עיצוב הקופסה הכחולה

הקופסה הכחולה – כסמל ציוני עד קום המדינה

עתמול, 2014, עמ׳ 32-33

פרופ’ יורם בר–גל, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה

עיצוב הקופסה הכחולה

במשך השנים, ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה ניטשטשו הגבולות בין המטרות הכספיות לבין המטרות התעמולתיות–פירסומיות של הקק”ל. ראשי הקק”ל הפקידו את הטיפול בקופסה בהפצתה וביצורה בידי אנשי מחלקת התעמולה של הארגון. אלה מצידם בנו סביבה תרבות שלמה, שמטרתה היתה לשרת את ענייני הקק“ל וארץ ישראל. סיפור ראשיתה של הקופסה הכחולה אינו לוט בערפל. היוזמה לאיסוף כספים למען הקק“ל בעזרת קופסה, כדוגמת קופסאות הצדקה הנהוגות במסורת היהודית, באה מחיים קלינמן, פקיד בנק מגליציה, שהציע במכתב לעיתון הציוני Die Welt, ב– 1902, להעמידה בכל בית יהודי.

עד מלחמת העולם הראשונה, יוצרו הקופסאות בעיקר בגרמניה, ובמשך שנות העשרים והשלושים (של המאה ה-20) נוספו מרכזי ייצור נוספים בפולין ובארץ ישראל. עד לאחר מלחמת העולם השנייה הופצו ברחבי העולם מליוני קופסאות. הקופסאות באותה עת התאפיינו בעיצוב אחיד למדי: צורתן היתה מלבנית, בחלקן העליון היה חריץ להכנסת המטבעות, ובחלקן האחורי וו לתלייה. הקופסאות היו צבועות בכחול, ובחזיתן שלוש כתובות: הכתובת “קרן קיימת לישראל“, סמל מגן הדוד, ומעליו אליפסה עם ראשי התיבות של הארגון (“קק“ל” או JNF””). האחידות בעיצוב הקופסאות בעשור הזה נבעה מריכוז הייצור במפעל בגרמניה, שייצא אותן לארצות שונות בהתאם להוראות הלשכה הראשית. (הערה 1)

כאשר עברה הלשכה הראשי של הקק”ל מגרמניה לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, החליטו ראשי מחלקת התעמולה שלה יוליוס ברגר ונתן ביסטריצקי כי הגיע הזמן לעצב מחדש את “הקופסה הכחולה”. הם פנו לאמן אליעזר שטריך, שלימד בבית הספר הראלי בחיפה, כדי שיעצב מחדש. שטריך הציע לעצב קופסה מפוארת, בדמות בית כנסת, ואיור של דמות אכר חורש אדמה בחזית הקופסה. לאחר שהסתבר כי ייצורה של קופסה כזאת, אינו כלכלי, חזרו ראשי מחלקת התעמולה והמליצו להשתמש “בקופסה הכחולה” כפי שהיא. באמצע שנות העשרים כבר החלו בייצורה בארץ במקביל לייצור באירופה.

בתחילת שנות השלושים, שוב העלו את הצורך לעצב מחדש את “הקופסה הכחולה”. הפעם הוחלט להשתמש במפת ארץ ישראל כעיטור המרכזי. וכך נכתב בפרסום באותם ימים: “על הקופסא הכחולה החדשה מצויר בצבע לבן על רקע כחול, מזה, מפת ארץ ישראל עם ציון שטחי הקרקע שנגאלו בתרומות העם ועם הכתובת ‘קרן קיימת לישראל’. מעל למגן דוד ומעבר לזה מצויירת מונוגרמה של הקרן הקיימת עם מגן דוד על רקע כחול לבן”. (הערה 2)

מאז ועד היום נותרה לרוב מפת ארץ ישראל, וכתובות שונות וסמל מגן דוד כעטורים המרכזיים של הקופסה הכחולה.

הקופסה הכחולה הפכה להיות סמל לא רק של הארגון, אלא של הציונות בכלל ושל גאולת ארץ ישראל בפרט. עיצובה המיוחד, בצבעי הלאום (כחול ולבן) והאיורים על גבה, בעיקר המפה, סייעו להפיכתה לאלמנט שכיח, שליווה את כל הטקסים והאירועים בחינוך העברי ברחבי העולם. ערכה הסמלי היה עצום. לפיכך יש להעריך מאד את “עבודתה” המצויינת בתחומי החינוך הציוני, הפירסום ויחסי הציבור, שתרמו רבות להנצחת פעילות הקק“ל וראשיה.

