולם מובן מאליו שעליך להזכיר ולהבליט בבטויים קצרים וקולעים אל המטרה את עבודתה של הקהקל בתור גואלת העמק והמצעידה את המולדת לקראת התקדמות לא רק במובן היהודילאומי אלא גם במובן האנושיכלליxxxiii

אפשר לגלות בהוראות אלה את המסרים הברורים, שהיו רצויים לאנשי הקקל להנצחת הנרטיב שלה, תוך הבלטת פעילותה, בעזרת המעקב אחר השימוש בביטויים רבי עוצמה הלקוחים ממאבקים קיומים ומפולחנים דתים, ביטויים שחדרו לאתוס הציוני: “מלחמה בשממה“, “והקרבת קורבנות“, “על מזבח גאולת העמק“.

נראה כי הדוגמה המובהקת ביותר של סיפור הבניית הטקסטים של דימויי נוף העמק והנצחת האירועים בו על ידי מחלקת התעמולה ובתי הספר של הקקל, קשורה לנהלל. סיבות רבות מסבירות את העובדה, שהפכה לסמל ההתיישבות החדשה בעמק: ראשוניותה, שיטת התארגנותה החברתית המיוחדת, צורת התכנון הפיסי המושלם (מעגל), מיקומה ועוד. לפיכך ראינו כי כבר בשנת 1923, שנתיים לאחר שעלתה על הקרקע, הפכה להיות נושא מרכזי בסרטי התעמולה של הקקל, שהוקרנו ברחבי העולם היהודי בעזרת נאמניה של הקקל. תעמולה חזותית זו היתה מיועדת בעיקר לציבור המבוגר ולנוער, והיא לוותה בפעיליות תעמולה נוספות: בשנת 1925 ארגנה הקקל משלחת של אנשי העמק שיצאה למזרח אירופה, לספר את סיפורם האישי בזמן העלייה לקרקע בעמק, ולעשות תעמולה עבורה. בין חברי המשלחת היה שמואל דיין, אישיות ציבורית ידועה, שהפך להיות בעל תפקיד מרכזי בסיפורה של נהלל“.xxxiv

——- איור 3: בול הטרקטור, 1946. המקור: ארכיון הצילומים של הקקל.

במקביל לסיפור סיפורה של נהלל“, שהופץ כתורה שבעלפה על ידי מרצים, תועמלנים, שליחים ועסקנים שונים, החלו אף להנציחו בכתב, ואחד הראשונים שעשה זאת היה שמואל דיין. סמוך לחזרתו מהשליחות במזרח אירופה כתב חוברת, שבה תיאר את ראשיתו של היישוב, וזו הופיעה בשנת 1930 במסגרת הספריה לנוער“, וחזרה ונדפסה פעמים נוספות במשך התקופה הנחקרת.

———- איור 4: חמשת התפקידים של הקקל – האיור הקלסי של א. וואליש, 1935. אוסף פרטי.

מתוך הטקסטים שחיבר דיין על ראשית נהלל, המרשים והמרגש ביותר בעיני בני התקופה היה הקטע, שבו הוא מתאר את שראו עיניו:

“…בפעם הראשונה ראינו את האדמה כי טובה היא. ראינו את המקום ואת יושביו. חקרנו את הביצות, את מוצאן, מבואן ומידתן. הלב נמלא תקוה ופחד חליפות. פחדנו מפני כשלון, מפני כשלון הגדול שראשיתו קדחת, אחריה שחור השתן ואחריו

שותקים התהלכנו. עצובי רוח. דיברנו על יבוש הביצות. ודברי תנחומים לחשנו לעצמנו: הן כל הארץ מלאה ביצות ואנו מה כי נתפנק?