טקסי הקופסה הכחולה במערכת החינוך

נראה כי תרבות הקק“ל על טקסיה, תפאורותיה וסמליה הגיעה במרחב הציבורי לביטוי משוכלל מאוד. מבנה מערכת החינוך, סייע להפצת תרבות הקק“ל בכל פינות בית הספר: פינות הקק“ל בכיתות עצמן, פינות מיוחדות בפרוזדורים, טקסים רבי משתתפים בחצר או באולמות, ולבסוף יציאה החוצה אל המרחב הציבורי – הרחוב.

לא רק על עיצוב התפאורה במרחבים הציבוריים השפיעה הקק“ל, אלא גם על עיצוב הזמן בבית הספר, ובעיקר על מערכת החגיגות והאירועים השנתיים. המעורבות העמוקה של הקק“ל בבתי הספר העבריים בארץ ובגולה, גלשה אף מעבר לכך, והיא עיצבה תוכניות לימודים, ספרי לימוד וחומרי לימוד במקצועות רבים כגון גיאוגרפיה, תנ“ך, עברית, חשבון, טבע וציור. במידה מסויימת הוגשמה בבתי הספר תפיסת העולם בעזרת נציגים ושליחים, כ“מועצת המורים“. כבר בשנת 1928 החלה הלשכה הראשית של הקק”ל להפיק ולהפיץ חוברות לקראת החגים והמועדים, ובמקביל הזמינה טקסטים, מחזות ושירים מיוצרים שונים. אנשי “מועצת המורים” עבדו יחד עם אנשי הלשכה הראשית באיסוף החומר ובעיבודו.

בתהליך גיבושה של המסורת התרבותית של החינוך העברי בתחום החגים והחגיגות בבית הספר, נוצרו במשך הזמן כמה קביעות, שהשפיעו על עיצוב הטקסים: נצמדו ללוח החגים העבריים, הובלט ייחודו של כל חג, ואווירתו היתה חייבת להשפיע על שגרת יומו של בית הספר. כמו כן קבעו, כי נדרשת אקטיביות מצד התלמידים בקיום מצוות שונות הקשורות לחגים. אקטיביות התלמידים נקשרה למצווה המרכזית, שבה היו מחוייבים בטקסים השונים, והיא התרומה לקופסה הכחולה. למרות שנקבע כי יש להבליט בכל חג את ייחודו ולמנוע חזרתם של אלמנטים, הרי בכולם שולבה התרומה לקופסה הכחולה. התרומה הפכה לחלק בלתי נפרד מהטקסים בחגיגות השונות אפשר להדגים זאת בטקסי קבלת שבת וראש חודש.

טקס כניסת השבת במסורת היהודית הוא אחד הריטואלים המרכזיים, שמאפיינים את לוח העיתים וקובעים כללי התנהגות שונים ברשות היחיד וברשות הרבים. זהו טקס בעל משמעויות עמוקות, שמפריד בין קודש ובין חול, ושמירתו היא אחת המצוות הדתיות החשובות ביותר. מעצבי החינוך העברי החילוני קיבלו את הנוהג של טקס קבלת השבת ושילבו אותו בחיי בית הספר תוך אימוץ אלמנטים מסורתיים והוספת חידושים, שתאמו את תפיסתם החינוכית.

בבתי הספר בארץ נהוג היה לערוך את טקס “קבלת השבת“, בשיעור האחרון ביום ו‘, ולאחריו היו הילדים מתפזרים לבתיהם. הטקס קיבל מבנה קבוע, שבתוכו ניתן היה אף לשבץ תכנים משתנים בהתאם לרוח הזמן. הטקס, שהיה נחוג ברמת הכיתה הבודדת או במשותף במסגרת בית–ספרית, היה נפתח בשירי שבת כגון “לכה דודי“, “ושלום עליכם מלאכי השרת“. בהמשך הודלקו הנרות ונערכה ההתרמה לקופסה הכחולה. החלק השני של הטקס היה שיחה בענייני אקטואליה של ארץ ישראל או בקשר לפרשת השבוע ולטיבה המיוחד של אותה שבת. על מנת לשמור על מסגרת אחידה ומסורתית, הסתיים הטקס בקריאת קטע מספר תהילים או מפרקי אבות ובשירה “שלום עליכם“, ו“צאתכם לשלום“, ו“התקווה“. במסגרת טקסי קבלת השבת צויינו חמש שבתות מיוחדות כנהוג על פי הלוח העברי: שבת בראשית, שבת שירה, שבת שקלים, שבת זכור ושבת שובה, שבהן נוספו לטקסים תכנים ספציפיים.