….[טפסנו ועלינו על גבעה..] רגע עמדנו תחתנו בלי נוע. העברנו את עינינו על הגבעה והנה בית קברות גדול, מאות קברים צפופים, גדולים וקטנים, נדהמנו. מלים נעתקו מפינו. לעינינו לצד מערב השתרע עמק דשן, רחב ידיים, ורגלינו דורכות על קברים, על קברים נשכחים.. וכשירדנו מעל הגבעה ידענו, כי כאן נבנה ישובxxxv

במשפטים קצרים של שלוש ארבע מילים, העביר שמואל דיין את הרגשתו, פחדיו, תחושותיו ותקוותיו, כאשר צפה וראה את המקום שעליו הוא וחבריו מתעתדים לבנות יישוב חדש ולגאול את האדמה מסבל דורות. הוא מחבר בין הביצות, הקדחת והמוות סמלי העבר, ובין התקווה של החלוצים, כי בכוחם לשנות את המקום, כפי שעשו זאת קודמיהם ברחבי הארץ. התיאור השאיר רושם עצום, והקקל פרסמה אותו בגרסאות שונות לרגל אירועים מיוחדים, כגון ימי ההולדתשל הארגון או בחגיגות לציון העלייה על הקרקע בעמק.xxxvi

במקביל להפצה מכוונת של סיפור העמק על ידי הקקל באמצעות מחלקת התעמולה ובתי הספר חדרו האירועים הנל לזיכרון הקולקטיבי, בעזרת מערכת תעמולתית וחינוכית מתמשכת ורצופה, פרי יצירת אנשי העלייה השלישית. ב. בןאברם וה. ניר העריכו כי השפעת מערכת התעמולה הנל היתה גבוהה במיוחד בתנועות הנוער ובחלוץ, וכתוצאה מכך לא היו רבים בתנועות אלה, שידעו על מגזרים אחרים ביישוב, ובוודאי לא העריכו נכונה את היקף חשיבותם. הסמלים והזכרונות ההיסטוריים של תנועות אלה הבליטו את התפקיד של אנשי העלייה השלישית, שהיה להם חלק מרכזי ביצירת האתוס של עמק יזרעאל; עוד הם טוענים כי לקרן הקיימת היה תפקיד חשוב בהפצת האתוס של עלייה זו ומפעליה. xxxvii

המערכת התעמולתית חינוכית, שעליה דיברו בןאברם וניר, נשענה על סוכני תרבות שהתפתחו בתקופה זו: הוצאות ספרים, עיתונים וכתבי העת, שבהם פורסמו מאמרים, סיפורים ושירים מהווי החלוצים והעמק. תפוצתם התרחבה בשנות השלושים, שעליהן כבר העירה נ. גרץ כי היתה זו תקופה שבה היתה תלות בין המערכת הפוליטית לבין המערכת הספרותית. זו, (הספרותית) ביטאה את ההשקפות המוסכמות במיתוסים ציוניים, שהתקרבו לתפיסה האידיאולוגית של תנועת העבודה, ולפיכך קידשו אף את מפעלי ההתיישבות החלוצית כגון זו שבעמק.xxxviii ועוד היא טוענת כי המערכת הפוליטית הפעילה לחץ חזק על הסופרים לתת ביטוי אופטימי, מחזק, להווי החלוצים ולאמונותיהם. לחץ זה הופעל על הספרות הן מצד הפוליטיקאים והן מצד דעת הקהל, שהיה בחלקו הגדול קהל של פועלים ומתיישבים.”xxxix יוצא כי תעמולתה של הקקל וגלגול סיפור העמק, התמזגו היטב באווירה הכללית שבאה לידי ביטוי בפעילות הספרותית באותן שנים והיתה חלק מהקונצנזוס התרבותי, שבנה את האתוס הציוני החלוצי. אין פלא כי סופרים ומשוררים רבים הביעו ביצירתם רחשי הזדהות עם המפעל של ההתיישבות בעמק; יצירה שהפכה להיות חומר גלם נוסף לשימוש התעמולה הקקלית להנצחת הארגון ופועלו.xl

לצד השימוש בטקסטים מילוליים לסיפורו של עמק יזרעאל, יצרה הקקל מסורת של שימוש בטקסטיםחזותיים לתיאור האפוס של העמק: התמונות, השקופיות והסרטים. אלה נגזרים ומתחברים לאמצעי טכני אחד התצלום. במקביל, נוצרה מסורת של שימוש בגרפיקה להפצת ולהבניית הדימויים של העמק. במשך הזמן הופיעו איורים גרפיים סטריוטיפיים המתארים נוף זה, שיוחסו גם לאיזורים אחרים בארץ. איורים אלה הפכו להיות פופולריים מאוד, וחזרו והופיעו בפרסומיה השונים של הקקל: בולים, כרזות, עיתוני קיר, תעודות, איורים בלוחות שנה, אגרות ברכה, גלויות בחוברות שונות ועוד.xli

באיור הסטריוטיפי של העמק, נראה בדרך כלל נוף מישורי עד גבעינמוך, המשתרע על רוב השטח של האיור, ומצוייר מנקודת תצפית נמוכה מאוד גובה פני הקרקע. מנקודתתצפית זו, רוב שטחו של הציור מכוסה בקווים עזים המתארים תלמים, שדות חרושים או שדות תבואה. אלה מציינים את העתיד, השפע והאושר; את שינוי הנוף והחלוצים; את הגשמת הציונות, וכמובן את חלקה של הקקל בגאולת האדמה ובהכשרתה. ברקע האחורי של האיור, מופיעים ההרים בצורה מטושטשת, אלה מציינים את המקום האחר“, המקיף את העמק, ומגלמים את העבר, השממה, האיזור שלא נכבש על ידי הקקל. בין ההרים שבאופק לבין התלמים מופיעים אלמנטים נוספים של הנוף החדש: בתי היישוב, מגדל המים, טרקטור חורש, ילדים קוטפים פרחים או אנשים עובדים. דוגמה יפה לסטריוטיפ הגרפי של העמק, אפשר לראות בבול העמק“, שהופיע בשנת 1946 לכבוד חצי היובל להתיישבות בו.xlii נוף העמק בבול זה מוקף במסגרת של שיבולים ואלומות של תבואה, וברקע הקדמי טרקטור חורש את האדמה. איור אחר, שפורסם במקומות רבים על ידי הקקל, הוא האיור של אוטה וואליש חמשת תפקידי הקקל“- במרכזם של חמישה מלבנים מקבילים, היוצרים יחדיו רצף של תמונת נוף אחת של העמק וברקע ההרים, מוצגים סמלים של תפקידי הקקל: גאולת הקרקע (הטרקטור), ייבוש ביצות (צמח הגומא), הספקת מים (מגדל מים עם חנוכיה), ייעור (עצי ברוש), וחכירת אדמה (שיבולים).xliii

———- איור 5: חמשת התפקידים של הקקל – גירסה בשל א. וואליש, 1940. אוסף פרטי.

יצירתו של סיפור העמק והפצתו על ידי הקקל היוו מרכיב מרכזי בהבניית דימויו ובהנצחתו של החבל בזיכרון הקולקטיבי. הנצחה זו אינה מסתיימת בעבר הרחוק, אלא נמשכת אף בימינו ולובשת צורה חדשה, כפי שהראתה זאת תמר כתריאלי. היא מציינת כי בימינו העמק“, מחוז המופת של יצירת האתוס הציוני הסוציאליסטי, משמש מוקד של עלייה לרגל אל מוזיאוני ההתיישבותשבהם ממוחזר הסיפור, המהווה מרכיב מתמשך בשיח הישראלי.xliv

סיכום

כפי שהראנו התמזגו בסיפור של עמק יזרעאל כל דפוסי התייחסות של תעמולת הקקל למרחב האידיאליולמרחב השממה“. הסיפור הפך להיות אב טיפוס של הנרטיב, שאומץ לאיזורי הארץ האחרים. כך, לדוגמה, נעשה בקקל מאמצע שנות השלושים מבצע קידוםנוסף – “הגלילה“, ובשנות הארבעים – “נגבה“, מבצעים שבהם יושמו מוטיבים וסמלים שגובשו בסיפורו של העמק. נראה כי הבנייתו של סיפור זה וגלגולו הסתייע בשילוב של מספר גורמים:

א. אלמנטים פוליטיים/ארגוניים גאולת העמק התרחשה בשלב מכריע במאבק הקיומי של הקקל להישרדות בזמן ההתארגנות החדשה של התנועה הציונית. לאוסישקין באופן אישי היה זה מבחן לדעותיו, לעצמאותו, לחופש פעולתו בארץ, ולמעמדו בהנהגה הציונית. כמו כן הוא ראה בעמק מקום שבו התחברו גאולת האדם והאדמה.