“מועצת המורים“, כיוונה את פעילות של הרקת הקופסאות למועד נפרד, לטקס “ראש החודש“. הם אימצו בעניין זה נוהג שכבר התקיים בבתי ספר באמצע שנות העשרים, ושהתבסס על הוראות הלשכה הראשית משנת 1921. על פי הוראות מקוריות אלה, הרקת הקופסאות צריכה להיות ארבע פעמים בשנה על פי הלוח העברי. על מנת לקדם את רעיון ההרקה החודשית בבתי הספר חובר “המנון הקופסה” בשנת 1930. כאשר היה ההמנון מוכן, פנו אנשי הוועד הארצי ללשכה הראשית וביקשו להפיצו לגנים ולבתי הספר. הפזמון הפך להיות חלק מהטקסים החודשיים והשבועיים, ומילותיו אכן מצביעות על כך:

“בא ראש חדש

בא ראש חדש

זה היום לנו קדש

בו נגילה ונשמחה

הקפסה היום נפתחה

את קופסה, את קפסתנו

הגואלת אדמתינו

את מרבה שדות בכפר

אילנות בגיא בהר“.

הצמדת טקס הרקת הקופסה בבתי הספר ל“ראש חודש“, לא היה מקרי. על פי המסורת המקראית, ב“ראש החודש” היו מקריבים קורבנות מיוחדים, תוקעים בחצוצרות, ומשיאים משואות להכריז על ראשית החודש; בבתי הכנסת מוסיפים תפילות מיוחדות לציון יום זה. על מנת לעצב את אופיו המיוחד של לוח הזמנים בבית הספר העברי ולשלב בו את מסורת החגים היהודיים, ניסו להנהיג מחדש את חג “ראש החודש” במסגרת בית ספרית.

בחגיגת “ראש החודש” היה טקס הרקת הקופסאות. במרכז הבמה לעיני כל התלמידים, היה ניצב שולחן מקושט במיוחד לכבוד הטקס, ועליו הקופסה הכחולה המרכזית של בית הספר. לצידי השולחן ניצבו המורשה וועדת הקק“ל של בית הספר. המטרה של חלק זה בטקס, היתה להכריז על התרומות הכיתתיות, שנאספו במהלך קבלות השבת של החודש הקודם, ולהודיע על הכיתה הזוכה במגן הכיתה המצטיינת בפעילות למען הקק“ל באותו החודש. לחלק הנ“ל בטקס “ראש החודש“, היו צורות שונות, אך כולן שירתו אותה המטרה – ההכרזה הפומבית של גודל התרומה הקולקטיבית לקק“ל. לפיכך יש ומורשה הקק“ל של בית הספר, הניצב על הבמה, היה מכריז על סך התרומות של כל כיתה. נעילת הטקס הייתה בשירת “התקווה“, ולאחריה נתלה הסמל של החודש החדש בפינת הקק“ל של בית הספר.

הקופסה הכחולה כסמל

נראה כי לצד הרובד הגלוי והמוצהר התקיים הרובד הסמוי של המניעים שחוללו את יצירת דפוסי התרבות שנזכרו. כוונתנו למניע של יוקרת הארגון ואנשיו והמניע של הישרדות הארגון במערכת הפוליטית הציונית. מניעים אלה הניעו והפעילו את השיטה של נוכחות הקק“ל בכל מקום ובכל זמן, שגיוונה את פעולת הקק“ל והכניסה יצירתיות רבה בדרכי פרסומה ושיווקה. לרובד הסמוי, יש לייחס גם את המעבר לפעילות מוניטרית שונה, שהפכה להיות הצורה העיקרית של ההכנסות לארגון בארץ – הטלת מיסים על הציבור. היה ברור לראשי הקק“ל, כי התרומות לא תוכלנה להוות פתרון כספי, ולכן, על מנת לאפשר את קיום הארגון ומימוש מטרותיו, יש להטיל מיסים רבים. צורה זו של הכנסות, עשויה להיתפס כשלילית, ולכן מערכת התעמולה וההסברה טרחה להסתירה ולעטפה בכיסוי אידיאולוגי – “מילוי המצווה הלאומית“. אדם שלא מילא אחר מצווה זו, דאגה הקק“ל בדרכי נועם או בכפייה להסביר לו, כי רצוי שלא יוציא את עצמו מהמחנה, ויכבד את הארגון במיסיו.

הקופסה הכחולה הפכה להיות סמל לא רק של הארגון, אלא של הציונות בכלל ושל גאולת ארץ ישראל בפרט. עיצובה המיוחד, בצבעי הלאום (כחול ולבן) והאיורים על גביה, בעיקר המפה, סייעו להפיכתה לאלמנט שכיח, שליווה את כל הטקסים והאירועים בחינוך העברי ברחבי העולם. תרומתה הממשית הישירה של הקופסה הכחולה ב“גאולת אדמות ארצנו“, היתה זעומה, אך ערכה הסמלי היה עצום. לפיכך יש להעריך מאד את “עבודתה” המצויינת בתחומי התדמית, התעמולה ויחסי הציבור, שתרמו רבות להנצחת פעילות הקק“ל וראשיה.