ב. אלמנטים אידיאולוגיים תהליך יישובו של העמק תאם את התגשמות התפיסה האגררית האוטופית של הקקל. זהו נוף פסטורלי, ללא ערים. היה זה חבל ארץ שבו היה מיעוט יחסי של היוזמה הפרטית בבניין הארץ, ולכן כל עיצוב נופו מיוחס לאידיאולוגיה הקולקטיביתסוציאליסטית. מעצבי הנוף, אנשי העלייה השלישית, הפכו להיות חלק מהעילית היישובית, וסיפורם האישי הקולקטיבי התקבל כסיפור מופת על ידי הזרם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית.

ג. אלמנטים דטרמניסטיים העמק כמיקרוקוסמוס סגור, יחידת נוף שלמה ומובחנת היטב מסביבתה על ידי רכסי ההרים, שטח קרקע נרחב ורצוף, שניתן להקיף אותו במבט מתצפיות נוף. היה בו נוף בראשית“, מנקודת המבט של יחסי אדםסובב, שנכבש על ידי החלוץ.

מנקודת המבט הקקלית, כפי שאמר זאת אוסישקין כאן [בעמק] יהיה מרכז הארץ“, דימוי שאותו הפיצה התעמולה של הארגון. בצורה סמלית התגלם דימוי העמק כמרכז הארץבאיור המפה שעל הקופסה הכחולה“, שהופיעה בראשית שנות השלושים: בחזיתה נראה עמק יזרעאל במרכזה של ארץ ישראל, וכולו צבוע בחום אדמות הקקל (המפה הנל היא עד איזור באר שבע). כיום, אפשר אולי לראות בסמלה הנוכחי של הקקל הד לגרפיקה שנזכרה זו שמיקדה את המבט אל התלמים שבשדות העמק.

 

הערות:

i . שפע של עבודות נכתבו בעשורים האחרונים בנושא זה, הן תיאורטיות והן אמפריות ונזכיר כמה מהן:

Y.F. Tuan, Y.F. , Topophilia – A Study of Environmental Perception, Attitudes and Values , New Jersey, 1974

K. Anderson, and F. Gale (eds.), Inventing Places, Melbourne, 1992

D., Gregory, D., Geography Imaginations, London, 1994

ii. לגבי המקרה הישראלי: ראה י. ברגל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות ציונות, תלאביב,

1993 .

Y. Zerubavel, Recovered Roots, Chicago, 1994.

iii. בתחום קידוש מרחבים והנצחת מוטיב הגבורה בארץ ראה: ע. אלמוג, הצבר – דיוקן, תלאביב, 1991. מ. עזריהו, פולחני מדינה, חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל, 1956-1948, שדה בוקר, 1995.

iv. על הקשרים שבין המסורת היהודית ובין תפיסת העולם הציונית של ארץ ישראל, ראה א. שבייד, מולדת וארץ יעודה, תלאביב ,1979

v. הדגמות לייצוגים חזותיים של הקקל, בעיקר של פוסטרים בני התקופה, אפשר למצוא בשלושה קטלוגים שליוו תערוכות בנושאי ארץ ישראל:

ב. דונר, לחיות עם החלום, מוזיאון תלאביב, תלאביב,1998.

ת. שץ, מאדמה עד תפוחזהב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992

ר. ארבל, כחול לבן בצבעים דימויים חזותיים של הציונות, 1947-1897, תלאביב, 1996.

vi. “ספר הזהב“, הוא כינוי לספרי הכבוד של שמות התורמים כסף לקקל. ראה ארבל, שם, עמ’ 56.

vii. ראה ציטוט המיוחס לזיכרונותיו של אוסישקין ממסע בארץ ישראל, בפרסום (ללא שם מחבר), , פרקי העמק, הוצאת הלשכה הראשית, ירושלים, 1942, עמ’ 3.

viii. תיזה זאת של העדפת הכפר על העיר בתנועה הציונית צוינה כבר על ידי:

E. Cohen, The City in Zionist Ideology, Jerusalem 1970.

ix. עם זאת יש גם התייחסות למפעלי הקקל בעיר בעיקר במסגרת הסרטים שהופקו בהשראתה, כפי שניתן לראות בשבו בנים לגבולם” (1926) או באביב בארץ ישראל” (1928).

x . עבודת הייעור ומדיניות הנטיעות של הקקל בתקופה הנידונה, זכתה לתיאור במספר עבודות ומחקרים, בעיקר אלה של יוסף ויץ. למשל י. ויץ, היער והיעור בישראל, רמת גן 1970.

xi . מוטיב העץ והילד שכיח מאוד בייצוגים השונים, ראה אוסף הפלקטים של הקקל בארכיון הציוני.

xii . מתוך ההצעה של הקקל לנטיעת יער הנופלים של האוניברסיטה העברית, ארכיון ציוני מרכזי (להלן אצמ) חטיבהKKL5 , תיק 8413.

xiii . שץ, 1992, שם, עמ’ 57.

xiv . מ. אוסישקין, דברים אחרונים, ירושלים 1947, עמ’ 197

xv . בסרט אביב בארץ ישראל” (1928). תמונות נוף השממהלפני בניית תלאביב הן תמונות נוף מדברי, כנראה ממדבר יהודה.

xvi . מקור המסמך של תוכנית הלוטו, אצמ, חטיבהKKL5 , תיק 6202.

xvii . ד. בןגוריון, משא השממה“, בקובץ: יט בטבת, יום יסוד הקקל, הוצאת הלשכה הראשית של הקקל, ירושלים,1947, עמ‘ 25-24.

xviii . אוסישקין, שם.

xix . א. פינקרפלד, כינוס קופסאות הקרן הקיימת, הוצאת הלשכה הראשית של הקקל (סטנסיל), 1938.

xx . חומר רב מאוד נכתב על עמק יזרעאל וגאולתו, פרשת ביצות העמק והתיישבות בו ראה י. ברגל, וש. שמאי,ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות“, קתדרה, 1983, חוברת 27, עמ‘ 174-163. כן מאמרים נוספים שהופיעו כתגובה למאמר זה, בחוברות הבאות של קתדרה“. כמו כן ראה אסופת מאמרים שונים בקובץ מ. נאור, (עורך), עמק יזרעאל 1967-1900, ירושלים, 1993.

xxi . חוברת הרצאה לסרטון “30 שנות הקקל“, הפקת הלשכה הראשית, 1932, אצמ חטיבהKKL5 , תיק 4810.

xxii . יהושע חנקין (1945-1864) יליד אוקראינה, עסקן ציוני וגואל אדמותעבור יהודים בארץ.

xxiii . א. רופין, שלושים שנות בניין הארץ, ירושלים, 1937, עמ’ 171-164.

xxiv . נחמיה דה לימה (1940-1882), נולד בהולנד, כלכלן ועסקן ציוני בהולנד, יור הקקל.

xxv . תחושת האיום הקיומי של הקקל מצד קרן היסוד לא היתה חסרת בסיס. הוכחה לכך אפשר לראות בהתייחסות של מוסדות התנועה הציונית לשתי הקרנות מעל גבי העיתון העולם“, הביטאון הרשמי שלה. כך לדוגמה, התפרסם בשנת 1921 כרוז אל כל היהודיםהמודיע על הקמת קרן היסוד ועל מטרותיה – “עליה והתיישבותולכן תפקידיה הם קניית קרקע והכשרתו, סלילת דרכים וכבישים, בניין מסילות ברזל, נמלים וגשרים, ייבוש ביצות, השקאה, יעור הגבעות ניצול כח המים….חינוך“, העולם, שנה 10, גליון 10, ( 192), עמ’ 1.

xxvi . בשש תמונות אלה שמעל גבי העיתון אפשר אולי לראות את ראשית דפוס התעמולה החזותית של העמק. ראה: העולם, שנה 11, חוברת 11-12,( 28 במרס 1923), עמ’ 224-225.

xxvii . ראה פרוטוקולים סטנוגרפיים של הקונגרס הציוני היג:

Zionistischen Organisation , Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des xiii Zionisten-Kongresses in Karlsbad, London , 1924

וכן בידיעות הקונגרס על ישיבה זו.

xxviii . התסריט של הסרט אי המתעוררת“, הוא מאוגוסט 1923, לאחר שעבר עריכה על ידי עקיבא אטינגר. ראה אצמ חטיבה KKL5 , תיק 966. שרידי הסרט מצויים בארכיון שפילברג, ובו מוצג החלק השני המוקדש לחיפה ולעמק. פרטים על הסרט ראה:

H. Tryster, Israel Before Israel_- Silent Cinema in the Holy Land, Steven Spielberg Jewish Film Archive, Jerusalem, 1995. pp. 78-79

xxix . ד. גפן, “יומנו של ויליאם טופקיס, 1923″, קתדרה, 1979, חוב‘ 13, עמ‘ 94-72. ראה שם פרטים ביוגרפיים רבים. ויליאם טופקיס (1925-1878) – היה יזם אמריקאי וציוני תומך נלהב באסכולת היוזמה הפרטית, החליט לעלות ולשהות עם משפחתו בארץ בשנת 1923. הוא סייר בארץ, ובין השאר הקים בירושלים חברה לשירותי תיירות ולמורי דרך עבריים. באביב 1923, פנה אליו עקיבא אטינגר על מנת שיפיק סרט תעמולה לקקל, מאחר שטופקיס היה מעורב גם בתעשיית הסרטים בארהב. ברצוני להודות להלל טרייסטר על ההפניה ליומן זה.

xxx . בשישה ביוני 1923, כתב טופקיס כי יוסף שוויג ועקיבא אטינגר רוצים רק קרן קיימת לישראל בסרט“, ולכן הם עורכים אותו מחדש. ראה אצל גפן, 1979, עמ’ 91. עקיבא אטינגר (1945-1872), אגרונום מאבות ההתיישבות העברית בארץ ישראל. יוסף שוויג (1984-1903), ולמד צילום בוינה, ועשה עבודות צילום רבות עבור הקקל, במצלמתו מנציח את האתוס של עמק יזרעאל . פרטים עליו ועל עבודתו:

R. Oren, “Zionist Photography, 1910-1941- Constructing a Landscape”, History of Photography, 1995, Vol.19, 201-209.

xxxi . בסרט מוצגות רק סצנות אחדות של עבודות ניקוז וחפירת תעלות בנהלל. יש לציין שבאותה תקופה, אביב 1923, עיקר עבודות הניקוז בנהלל כבר הסתיימו.

xxxii . ראה , 1995 ,Tryster, עמ’ 88-87.

xxxiii . מכתב מיחיאל הלפרין, ראה אצמ, חטיבהKKL5 , תיק 2487/2.

xxxiv . ראה עניין המשלחת לפולין בשנת 1925 ש. דיין, נהללים, תלאביב, 1961, עמ’ 119-113.

xxxv . הנוסח המצוטט ראה דיין 1961 , עמ’ 32-30.

xxxvi . ראה לדוגמה קקל, יט בטבת, יום יסוד הקרן הקיימת, ירושלים, 1947, עמ’ 13; קקל, פרקי העמק, עשרים שנה לגאולת עמק יזרעאל, ירושלים, 1942, עמ’ 15.

xxxvii . ה. ניר, וב. בן אברם, עיונים בעלייה השלישית דימוי ומציאות, ירושלים. 1995, עמ’ 44.

xxxviii . נ. גרץ, ספרות ואידיאולוגיה בארץ ישראל בשנות השלושים, תלאביב, 1988, פרק 2.

xxxix . נ. גרץ, “מיתוסים חברתיים בטקסטים ספרותיים ופוליטיים בתקופת היישוב והמדינה“, בתוך נ. גרץ, (עורכת), נקודות תצפיתתרבות וחברה בארץ ישראל, תלאביב, 1985, עמ’ 283-271. דוגמה לסוג כזה של כתיבה, ראה: י.א. אריכא, “ביצות ביזרעאל“, הפועל הצעיר, 1931 חובכד, עמ‘ 2-6

xl . הערכה של תיאור העמק ביצירה הספרותית ראה: א. הולצמן, “ארץ כבדה בחזון ותירוש“, בתוך מ.נאור(עורך), עמק יזרעאל 1967 -1900 , ירושלים, 1993, עמ‘ 227-204.

xli . דוגמאות לכך ראה ת. שץ, 1992, עמ’ 11-9.

xlii . ראה צילום של הבול אצל מ. נאור, 1993, עמ’ 45. השווה לאיור של הרשקוביץ אצל שץ, 1992, עמ’ 11.

xliii . ראה איור הנל אצל צ. זוהר, ארץ ישראל בחינוכנו, הוצאת הלשכה הראשית של הקקל, ירושלים.1940, עמ’ 196.

xliv . ת. כתריאלי,לספר את ארץ ישראלאתנוגרפיה של מוזיאון לתולדות ההתיישבות“, דברים אחדים, 1997, חוב‘ 2, 78 , עמ‘ -57 .

Advertisements